רוצה לשתף על יום אפתי, סוג של יום חלול, נטול דרייב, כתפיים כושלות.
מין תחושה של בדד, בלי תקווה, בלי עתיד, בלי חלום.
נדמה לי שימים כאלה היו עבורי פתח רע לנפילות.
מבקש כוחות מה' שישמור לי את היום הזה נקי, לבד אינני יכול, עזר נא לי.

איזה בשורה טובה !!

ברוך ה',
נכון ש"סוד" ציטט מה שציטט[הספרים מצוטטים בפיו ישר והפוך,,] ואני אוהב פרדוקסים דווקא,

אבל זה נכון גם לצוטט ש[כמעט]לא שייך להצליח לצעוד ללא ספונסר "ויותר מכל דרושה לנו דוגמא של חיים מוצלחים" "אנחנו נכנעים לאלוקים ומבקשים הכוונה מהספונסר" וכו'[עמוד 73-74 בספר הלבן]

בהצלחה רבה לעבור גם את היום הזה בשלום ובהחלמה.

אוהב אריאל

מאוחר כבר. לא נחתי עדיין רגע מהרגע שקמתי. בבוקר עם הקימה – מיד לארגן את הילדים ולקחת אותם למוסדות החינוך. אחר תפילה. נסיעה לעבודה. עבודה (+שיתופים+קריאה קצת, ביני לביני). חזרה הביתה. עייפות עצומה. האכלת הילדים, קילוחם והשכבתם, מעט שטיפת כלים, שיחה עם הספונסר, עוד עזרה עם הקטנצ'יק. ולשבת על המחשב לעבודה (בהתחלה אין לי חשק להתיישב, אבל אין ברירה יש דד ליין. תוך כדי עבודה נהנה וזה תופס אותי).
אני מרגיש איך שעכב"ר מסוכן לי עכשיו. אני לא רעב, לא בודד, לא כועס – אני עייף. מאוד מאוד. ולפתע מתחילות עולות מאי שם מחשבות כאלה, שאין לי כוח לתכנית, (לא כתבתי היום אסירויות תודה/חוסר אונים ואין לי כוח ממש), אין לי כוח כעת לכרוע (אעשה זאת, אבל מרוב עייפות לא בטוח שזה יהיה עם ריכוז ועם כוונה...).
גם לא היה לי כוח לשתף אתכם, אבל החלטתי שאעשה זאת. תוך כדי כתיבה זה מקל עליי מעט. אני נזכר לפתע שאני רוצה את התכנית. חוזרת עלי מעט התחושה של כמה זה יהיה הרסני אם לא אכנע למי שצריך להיכנע, אם לא אבקש עזרת קודשא בריך הוא.
אני צריך גם לזכור שהיו לי היום לא מעט – בחסד ה' ובחסד התכנית – התגברויות על פגמי אופי. למרות העייפות ולמרות העומס הנפשי, לא כעסתי, לא הייתי חסר סבלנות, הושטתי יד לאשתי (הנפלאה כל כך) בעזרה ברצון! בלי שום רטינה!
אסירות תודה על כך – זה לא מובן מאליו כלל!
אסירות תודה על 23 וחצי ימים של נקיות! ה', שמור לי עוד יום, את היום הזה (טו סיוון) בנקיות, בבקשה ממך אבא אוהב! בבקשה תן לי לזכור עד כמה זה לא בכוחי, עד כמה בלי חסד ימינך, אני מהר מאוד מאוד נופל לתוך החרא.
אסירות תודה על ספונסר. על חברים. על פורום. על כנות. על לב פתוח.

אין לי חשק לכתוב ולשתף ויש לי מה לעשות ובכל זאת החלטתי לעשות זאת. מדוע? כדי להיות מחובר. הכתיבה פה מסייעת לי להיות מחובר, ולא סתם התכנית נקראת חברותא, כי כנראה כדי שנצליח להתמיד בתוכה למרות שזה לא בכוחנו כלל, האלמנט של החיבור החברתי הוא קריטי. כך אני לפחות מרגיש לגביי.

