פשוט מדהים.

אני לא מאמין לך שנכנסת לתוכנית הזאת רק לפני מספר שבועות ואתה כבר כותב כמו אחד שנחה עליו רוח ההשראה האלוקית,,
אני פשוט מקנא על האמת שמבצבצת מכל אות ואות בדבריך.

חזק ואמץ חבר יקר.

תודה
אבל כמובן אני ממש ממש בהתחלה
במשך עשרים שנה תיכנתתי את המוח שלי למשהו אחד; ולשנות במאה שמונים מעלות את כל המערכת זה ממש ממש ממש לא פשוט וממש ממש ממש לא משהו של זבנג וגמרנו.
אסירות תודה על ספונסר! היום בעקבות השיחה איתו הלטתי שאני מתחיל לכתוב את צעד ראשון מן ההתחלה. אני חולה, אני עדיין לא מספיק מרגיש את זה. לאט לאט.
צריך לקבל את התכנית של האלוקים עבורנו. ולא לנסות לעזור לו לנהל את העולם.

מזדהה מאוד עם התחושות האלה...
גם לי קורה בימים של קריז שאני עושה את הפעולות ושאני מצפה לתוצאה הטובה - שאוטומטית אוותר על כל תאווה שעוברת ברחוב אני מגלה שזה לא תמיד קורה.
ואז מתחילות השאלות הטפשיות - למה? מה אני לא עושה טוב? אולי אני לא באמת רוצה לוותר? אולי התוכנית לא בשבילי? ועוד כהנה וכהנה על זו הדרך...
תודה על התזכורת שאני לא המנהל שלי ואני לא יכול להכתיב לאלוקים איזה תוצאות יהיו לאילו פעולות. אני עושה את הפעולות כי זה טוב לי, וה' יחליט מה התוצאות יהיו, ואפי' אם זה לא נראה בעיני אני צריך לקבל את זה.

וספרתם לכם שבע שבתות תמימות.
בחסד ה' לגמרי לא מובן מאיליו, אני נקי ארבעים ותשעה יום.

כשאני אומר "לגמרי לא מובן מאיליו", אני מתכוון לזה. במלוא הרצינות. ומי יוכיח? היום הזה יוכיח.

בחסד ה' עברו עליי כמה ימים טובים של חיבור. של זיהוי במועד את פגמי האופי שמתחילים לעלות במעלה הגרון מאיימים להציף את כולי בקיא ובסחי.

ביום חמישי בערב ה' זימן לי הצלחה למעלה מן המשוער. זכיתי לשבחים שזמן רב לא שמעתי. והנה אני שם לב, בעודי הולך אל המקלחת, כי עולות במוחי הפנטזיות ההן שבימים כקלקולם תחושות שביעות הרצון היו מעלות בי תדיר. לא פנטזיות של תאווה, אבל פנטזיות מלאות בריכוז עצמי ובחלומות של אלוהות עצמית ושליטה עצמית. שאני אהיה כך, ואעשה כך.

פתאום נדלקה לי נורה אדומה (נורה? אולי נכון יותר: פרוז'קטור): הרי זה אחד הנתיבים שהובילו אותי תמיד לשימוש. מפנטזיה אחת תמיד נפלתי לבסוף לפנטזיה אחרת; אם בגלל שהפנטזיה נתקלה לפתע בקרקע המציאות, אם מפני שהפנטזיה האחת הובילה לרעותה, וכשרעותה הגיעה – אף אחד לא יכול לעצור אותי.... מיד כרעתי והתפללתי ה' שישחרר אותי, ומשהרגשתי שאני זקוק לעוד דבר מה, התקשרתי לחבר. השיחה הכנה – כמו שהספרות מבטיחה – שפכה אור על הטינוף הזה ומוגגה אותו.

וביום שישי ה' זימן לי אתגר גדול. קמתי משנ"צ לקול בכי וצעקות של הילדים שרבו אחד עם השני. כעסתי והגבתי בכעס, בכעס גדול אפילו. הכעס גם הוביל אותי לרטון ולשמור טינה נגד אשתי (על לא עוול בכפה). חלפו כמה דקות שאני מתבשל בכעס ובזעם, ואז קלטתי: אתה במצב מסוכן! קח את הסלולרי, צא החוצה, דבר עם חבר, תודה בחוסר אונים שלך מול הכעס. וזה מה שעשיתי. וזה-מה-זה הרגיע אותי!

