בוקר טוב, בוקר חדש. רגשות הן לא עובדות, עובדה - הללו שהכאיבו לי כה עמוקות אתמול, ובאמצע הלילה אף היקשו עליי להירדם שנית אחרי שילדתי אהובתי העירה אותי בגגלל משהו שהציק לה - נעלמו כמעט לחלוטין.
אסיר תודה לקב"ה על שבעה עשר וחצי ימים של נקיות (אני בעיצומו של היום השמונה עשר). חי חי יודוך! לא בכוחי.
אתמול קיבלתי מושג חדש במושג חוסר אונים. אני לגמרי לגמרי חסר אונים מול התאווה שלי, מול פגמי האופי שלי - הפחדים, הקינאה, הריכוז העצמי, התחושה שמגיע לי הכול, ראיית השחורות, האיפשור לרגשות לשלוט עליי ולנהל אותי - ואני חייב למסור הכול לקב"ה, כל יכול ממציא כל נמצא אדון יחיד חי העולמים שלו הכוח ולו הגבורה אדון האדונים; הוא אב רחום, אבא רחימאי, והוא עוזר.
תודה לכולכם, תודה לאלו שעונים בלב חפץ ובאוזן כרויה מקשיבים לכאב הנובע מפי בגלל ראשי החולה.
אוהב אתכם.
יום נקי וטוב בכל המובנים!

שלום חבר,

לפי רמת הכתיבה וסיגנונה זה נראה שאתה כבר עמוק עמוק בתוכנית,,[פששש,,]
נהנתי מזה שטהרני כבר דחף לך את רגשות אינם עובדות,
הלוואי והייתי שומע מזה גם כן בהתחלה, כי אני בנוי כבר שנים על המציאות שרגשות הינם עובדות, ומאוד קשה לי כעת בתוכנית לשנות את הגישה הזאת.

זה פשוט כיף לראות את ההתקדמות שלך.
מחזיקים לך אצבעות !!

תודה ענקית אריאל, דבריך כמובן מעודדים אותי מאוד!
(יחד עם זאת, הראש החולה שלי כמובן מיד נזעק גם להפחיד אותי ואומר: "אתה סתם מתלהב מהר ורץ מהר, ובסוף זה יתפוגג". ואני באמת מלא פחד מכך! מכך שכל ההתלהבות שלי מהתכנית והרצון שלי להתקדם בה, והביעותים שיש לי כרגע מליפול, חס וחלילה; ההבנה שממש מפעמת בי שאפילו לגימה קטנה של תאווה היא רעל קטלני - שכל אלו יתאדו כלא היו.
אבל לאט לאט אני מבין שאני הולך להתמודד עם הרגשות הללו שלי).
אני איש מוזר.
אתמול בשעה הזאת, היו לי רגשות כאובים מאוד, ענן שחור ריצד מול עיני, העיב (בעב הענן) על חזי, גרם לי בחילה, ברכיי כשלו בו.
והנה הערב הזה, הרבה יותר קל ב"ה. אסירות תודה לה'. אסירות תודה לחסר אונים שהקדיש לי זמן רב בשיחת טלפון וגרם לי להרגיש שאני אוהב אותו, שאני מתחבר אליו, שהוא מרגיע אותי.
עוד כמה אסירויות תודה:
1. שהיום בערב האכלתי, קילחתי והשכבתי את הילדים לבד - ובכלל לא שאלתי את אשתי מדוע היא מתעכבת בבית הוריה או האצתי בה לבוא, והכול מתוך נחת יחסי (למעט התפרצות, די הכרחית, אחת).
2. שהערב (ובאופן כללי אבל פחות טוב במהלך היום כולו) אני מתמודד יפה עם התיעוב העצמי שלי.
הבנתי לפתע: העבר המסריח והרעיל שלי היה, ואינני יכול למחוק או להעלים. עם קשר ובלי קשר לתכנית, אצטרך להתמודד עם זה - אז עדיף להתמודד עם זה מתוך נקיות!
זה אולי חלק מהראש המעוות שלי - הפרפקציוניזם. אם סוף כל סוף הגעתי לנקיות (רק להיום על כל פנים!) אז מיד אני צריך ותובע ולא מסופק - כי הרי גם העתיד וגם העבר צריכים להיות נקיים. אז זהו, עליי להשלים עם העובדה שלא. שבעבר שלי יש כתם מסריח - שאני מלא תפילה לה' שלא ישוב שוב - ועלי ללמוד להתמודד עם זה ולחיות עם זה.
אני חייב כעת להתחיל לגשת ברצינות לתכנית עצמה. עוד קבוצות, למצוא ספונסר, להתחיל צעדים, קריאת ספרות (לצערי בשל בעיה טכנית לא יכולתי לרכוש אותה בקבוצה שבה הייתי השבוע, לראשונה).
לא כל כך תיכננתי לשתף הערב, אבל קל לי בלב, ואני חושב שלא רק החלקים האפורים צריכים לעלות עלי כתב בסיפור מסעי, אלא גם רגעים טובים יותר.
אני חולה מאוד. אני לא יכול לבד להתמודד עם המחלה הארורה הזאת, שפשוט עלולה לחסל אותי לגמרי. רק הקב"ה, אלוקים האוהב והאהוב יכול לחולל לי את הנס שחולל לי בח"י הימים האחרונים. אני מתפלל אליו מעומק הלב: תן לי גם היום (הלילה ומחר) את השלווה שנתת לי בחלק השני של אתמול, את הנקיות.
לילה טוב ונקי לכולנו,
אוהב אתכם!