הימים האחרונים הם ימים עמוסים במיוחד עבורי, או אולי יותר נכון מעייפים במידה גדולה. נוסף ילד חדש במשפחה, הרבה יותר עול נופל עלי מבעבר, ובניגוד לעבר – אני לא מוצא פורקן בחומצה המענגת-מאכלת הידועה לשמצה. אני גם לא מחמיץ פנים (משתדל לפחות – ככל שאני מבקש עזרה מאבא אוהב), מנסה לא להתפרץ, להיות נכון ברצון בלא אומר ודברים.

אני קצת פוחד שאני לא לגמרי צועד בתכנית כמו שצריך, אבל מצד שני אני יודע שהפחד הלזה עצמו משודר אל מוחי מתוך חדר הפיקוד של המחלה.

הבעיה עם העייפות, שהיא מחלישה את כל הסנסורים שלי, כולל אלו – שעליהם אני עובד כעת – שבגינם אני יודע ומרגיש שאני חסר אונים, שברגע קטון כי עזבתי מלפעול נגדה, התמכרותי שדרדרה אותי אל עברי פי פחת תעשה זאת שוב.

אז מאלו ומאחרים – אני לא יכול להתפטר לבד. רק פנייה לקב"ה אוהב ומשחרר. רק שיתוף וכניעה עצמית מול חברים. רק תכנית. רק אלו יסעוני. אז אבא אוהב, עזור לי כי לבד פשוט אינני מסוגל.

***

האמת שהיום ראיתי בצורה מוחשית איך הא-ל הטוב שומע ומסייע. בהכול. אני לא רוצה לכתוב את זה, כי באופן כללי אני נגד סיפורי מופתים מהסוג הזה. אבל בכל זאת יש פה נקודה שכן כדאי לקחת.

אתמול התברר שיש תקלה בחיבור שלי לקו האינטרנט, ורק בעוד מספר ימים הטכנאי יוכל לבוא לטפל בבעיה. זה אומר כמה ימים ללא איטנרט, כמה ימים עם שיבושים קשים בעבודתיי (ובגישה לכאן...). בימים כקילקולם, ידיעה ממין זה הייתה מטריפה את דעתי, מזעימה אותי עד יציאה מן הכלים, מבאסת ברמות קשות. זה התחיל לקרות גם אמש. עם סיום שיחת הטלפון עם נציג השירות, המחשבות החלו עולות: מה יהיה עם כל מה שאתה צריך לסיים, איך תסתדר, וכו' וכו'.

כרעתי וביקשתי מה' במילים פשוטות וכנות שאני לא מצליח לעמוד מול הבאסה הזאת, ושישחרר אותי ממנה. עזר לי להירגע, נשכח מראשי, והלכתי לישון (בעייפות בלתי רגילה).

והנה לפני שעה מתקשר אליי הנציג שהיה אמור להגיע רק ביום ב' הבא ואומר לי: אני ליד ביתך, מטפל בזה וכו' וכו', והתקלה סודרה.

הא לך! אתמול כמעט נכנסת למערבולת של באסה בגלל מה שהיום התברר כבלתי רלוונטי!
הלקח שאני לומד מזה הוא מה שאני שם לב שהספונסר שלי מנסה להחדיר בי: לאט, לאט. אל תבלע הכול בבת אחת, אל תנסה להגיע לפיסגה בבת אחת, אל תרצה כל דבר כאן ומיד ועכשיו ומלא ושלם. זו בדיוק המחלה (שלי): לא להסתפק במה שיש לך! לרצות מה שיש פה ופה ושם ושם – בזה הרגע.

***

אני יודע שזה שיתוף מבולבל מאוד וחסר חוט שדרה ו"בשר". זה מה שכרגע זורם מבין אצבעותיי (ומראשי שכאב עמום חופף עליו), וגם אני זורם עם זה. לא באתי להרשים, באתי לשתף כמו שאני, אותנטי וכנה לגמרי.

אוהב אתכם ואסיר תודה על הסבלנות והלב הפתוח.