גם שבת עברה בחיבור, אסירות תודה. במוצאי שבת – השתתפתי בקבוצה שהעניקה לי חיבור. בוקר של היום, הראשון בשבוע, נפתח עם פעולות, ועם תחושת חיבור במהלך הבוקר כולו.

דא עקא, והאמת היא שכבר בשיחה בבוקר עם חבר צפיתי זאת, עם הגיע אחר הצהריים – זמן התורפה המועד לפורענות שלי מקדמת דנא – הרגשתי דגדוגים באצבעות. לחפש בגוגל תמונות איזו מילה לא של תאווה (אובססיה חדשה!), מתוך ידיעה חצי כמוסה שאיזו-שהיא תמונה שלא תיכנס ליתר נאמן תופיע... ואכן עשיתי חיפוש כזה. ומיד עצרתי, הלכתי להתפלל, עשיתי שיחה עם חבר. ועוד פעם. וגם הפעם שלחתי סמס לחבר. כשזה חזר בשלישית – אמר לי החבר – אני כה אסיר תודה לו. אוהב אותו! – פתח מעגל. פתחתי, והייתה מעידונת גם במהלך המעגל, שלפיכך הורחב: למשך זמן המעגל לא אכנס לאינטרנט בכלל.

ובחסד ה' לא מובן מאיליו עם עוד תפילות וטלפונים עברתי את המיני-קריז הזה בשלום.

זה ה"פשט" לגמרי לא מובן מאליו. אלמלא ה' עוזרני, אלמלא החברותא – הייתי עלול להיות משומש.
אחר מכן הגיע ה"שטן שמאחורינו". הייתה לי תחושה של באסה על המעידות הללו, אחרי ימים של חיבור; אבל איך אמר לי חבר אחר? פה בדיוק מגיע הצורך לחזק את הקבלה העצמית. אני חולה, עליי לזכור זאת. יש לי ראש חולה וחולני. אלרגי, מכור.

השתחררתי, אבל לא לגמרי. עדיין גם בעת הכתיבה מלווה אותי תחושה עמומה של באסה שולא חוסר סיפוק (אולי בגלל שלא הצלחתי לבסוף לתפוס את הספונסר, וודקא חיכיתי מאוד לשוחח איתו בפירוט על הבאסות שנולדו בי הערב, על המיטרד בראשי מפני שעות התורפה של אחר הצהריים שפעם אחר פעם מכים בי?).

איך שלא יהיה עלי לשנן: הרגשות הן אינן עובדות. מחר, בסייעתא דרחמנא, אקום לבוקר חדש. ואור חדש על ציון תאיר.

אסיים בתפילה לה' שיתן לי כוח להיות גם בלילה הזה נקי ומפוכח. כי לבד אני לא יכול ולא יודע ולא מסוגל להתמודד עם כל אלו. אני לגמרי אבוד. כי רק בכוחו אני יכול.

אוהבים!
אסירות תודה על ניסים שאלוקים עושה עמנו כל יום!

אוהבים!!
פשוט מעורר הערצה... שרק תמשיך ותצליח ותגיע לחיבור והשלווה המבוקשים...

לאחרונה קראתי פה בפורום שדווקא הקשיים מצמיחים. חברים וותיקים בשיחות טלפון חזרו על ההיגד הזה שוב ושוב – שמעתי, אולי הבנתי, אבל לא באמת.

עד אתמול. לראשונה אתמול "תיאוריית הבבושקות" של טהרני התחילה להיות מיושמת בחיי, שעה שחוויתי יום ריגשי מאוד קשה, עמוס בטינות על אשתי (וגם קצת על אחרים כתופעה נלווית). מה שמעניין הוא שלא הייתה לא סיבה אמיתי לחוש טינה, מה שגרם לטינה להתעצם. נכנסתי למערבולת ריגשית ממש חזקה של טינה ו"באסה" – סתם. בלי שום סיבה אמיתית.

האמת, זה לא ממש "סתם". זה בגלל האגו...

כשאני עורך כעת חשבון נפש נוקב וחסר פחד על מה שקרה אתמול, אני שם לב שהטינות שנגרמו במהלך היום (בשלוש הזדמנויות שונות אך עוקבות), נגרמו כתוצאה מהעובדה שלא הייתי מוכן לקבל את התוכניות שאלוקים תיכנן עבורי. רציתי אני לשלוט בסיטואציה, גם כאשר זה אמנם נוח לי אבל לא הוגן ולא מאוזן ולפיכך לא סביר ולא צודק כלפי אחרים.