תודה ששיתפת. מאחל לך שתתמיד בכך.
נראה לי שתהיה בכך תועלת גדולה לך ולאחרים.

תודה רבה. עושה לי טוב לשמוע את השיתופים שלך, גם הטלפוניים.
לראות את השינוי שמתחיל, קורם עור וגידים...

בהצלחה בדרך!

אפתח באסירות תודה לקב"ה על תשעה עשר ימים של נקיות. לא בכוחי כלל וכלל.
תודה לפורום המדהים זה, מחיה מתים אתה, רב להושיע!

ברוך ה' אני אסיר תודה על יום די טוב שעובר עלי. הגולה (וי"ו שרוקה) במרכז החזה של התיעוב והבושה העצמיים, הפחד להתגלות (וכך לגרום להרס משפחתי, ילדיי, אשתי, הוריי וכו' וכו') - נמצאת שם, אבל בחסד ה' הוא משחרר אותי קצת מזה כך שהרגשות הללו לא מנהלות אותי. אני מודע לעובדה שזה חלק מהמחלה, הראש המעוות שלי שגורם לי לחשוב מחשבות הרסניות כאלה, מלאות שחור משחור.

אסיר תודה שההתנהלות שלי בבית היום מלאת תשומת לב לכך שאתנהג בלי שפגמי האופי שלי ינהלו אותי ויפגעו במשפחתי. אני כמובן לא מצליח להגיע למאה אחוז תוצאות ולפעמים גם לא למאה אחוז מאמץ. אסירות תודה ענקית היא על עצם ההבנה שהתנהגות הוגנת וכנועה שלי, היא בראש ובראשונה לטובתי. אני לא עושה זאת כדי שאשתי תעריך ותשמח. אלא כי אחרת אני פוגע בעצמי, בה ובילדיי - בלי שום סיבה, רק בגלל שאני כזה מרוכז בעצמי, שאיני מסוגל לשלוט מעט בעצמי למרות שזה הדבר הנכון והטוב עבור כולם לעשותו. אסירות תודה ענקית אפוא על ההתמודדות.