וכמובן, אסירות תודה על עשרים וחמישה ימי נקיות, לא בכוחי אלא בחסד ה'!
הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור: כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

ואו.
לפני כמה רגעים לפתע מישהי מן העבר שהתכתבתי איתה במייל (אפלטוני לגמרי, כביכול, היא לא דתייה והתכתבנו על ספרות ותרבות וכיוצא בזה), פתאום שולחת לי הודעה למייל: "היי, מה קורה? זוכר אותי?" וכזה.
עניתי לקונית שהכל בסדר ומה קרה שפתאום היא כותבת, ואז היא עונה ראיתי איזה סדרה על חרדים ונזכרתי בך.
על כך עניתי לה בהאי לישנא:


"אצלי הכל בסדר

הגעתי למסקנה מאוד אמיצה אבל מאוד כואבת לגבי החיים שלי.

ובגללה אני מרגיש שההתכתבות שלנו היא פוזיציה מסוכנת עבורי :-(

מטבע הדברים אני לא יכול לפרט יותר מדי, אבל זה בוודאי לא קשור אלייך או משהו כזה. חלילה.
זה לגמרי קשור בי ובבעיה שלי - שהיא כמובן לא משהו ייחודי לי אלא שותפים לו רבים כמוני -
אבל זה יהיה ממש בעייתי עבורי להמשיך את ההתכתבות.

ממש אין לי רצון להכאיב או חלילה לפגוע או משהו כזה,
ואני מקווה שלמרות הכול אני בכל זאת מובן."

***

אני עכשיו תוהה שמא לא הייתי צריך לענות כלל; מצד שני, בעקבות דבריי, היא כתבה לי שהיא מבינה ושלמרות שזה מבאס היא מבינה וכו' והיות שא"א "להתראות", אז "שלום" (אין לה שום כוונות של תאווה לגביי, היא בזוגיות והכול, אבל בראש החולה שלי זה כמובן קשור קשר הדוק) - וברור לכולם שאין מה להתכתב עוד עמי.

אני לא יודע, אפוא, האם זאת מעידה שעניתי לה, אבל מצד שני שמח שסגרתי את העניין מהר.

רצוי להתייעץ עם ספונסר (טוב שיש לך אחד כזה. לי בימים האחרונים אין...).
אני מכיר אישית מקרה, שבו זה לא הסתיים כל כך טוב.
המחלה שלי היא לא רק להשתמש בתאווה, אלא לחפש להיות איכשהו לידה.

כמובן שעדכנתי במיד האפשרי, עובר לעשייתן, את הספונסר.
זהו, הוצאתי את זה לגמרי מהראש.

אני חייב להדגיש, שזה לא משהו שאני חיפשתי, אלא משהו "שנפל עליי". לדעתי זה רק ממחיש עוד יותר את חוסר האונים של המכור החולה. כי הרבה פעמים איני מחפש כלל תאווה; להיפך, יש לא מעט שקמתי בבוקר בתחושה נקייה ובתקווה שדווקא היום לא אפול, אבל "בא אליי" זרם תאווה - אם במראה ברחוב, אם בד"ש כזה מן הפרטנרים בהווה או בעבר וכיוצא וכיוצא.

לבדי, אני - בעל הראש החולה - לא אצליח להתמודד עם כל אלו. במהרה במהרה אמצא את עצמי נופל על ראשי אל תוך לועה האינסופי של התאווה.

אני מרגיש שמה שהיה אמש הגיע אליי משמים כדי לאותת לי: "אחשלו, תקלוט היטב היטב - אתה חסר אונים, לנצח. אז תשלים עם זה ותבין את זה ותפעל לפי זה; זה לא דורש ממך איזה משהו קיצוני דרמטי, בומבסטי. פשוט תעשה תכנית (שמתחילה כמובן בצעד ראשון...), כמו שצריך. רק להיום."

איזה כנות חבר!!
הלוואי עלי!!
בהצלחה רבה רבה !!
אני רק יודע שאצלי כל מה שקשור אפילו בקשר עקיף ומרוחק [כמו לדוגמא לחסום אתר תאווה שפתוח אצלי, אז גם בשעת הסגירה שלו אני אתכוין לתאווה ובפרט אם זו תהיה אישה שתענה לי בטלפון ותשאל נגיד למה אתה חוסם וכו',,,] לתאווה אצלי ממש הכל מכוון לדבר אחד. ואני חייב לברוח מכל מגע בעניין!!!