בהתחלה, התעצבנתי מהעובדה שאשתי הגזימה לדעתי באותם רגעים כשהיא הסתובבה בחנויות יותר מדי בבילוי שלנו. (אסירות תודה שבמקום להתחיל למרר לה את היום, פשוט אמרתי לה: 'אני עכשיו עצבני. אני מחפש דרכים להרגע. אני חייב להרגע'. זה עצמו הרגיע אותי...).
אבל אם אדון בכך בכנות: מה זה "יותר מדי"? מי החליט שהיא הסתובבה יותר מדי, הייתה לי הצעה אחרת? זה לא היה יותר מדי, כשאני חושב על זה באובייקטיביות. פשוט לי לא היה מה לעשות, התחיל לכאוב לי הראש – ומיד באופן טבעי וחולה אני מאשים אותה. לי לא נוח, זה לא מה שאני רציתי – אז היא אשמה. היא המושא לטינות. זוהי מחשבה חולנית!

אחר כך רציתי לנסוע לקבוצה (לא 'קבוצת הבית' שלי, אבל בגלל שהייתה לי אפשרות בנקל שלרוב לא קיימת, רציתי לנסוע הפעם). למעשה אשתי איכשהו מיסמסה את זה כשהתעכבה פה ושם ובעצם ניטרלה את האפשרות הזאת. התעצבנתי נורא (אפילו לא אמרתי לה שאני עצבני על זה).
כשאני חושב על זה – וגם בשעת מעשה חשבתי על זה – מצידה זה היה סביר ביותר לנהוג כפי שנהגה. אני לרוב לא נמצא בשעות הללו בבית, היא חייבת את עזרתי, היא הלכה לעשות דברים הנחוצים לבית, לא לבלות; מה בדיוק הכעס עליה?! על כך שהיא חושבת בטבעיות שאשא בנטל השותפות המשפחתית?

לאחר מכן היא הלכה לגינה עם הגדולים והשאירה לי את התינוק. אני בליבי תיכננתי דווקא לנוח בשקט, ולא לשמור על התינוק (להרים אותו על הידיים כשהוא בוכה וכו' וכו', לא מנוחה גדולה). התעצבנתי נורא שהיא לא לקחה גם את התינוק איתה.
ידעתי שהיא צודקת! זה לא הגיוני שאני אשאר לנוח לבד בבית, והיא תצא עם כולם החוצה. היא משרתת של מישהו? אבל עדיין, התעצבנתי ברמות קשות! בעבר הייתי מן הסתם מחפה על זה בשימוש ושוכח; אבל כעת אין את האקמול הזה, את הסמים הללו. אז כאב לי. כאב לי שמה שרציתי לא קרה; רציתי לנקום בה, לא לדבר איתה וכדו'.

שיתפתי את הספונסר שהורה לי לכתוב את הכול במפורט, ולאחר מכן שוחחתי איתו. לאט לאט הבנתי שזוהי התמצית של הריכוז העצמי – מה שחשוב הוא אני, וכולם צריכים למלא את רצוני.
אני האלוהים.
זוהי מחשבה חולה! ועל זה אני אני עושה תוכנית – לקבל שיש אלוקים שהוא מנהל את העולם ורצונו הוא שייעשה ולא רצוני.

עכשיו אני לפתע קולט שכנראה כל כך הרבה פעמים שהאשמתי את אשתי וכעסתי עליה ומיררתי לה רגעים מהחיים נבעו רק בשל חוסר יכולתי להתמודד עם קבלת תיכנונו של אלוקים לחיי. במקום להגיד לעצמי: "כך צריך להיות, כך צריך לעשות – למרות שלא נוח לך"; מיד פרקתי זעם על אשתי, משום שחשבתי שכן מגיע לי! ואם זה לא קורה, אז בטוח שהיא אשמה. (מה שכמובן נתן לי צידוק להתשמש וכו' וכו'; כי היא אשימה. ולכן עליי להשיג את סיפוקיי ממקורות אחרים, כי מגיע לי כשבא לי).