ברור לי שחתיכת דרך לפני, אני מת מת מת מפחד שלא אהיה רציני ולא אתמיד בדרך הזאת. אני יודע שלבד ח"ו וח"ו לא אצליח להתמודד, ואחזור לגיהנום שאני ממיט עלי ועל סובבי.

אסירות תודה למ"מתחיל שוב" על החומרים ששלחת לי במייל. התחלתי לקרוא בספרות! אני מרגיש שזה כבר מכניס אותי יותר פנימה "לעניינים". עכשיו צריך לשמור על זה!

תודה לכולכם, אוהב אתכם!
שבת שלום
שבת טובה, עשירה בחוויות טובות, נקייה!

היום אני סוגר שלושה שבועות בנקיות. ה', אני אוהב אותך, ואני מתכוון למילים הללו! תודה שהחלטת להגן עליי באברת חסדך ולפרוס עליי סוכת שלומך, בעיקר בימים האחרונים.
אני פשוט מרגיש שאתה נענה לבקשותיי. אני באמת מתחיל להאמין ולראות שכשאני פונה אליך ומודה בכנות בחוסר האונים שלי – הם כל כך רבים, רבנן! – ומבקש ממך שתעזור לי ושתשמור עליי ושתשחרר אותי, אתה נענה לי ונעשה לי יותר קל.
(זה מזכיר לי וורט שאמר ה"שם משמואל", שהקב"ה מתאווה שיתפללו אליו. מי שמתפלל אליו בכנות באופן ישר, זוכה להארת הפנים מיד; ומי שלא, אז הקב"ה "מדגדג אותו" קצת, כדי שיפנה אליו בתפילה בקשת רחמים בכנות...)
זה לא שהמוח המעוות והחולה מאוד שלי לא מנסה להתערב ולהפריע, אבל לאט לאט התרופה המדהימה שנתת למחלה המתוחכמת והגאונית (מחלת ההייטק...) שנרקמה במוחי – התכנית – מתחילה לעזור לי להתמודד עם העיוות הזה.
אני מת מפחד שהרגשות הללו שלי תתאדנה, אבל בד בבד אומר לעצמי: דע לך, פחדים אלו עצמם הם חלק מזרועות התמנון של המחלה. של ההתמכרות. היזהר מהם. חשוב על היום בלבד!!! – מה לך קופץ אל המחר, חולה?
הייתה ב"ה שבת טובה, אסירות תודה מעומק הלב עליה. כבר הרבה זמן לא עזרתי ולא וויתרתי ככה בלב נקי לא שמירת טינה בלב (או אף גילויה בפה).
אסירות תדה לכל הלבבות הפתוחים.
אגב, הספר הלבן כתוב ממש טוב, ראשית כל מהיבט סגנוני. מעבר לכך, מדהים עד כמה דברים שנכתבים בזמן אחר ובמקום אחר, פשוט מתעדים את הלוך הנפש הפנימי שלי.

המשך יום נקי ומפוכח ומשוחרר לכולנו.

איזה כיף לקרוא אותך.
בהצלחה בדרך.
אוהב.

ואהוו !!!

פשוט מדהים.

תמשיך לעדכן הלאה בדרך הארוכה, הקשה, והכל כך שווה !!!!

בהערכה אריאל

שלום חבר יקר,

בדרך כלל אני לא כל כך עובר על הפוסטים בפורום של היומני מסע, אבל בעקבות השיחת טלפון שלנו עברתי כעת על הדברים שכתבת כאן ושמחתי על האפשרות שיש לחברים גם חדשים וגם ותיקים לשתף במה שעובר עליהם במקום אחד שאפשר לראות בו תמונה יותר רחבה מאשר שיתופים שמפוזרים על פני הפורום כולו.