אריאל, תודה.
אני לא בטוח שיש פה כנות נפלאה, אבל נניח לזה :-)
אני מאחל לך מכל הלב שתעלה על דרך גם במובן הנפשי (שלמעשה הוא הדבר העיקרי עוד לפני התאווה, כי הוא המניע, כשהפנייה לתאווה היא רק סימפטום), שייקל עליך, שאלוקים אוהב ימלא אותך מטובו.

***

תלת זימני הוי חזקה, ואמש השתתפתי בפעם השלישית בקבוצה, וקרניה החמות הטובות שרבים מן החברים דיווחו על מגען המסייע החלו להגיע גם אליי. אסירות תודה לקוב"ה על חסדו להעניקן גם לי.

לא קל לי, עדיין, להודות ברוב עם שאני חולה מאוד, אבל עשיתי זאת. זה מיקל. אני מתחיל לחוש (לא רק להבין) שאני ב"ה נכנס לתהליך, שאורך זמן, שזו לא תחרות מי מסיים יותר מהר את הצעד ה-12 אלא מסע להפנמת הצעדים, לביצועם, להחדרתם אל לשד החיים; שהם אלגוריתם כתוב שמשקף מהלך נפשי הרבה יותר עמוק.

אני מתחיל גם להאמין שהתהליך הזה איננו מ א י י ם (למרות שהוא נראה כך בתחילה) ושאין זה רק ברירת מחדל שיש לעשותו רק כי האלטרנטיבה גרועה יתר. אני מרגיש כעת שהמסע הזה יכול להשתלב בחיי, שהוא מתגמל, שהוא כדאי, שהוא עשוי להעשיר את כל עולמי הרוחני, האישיותי והזוגי.

ועדיין, אני יודע ומרגיש שאני בתחילת הדרך. אני גם יודע שיהיו דברים שראשי החולה יהיה נגוע בו לזמן רב (שמא לעד). אותן המחשבות, קטעי הזכרונות, שנזרקות באחת אל מוחי בין רגע בגלל מראה ואסוצאציה רופפת ביותר. כך למשל, וכאן אני משתף משהו שעודנו מטריד אותי, היום ראיתי מישהו שרק בגלל גון עורו הזכיר לי מימוש מסוים מלפני שלוש שנים, מימוש – אודה ואתוודה שעדיין מנסה לרקד לי אי שם כהד מרוחק במוח. המוח המעוות שלי מנסה לומר לי: רגע, מה כזה נורא המימוש ההוא? מנסה לעמעם ולהשכיח את כל הסבלות והייסורים והכאבים והפחדים שמלווים אותי וממררים לי ולמשפחתי את החיים.

שיתפתי עם חבר, אבל אני מרגיש שעדיין לא השתחררתי מזה לגמרי.

הנה זה. הרי תופעה כזו רק מדגישה לי כמה אני חסר אונים. כמה החוויות הרבות של תאווה שצרבתי במוחי קנו שביתה באישיותי. שעליי להיכנע לעובדה זו ופשוט לבקש מה', אבא אוהב חנון ורחום, שישחרר אותי – לשעה הקרובה – מהן, מן המחשבות הללו, הן הרסניות לי, זאת חומצה שאוכלת לי בבשר החי של הנשמה. ברגע אחד אני יכול ליפול. אבא, אני אוהב אוהב, אני רואה שכשאני מבקש ממך אתה שומע ונענה – אנא עזור לי גם היום.

וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לי כ ח לעשות חיל, וב"ה באסירות תודה לריבוש"ע, אני משלים היום את היום העשרים ושמונה בנקיות. דבר ענק, זה משך הזמן הארוך ביותר מאז גיל 12 שאני נקי. מצד שני, לא להתלהב. באמת אין לי מה להתלהב. וגם לא לספור את הימים. היום, זה היום שלי.
אלי, עזור לי לעבור אותו נקי.

אשירה לה' כי גמל עלי יום טוב, ימים טובים.

אני רוחש לך אסירות תודה ה', תודה אבא אוהב. שום דבר מההמון שאתה מעניק לי אינו מובן מאליו.

פונים אליך, ואתה נענה! אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים.

אכן, ב"ה עוברים עליי ימים בסך הכול טובים.

לא, זה לא אומר שימיי נטולי אתגרים הם.
לא, זה לא אומר שאין רגעים שאיני נזכר באותו מאגר זיכרון עצום של שלל חוויות התאווה שחוויתי בימי חלדי. יש רגעים כאלה, יותר מדי :-( אבל איזה כיף זה שישנם חברים, שקיימת הבנה שאפשר לפנות לקב"ה בתפילה, וה' שומע כל תפילה.

***
כמה מן החברים שעמם שוחחתי לאחרונה חידדו לי נקודה חשובה, שקונה בקרבי שביתה ומשנה לי לא מעט את החשיבה.

האמת היא, שככל שחלפו הימים שלי בתכנית, כך הטרידה אותי המחשבה נוכח העובדה שכל מראה אקראי ברחוב מצית בי זיכרון ישן, זיכרון שמנסה לפתות אותי להישבה בקיסמו, ולדרדר אותי מהר מהר אל התהומות חסרי השפיות שאליהם כבר הובלתי בעבר. לא הבנתי איך בעצם אני מתמודד איתן. בהחלט, ידוע ידעתי שעליי לחשוב שזה מגיע מראש חולה, שכאשר מחשבה כזו מטרידה – יש לפנות בתפילה ולשתף חברים, אבל עדיין אפרוריות מעוננת הטרידה את מוחי בפחד ובמורא: האם אין זו מלחמה אבודה?

אבל כעת, אסירות תודה, אני מבין. כפי שהסבירו לי, ויפה הסבירו, לעולם פרצי הזכרונות הללו לא יחדלו מלפרוץ אל תוך מחשבותיי, בסיטואציות ואסוציאציות שונות ומשונות. שגרתיות ובלתי שגרתיות. ברחוב, באינטרנט, במחשבה, בבית הכנסת, בעבודה, בכל מקום, בכל זמן. זה טבוע בי, זה לעולם לא יימחק. לא ניתן להחליף את מערכת ההפעלה ולמחוק את כל הקבצים נגועי הווירוס שקיימים במערכת הנוכחית.

מה שמשתנה ומה שאמור להשתנות זו ההבנה שלמרות הפיסקה הקודמת – זה לא אומר שהברירה היחידה היא להיכשל. יש ברירה אחרת! יש אפשרות אחרת, והיא לא פחות נוכחת או קיימת והיא לא פחות אפשרית!

עובדה, לראשונה בחיי אני נקי 30 יום, ויש כאלה שנקיים 90, 480, 1000 וכו'.

אז מה צריך לעשות כדי להיות נקי?
קודם כל, לטעת את עצמך בקונטקסט של היום. אל אחשוב לי על מה יהיה כשאהיה זקן, מה אעשה אם וכאשר, מה יקרה מחר. היום. אעבוד ואחשוב על היום, ואם גם הקונטקסט הזה נשמע מאיים ומבלבל ומעבר לכוח, ויש מצבים כאלה של קריז, אז אקטין את הקונטקסט של המחשבה שלי בהתאם – לשעה הקרובה, לרבע השעה הקרוב.

מעבר לכך, יש חברים. עולה בי במעלה הגרון מחשבות תאוותניות או מחשבות שעשויות להיות "תומכות תאווה"? עליי לשתף. לכתוב סמס לחבר ולשתף בו את החוויה הזאת, גם אם היא יחסית זניחה. אתקשר. אדווח לספונסר בפרוטרוט על המצבים הללו בשיחה היומית, וכמובן – אפנה לה' בכל רגע שאני מרגיש מוטרד מחשבה מסוג כזה ואבקשו להשתחרר. הוא שומע, אנו הרי יודעים זאת.
אם זה חלילה מחמיר, אנקוט בפעולות יותר אינטסיביות, אפתח מעגלים, אתקשר ליותר חברים.
כמובן, כל זאת בנוסף לפעולות היומיות ששומרות אותנו ב"כושר תוכניתי".

כך האופציה להיכנע לרצון ה' ולא ליפול נעשית ממשית מאוד, אפשרית מאוד.