אני האחרון שיאמר למישהו מה לעשות או מה נכון, ובזה נכלל גם "חלוקת ציונים", אבל כחבר אכתוב לך שניתן לראות כאן תהליך, וזה מחזיר אותי לימים הראשונים שלי כאן ומשם לשיחת טלפון שלנו מקודם. הבראשיתיות הזאת שבה אנחנו מוצאים את ההחלמה, מתוארת בספר הגדול כמו הכורים העייפים שפתאום הגרזן שלהם פוגע בזהב, רגע לפני שהם התייאשו, אבל הם לא מבינים שהם בקושי התחילו לגרד את האוצר. מצד שני, יש הרבה שעשו את כל הדרך, גירדו את הזהב עם הגרזן ואז החליטו שזה מספיק להם (ובסוף הפסידו גם את מה שכבר מצאו).

ישנה אימרה מפורסמת בקבוצות של הצעדים שצריך נס כדי להגיע לפיתרון, אבל צריך נס גדול יותר כדי להישאר בפיתרון. נכון שישנם ימים בהם רואים רק נופים מדהימים, אבל ישנם גם ימים שלא רואים כלום חוץ מערפל כבד ואת הסימנים של הרגליים של אלו שהלכו לפנינו בדרך הזאת. החכמה היא להמשיך לצעוד, גם בימים יפים וגם בימי ערפל ובלבול.

אאחל לך את מה שאני מאחל לעצמי, להישאר נקי ביום החשוב ביותר בחיים - היום. אנחנו כאן כדי להתקדם ולהתפתח מבחינה רוחנית, ולא כדי להגיע לשלימות. אנחנו כאן כדי לחיות את היום, ולא כדי לנסות לשלוט בעתיד. תמשיך לבוא, זה עובד אם עובדים את זה.

התחלתי את הבוקר יפה.
קמתי, מוקדם מיד כשהשעון צלצל. במתכוון כיוונתי את השעון לשעה מוקדמת יותר, כי אני רוצה להשתתף הערב בתכנית, ולכן היה ברצוני להגיע מוקדם יותר לעבודה, כדי שלא אפספס יותר מדי שעות עבודה.
מודה אני, נטילת ידיים, בקשה כנועה מהקב"ה שיעזור לי היום להתמודד עם הראש המאוד החולה שלי ולהישאר נקי ומפוכח היום, ומשוחרר מפגמי האופי שלי – הכעס, הקינאה, ההשתלטות של הרגשות השליליים עליי, הריכוז העצמי, הגאווה, האימפולסיביות. (תוך כדי כתיבה אני מבקש שוב).
התפללתי. קפה נהדר במרפסת עם אוויר נהדר. מקלחת. ילדים שמתעוררים בכיף, אווירה נינוחה ונעימה יחסית בבית.
אסירות תודה! איזה בוקר יפה!
לוקח שניים מהילדים למוסדות החינוך. ואז האשה מחליטה שגם השלישי יהיה מוכן. התכנון שלי משתבש מעט, ואני שונא את השינויים הללו. תיכננתי וכיוונתי את עצמי לצאת בשעה נקובה, וכרגע השינוי בתכנית יעכב אותי בכרבע שעה.
ברגיל, שינוי תוכניות מסוג הזה הוא אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי, שמעלים עשן מאוזניי. אני מגיב בכעס, בחוסר סבלנות, בצורה נבזית, שאני מתחרט עליה, במיוחד מפני שנמען הכעס כלל אינו מבין מדוע כל אלו נוחתים עליו.
הפעם, אסירות תודה, זה לא קרה. ידוע ידעתי שזה עשוי לעלות לי במעלה הגרון, שריכוזי העצמי ופגמי האופי שלי עשויים להוביל אותי למקום המכוער הזה, ולא נתתי להם. תודה ה' שעזרת!
לוקח את הילד השלישי ויוצא לדרך. ואז אדון ווייז מורה לי לפנות לכיוון מסוים שהיה נראה לי קצת מוזר. אמרתי בלבי, כנראה הוא יודע, הבה נסמוך עליו. לבסוף, בתום סיבוב של עשרים דקות, מתברר שהוא רצה להוביל אותי לכביש אגרה (יקר במיוחד... :-)), ובסופו של דבר החזיר אותי אל אותה הנקודה שבה כבר הייתי!
בקיצור, כמעט ארבעים דקות (שזה כמעט כל מה שרציתי להרוויח) אבדו לי הבוקר, למרות מאמצים גדולים כנים להרוויח את הזמן היקר הזה.
התחלתי להרגיש איך הגוש הזה – המשלב עצבים, כעס, ורגשות שלילים שמשתלטים (הד קולם האומר: תראה כמה קשה היא ההתארגנות לקראת יציאה למפגש; איך תוכל להתמיד ככה במשך שנים? וכו' וכו' נשמע למרחקים) – עולה לי במעלה החזה.
מתקשר לחבר אחד. שני. שלישי. רביעי.
אין קול ואין עונה.
שעה מוקדמת, (די הגיוני שזו לא השעה הנוחה להטריד אנשים בטלפון).
משתדל להרגיע את עצמי, להשמיע אל אוזניי השומעות את לחש ההגיון שהגוש הזה הוא פרי באושים של פגמי אופי ושל מחלה שמקננת בי ונהנת מהתעצמות הרגשות השליליים כמנוע רב עוצמה שידחוף אותי למימוש.
והנה חס"א חוזר אליי. ואני משתף אותו והוא בקולו הרגוע מרגיע, ממעיט מערך, מכניס לפרופורציה. אני מרגיש אסירות תודה ענקית לו, אני מרגיש את הלב הרחב שלו וליבי שלי מתרחב אף הוא.
***
שיהיה יום טוב ונקי ומפוכח ומשוחרר.
אלי, עזור לי שיהיה לי יום כזה באמת, לולי עזרתך אבדתי בעניי.

סוד היקר,
תודה על דבריך.

והנה קטע מהספר הלבן שקראתי כעת שנורא הזכירו לי את דבריך:

"אם ייראה לכם שרגלינו נטועות מדי בקרקע, זה משום שאיש מאיתנו לא ביצע
את הצעדים בצורה מושלמת. הדרך הייתה מלאה עליות וירידות, חלקה ומלאה חתחתים.
לפעמים הוקפנו נופים מדהימים, לפעמים היינו שרויים בערפל ולא ראינו דבר מלבד רגל
אחת אחרי השנייה בזמן שבוססנו הלאה. לפעמים חווינו אושר גדול; פעמים אחרות, ספק,
אי-ודאות, דיכאון ופחד. לפעמים נראה היה שהוצמדו לרגלינו כנפיים, פעמים אחרות
עמדנו במקום, ולפעמים בכלל נאלצנו לסגת. אבל מצאנו שמרגע שעלינו על הדרך הזאת,
אמר לנו משהו פנימי עמוק שזה המסלול הנכון בשבילנו. פשוט ידענו את זה. וזה הספיק
כדי שנמשיך הלאה. בכל מקרה, מצאנו שזו ההרפתקה הגדולה ביותר בחיינו."

טוב, בחסד ה' יש לי ספונסר!
ברכו אותי שאעלה על דרך.
די כבר, הגיע הזמן!
כמה ניתן לחיות בזבל, בתחתית של התחתית?!
אלוקים, תן לי לעלות על דרך. (כל יום)רק להיום!

הלוואי ותעלה על דרך ותזכה להיות נקי רק להיום!

איזה יופי. ספונסר הוא כלי חזק מאוד להחלים, ואין לי מושג איפה הייתי היום בלי ספונסר.

וביחד עם זה, בתכנית הזאת שכולה מלאה פרדוקסים מתחילתה ועד סופה, אני משתדל להזכיר לעצמי (גם) את מה שכתוב בספר הגדול (עמ' 81) "יש לצרוב במודעות של כל אדם שהוא יכול להחלים מבלי כל קשר לאדם אחר, בתנאי שיבטח באלוקים וינקה את ביתו".