אם כן, מיד כשעולה בי מחשבה של תאווה, אפילו קלושה, עליי לזכור: זה שהמחשבה הזו עולה, זה הרי המצב הטבעי של המוח החולה שלי. יש לי בו ווירוס שמיד מקשר מראות רבים מדי לקבצי זיכרון מעוותים מדי ובהם מראות וחוויות של תאווה ושימושים שחוויתי בעבר. כמובן, קבצי זיכרון אלו הם פח יקוש. אבל זה לא אומר שאני מוכרח ושכפוי עליי להיכנע ולהיכנס אל תוכם. ממש לא! אשתף, אתפלל, אכתוב, ואראה ניסים ונפלאות!

***
תודה לכם חברים, תודה לך פורום, תודה לך ה'. לא בכוחי! בעזרתכם.

אסירות תודה ה' על לב ימי נקיון. ויתן בפי שיר חדש תהילה לאלוקינו יראו רבים וייראו ויבטחו בה'. נתן ה' לי לב.
זה לא מובן מאליו.

האמת שעד אתמול עברו עליי מספר ימים רגועים, שהנקיות השתמרה בהם בעזרת ה' בנקל. העוצמה של ההיגד "בחסד אלוקים לא בכוחי" קצת הצטמצמה בתודעתי.
בקבוצות הטלפוניות שמעתי אנשים שבציינם את ימי נקיונם הוסיפו את המשפט זה, וכנות נמסכה בקולם, ולעצמי חשבתי שככל הנראה לא הייתי אומר את המשפט הזה בכנות.

אבל הבוקר אני אומר זאת בכנות, פשוט משום שאתמול וגם הבוקר עוברים עליי רגעים לא קלים של התמודדות מול פרצי תאווה. הם פורצים אליי ומטריפים את דעתי, בעיקר ברכבת, ברחוב. היום גם הייתה לי מעידה קלה שעה שברכבת, במקום להשפיל עיניים מיד, הפניתי מבטי מראשה של הנערה שהתיישבה אל מול והעברתי אותו על גופה שלבוש היה שלא בצניעות... (מיד, אגב, קמתי ועברתי מקום!)

חוויתי רגעים שבהם הרגשתי עד כמה מהר אני יכול ליפול למימוש, ומתוך ביעותים על מחשבה של נפילה פניתי ואני פונה לאל רחום, אבא אהוב ואוהב, שומע תפילת כל פה: בבקשה, שחרר אותי היום. שמור עליי ביום זה נקי ומפוכח.

מפוכח לא רק מהרצון המעוות שלי שפורץ מדי פעם לחזור אל שימושים שהרסו את חיי ואת נשמתי.
אלא גם מטינות – שלא משנה בכלל אם יש בהם שמץ של צדק או לא, כך או כך הם לא מסייעות ורק מזינות את הדחף החולה שלי להוריק כספי על מיטות מלוכלכות. היום התעברה בי טינה שמושאה הייתה אשתי. שיתפתי עליה עם חבר, אני מבקש מה' שישחרר אותי ממנה, ואני באמת חשש שטינה זו אט אט מתפוגגת (כמו שאתם מבינים לבד, אין לה באמת סיבה להתקיים).

ולא רק מטינות, אלא גם מקינאה. הנה היום שמתי לב איך אני מקנא. בווטספ המשפחתי פירסמו ופירגנו משהו שגיסתי עשתה, ובי רחשה קנאה. אלוקי! שחרר אותי גם מקנאות ומטינות ומריכוז עצמי. פכח אותי מהם.

אני אסיר תודה מעומק הלב על ספונסר, חברים, פורום, על כתיבת צעד ראשון שאני בעיצומה (המוזר הוא שלעצמי כמעט איני בוש בשום דבר שעשיתי; אבל כשאני חושב שאני צריך לספר אותם – אני מתמלא בחילה מעצמי כפי שאראה בעיני זולתי), על קריאה יומית, על תכנית. ברור לי לגמרי שבלעדיה, הייתי ממשיך בהרס החיים שלי.

רציתי לשתף שהיה לי היום יום קשה במיוחד. הייתי תחת התקפה קשה ביותר של קריז. התקשרתי, פתחתי מעגלים, שיתפתי, ואז נזכרתי ששכחתי לבקש מה'. לא הייתי מספיק מחובר. התפללתי, ודיברתי עם הספונסר, והוקל. ב"ה. תודה רבה.
זה הפשט לא בכוחי. אילו היה תלוי בי, הייתי הערב חלילה וחס בא לכלל שימוש - ה' איזה מפחיד זה לחשוב על זה

אסירות תודה לאלוקים על הרבה רגעים נפלאים בסופ"ש ובשבת, כל אחד מהם אינו מובן מאליו. אסירות תודה על נקיות, בוודאי ובוודאי לא מובן מאליו ולא בכוחי, כי אם זה היה תלוי בי בלבד – כבר הייתי נופל.
בימים האחרונים אני מתחיל להפנים את מה שאמר לי הספונסר
- לא להתמודד לבד עם פרצי תאווה; לשתף מיד. לבד לא נוכל להתגבר על זה.
- להתחיל לכתוב סיכומים יומיים של מצבים מאתגרים תוך כדי נסיון לכתוב ולנתח מה הוביל לכניסה למצב המאתגר הזה
אני גם רואה שוב ושוב איך התכנית ממש מסייעת לי להתמודד עם מצבים שהיו מוציאים אותי בקלות משיווי משקל.
אני באמצע לכתוב את צעד ראשון ומתרחשות אצלי במקביל שלוש תופעות:
1. אני נורא נורא מתחלחל מן המחשבה שאצטרך לספר זאת ברבים (חלחלה שאט אט הולכת ופוחתת, בעזרת דיבור עםספונסר וחברים)
2. אני נזכר גם ברגעים "יפים" של השימושים שגורמים לי פרצי תאווה
3. אני שם לב שלמרות שעשיתי דברים מטרופים לגמרי, הרי כל הבושה שלי היא רק מול החשיפה של זה לידיעתם של הזולת; אבל ממני עצמי אני לא מתבייש
איך שלא יהיה אט אט אני מבין יותר לעומק ויותר ברצינות איך כל יום של נקיות הוא לגמרי לא בכוחי, שהתאווה ממש שולטת עלי, ואם לא עזרת ה' ועזרת התכנית, אין בכלל על מה לדבר; ואני גם מבין מדוע יש לחשוב אך ורק בצורה יומית. זה גאוני!
***
אחת הנקודות הנוספות שהחברים חידדו לו בטובם בשיחות הטלפון (אסירות תודה חברים!) היא העניין של "קבלה עצמית". בהעדר קבלה עצמית – קבלה של מה שה' הועיד לי ולחיי, בטוב וגם בפחות טוב – טמון השורש של קינאה, של פחד, של תאווה. צריך לעבוד על קבלה עצמית. זה אתה, ותהיה שלם עם זה, כי זה מה שה' החליט לתת לך ולעצב (מלשון עיצוב) אותך.

חוויתי כעת "הארה" גדולה. אני מתיישב מיד לכתוב אותה, כדי לצקת אותה לתוך מסגרת כתובה, כדי שתהיה חדורה יותר טוב בראשי, אני רוצה לאחוז בה ולהתעמק בה, שתישאר בקרבי.

קראתי בספר הגדול (עמ' 67 – 68), ופתאום הבנתי דבר מה גדול.

למעשה, למה באתי הנה? מה הכי הציק לי? מה היא הנקודה הדומיננטית ביותר שסחבה אותי לתכנית כשהיא תופסת באפי?

אומר בכנות: הפחד. כמובן, השיקולים שלו היו רבים והכאבים שלי היו מגוונים; אבל אחרי ככלות הכול התחשה הכי דומיננטית שניהלה אותי היא הפחד שאתגלה; הפחד שהסיפורים שאליהם המחלה קלעה אותי אליהם ילכו ויסתבכו; אי היכולת שלי לנהל את החיים הכפולים הללו.

במילים אחרות, ברגעים הראשונים לפני שהבנתי בכלל מהי התכנית, לבטח לפני שהתחלתי להרגיש מהי התכנית – חשבתי לעצמי: הנה יש דרך שתוכל לחזור בו למסלול הנורמלי. תמשיך להיות אדם מכובד בקהילה, ותיפטר מהצל האפל והמלוכלך, מלא התאווה, שמעיק עליך ומכביד עליך.

היום, בקריאה היומית שלי בספר הגדול פתאום הבנתי שהיום אני פה, אני בתכנית, בשביל משהו אחר לגמרי – בשביל להיות פתוח ומחובר לאלוקים.

כתוב שם, שאלכהוליסט צריך (בצעדים 7 – 9) לעשות את מה שנכון, גם אם המשמעות היא שהצעד הזה הולך "להרוס" לו את שמו, את מעמדו, את פרנסתו. בדרך כלל, הספר מוסיף, הנכונות לנקוט בצעד כזה גורמת דווקא לתוצאה הפוכה, להצלחה ולכבוד ולצמיחה – אבל לא זה העניין.

אני פה בתכנית כדי ללמוד לקבל את מה שאלוקים תיכנן עבורי, לקבל זאת בלב שלב. רצונו יעשה ולא רצוני. להיות פתוח לאלוקים באמת, למסור לידיו את חיי, ולהפסיק להיות האלוהים של עצמי. גם אם משמעות הדבר היא שהכבוד שלי יפגע וכדומה.

כמובן כמובן, אני לא הולך לעשות שום צעד ללא התייעצות עם הספונסר ועם חברים, ללא מסירת העניין לאלוקים, ללא תפילה שיעזור לי ויסייע בעדי. אבל ברמת הנכונות הנפשית, ברמת התכלית הרוחנית שלי – אני מתחיל להרגיש, ורוצה ללמוד שעליי להיות מונע מהרצון לדעת לעשות את מה שנכון שאעשה, את מה שאלוקים רוצה שאעשה; ולא מהרצון – להמשיך להיות אני, בלי הפחד להתגלות; להמשיך להיות אני – בלי המחלה.

מה ה' שואל מעמך? בחסד אלוקים, רק להיום, אני נקי ארבעים וחמישה ימים. כל רגע ורגע של נקיות הוא לא מובן מאליו. תודה אלוקים.
אתמול ושלשום שוב חוויתי פיק גואה של קושי. התחלתי להרגיש שמשום מה אני לא "חווה ניצחון גובר והולך על התאווה". נסעתי לקניון עם אשתי, ולאחר מכן למסעדה, והרגשתי שאני לא מצליח לשמור מאה אחוז על העיניים. השתדלתי, התפללתי, שיתפתי – אבל הרגשתי שאין "שלימות".
התחלתי להרגיש מבולבל מאוד; לחשוש שמא אינני עושה את התכנית כראוי; שאני לא באמת "על דרך".
תודה לאל ובעזרת חברים חכמים כל כך, רגישים כלך, מקשיבים כל כך – קלטתי שיש לי פגם אופי שחמק ממני עד כה בתהליך התכנית: הלקאה עצמית. אני פשוט מכור להלקאה עצמית. אני צריך להתחיל ללמוד להתמודד עם זה! ללמוד לקבל את העובדה שאני לא מושלם ושמעשיי לא מושלמים, שיש עליות ושיש ירידות. להפסיק לתת לרגשות ולפחדים לנהל לי את החיים!
יש אלוקים! הוא מנהל הרבה יותר טוב, ובלי קשר – תחושות ה"ניהול" שלי לא מעלות ולא מורידות, הן רק גוררות אותי לשימוש ולאילוזיה שנוצרת בעקבות השימוש כביכול אני אכן מנהל את חיי. אז זהו, שזה שקר. שקר כואב. יש מנהל, וזה לא אני; עליי להפנים זאת.
ובאמת, כמו שאנו נוכח חזור ושוב, מה שאתמול הרגיש לי כל כך נורא וכל כך מאיים וכל כך מפחיד, חנק אותי, נתן לי תחושה שהעתיד כולו שחור, שאין לי חשק לכלום – נמוג כאילו כלום. בלי להשתמש! ה' בחמלתו חמל עליי ושיחרר אותי מהלפיתה שלי את עצמי.
אסירות תודה!