בהשגחה פרטית קראתי היום בספר הלבן קטע שפשוט משקף מאוד את מה שאני מרגיש ביום האחרון:
"המטרות הקלות ביותר היו אשתי וילדיי. כעת אני רואה למה הם
"לעולם לא יכלו לעשות משהו כמו שצריך" ולמה תמיד מצאתי בהם
פגמים. הייתי חייב. הייתי צריך כל הזמן להעביר את הפגמים שלי
כדי להימנע מלראות מי באמת הייתי אני מבפנים. גם שאר העולם לא
יצא נקי. הבוס היה אידיוט, עמיתיי לעבודה היו טיפוסים נחותים,
הנשיא, המושל, השכנים, האחים והאחיות, מוסדות... שחררתי את
הכוח השלילי שלי על כל אחד ועל כל דבר שיכולתי לשחרר בבטחה,
במיוחד על אלה שבמעגל הקרוב אליי ביותר"

***
אסיים באסירות תודה על נא ימי נקיון. נס מופלא!
אסירות תודה על תכנית שפשוט מצילה חיים.
אלי, תן לי בבקשה לסיים את היום הזה נקי ושפוי.

שיעור בקבלת התכנון האלוקי

רוצה לשתף.

אתמול בבוקר כשהגעתי למשרד ופתחתי את האאוטלוק המשרדי, גיליתי זימון לפגישה עם מנהל הפרוייקטים הראשי בחברה, מי שבמובן מסוים אחראי על האנשים ועל השיבוץ המקצועי שלהם.

מיד נכנסתי ללחץ ממטורף: זו שיחת שימוע? שיחת פיטורין? שיחת נזיפה? מיד התחלתי לחשוב איך מתמודד כלכלית עם פיטורין, נכנסתי לבאסה, לבושה, לחוסר הערכה עצמית.

ניגשתי מיד למשרדו בכדי לנסות לדבר איתו בקצרה ולנסות לברר מהי מטרת הפגישה. הוא לא היה, ושוחחתי עם מנהלת פרוייקטים שעומדת ביני לבינו בהיררכיה. היא אמרה לי שעליי להירגע, שמטרת השיחה היא סתם לבדוק מה קורה, "בכל זאת אתה עובד כבר שנתיים + בחברה ומזמן מזמן לא נפגשתם, כולנו באותו צד, יהיה בסדר בע"ה, להגיד מה שיש לו להגיד ולשמוע מה יש לך לומר, מי שאיננו חשוב לנו לא טורחים להזמין לפגישה, גם אם יהיו דברים לא נעימים – הכול בסדר, זה ממטרה טובה של ייעול שיתוף הפעולה".

זה לא הרגיע אותי. הייתי לחוץ ומבואס. הפגישה תהיה רק ביום ראשון. ואני חייב לדעת מה תוכנה, מה הכותרת שלה. בימים כקלקולם חוסר וודאות כזה לזמן ארוך כזה היה הורס אותי לגמרי. הייתי מנסה לשאול כמה פעמים מכל מיני כיוונים כדי להבין מה קורה, לא רגוע, לא מצליח להירדם, נכנס לטרנס של דביקות והקפדה דתיים ושל תפילה ועשיית מצוות בכוונה מאוד ובאימה רבה, עצבני, חסר סבלנות.

אבל היי, אסירות תודה שיש תכנית, כתבתי מיד לספונסר. שאלתי אותו אם לרדת שוב לבדוק עם מנהל הפרוייקטים עצמו הגיע ולנסות לברר איתו. הספונסר השיב לי משהו בסגנון: תתפלל לאלוקים שיעזור לך לקבל את העובדה שהוא מנהל את ההצגה. ואם זה פיטורים? זו התכנית שלו והוא מנהל את העסק. רצונו ייעשה. תשתף הרבה חברים.

וזה מה שעשיתי. קודם כל התפללתי, ביקשתי מה' שיעזור לי לקבל בשלווה את העובדה שהוא אלוקים, שהוא מנהל את העולם ואת החיים שלי, ושמה שלא יהיה – זה מה שהיה צריך להיות. פשוט להרפות ולסמוך עליו ולתת לו לנהל את העולם.

שיתפתי חברים, זה לא הכי כיף לשתף סיטואציה כזו שפוגעת היטב בגאווה, אבל זה משחרר ברמות שלא ייאמנו. אחד החברים אמר לי, יש לך הזדמנות לתרגל היטב את צעד שלוש – למסור את החיים לאלוקים.

כעת עולה בי דימוי של ילד שמפחד לנסוע עם האופניים כשהורידו מהם את גלגלי העזר, ולא מסכים שאבא יסיר את ידיו מהכידון. גם אני פוחד להרפות את ידיי מניהול חיי, מפחד שהעסק ייפול. אבל ראבאק, הוא המנהל, הוא האלוקים, הוא בעל הבית! הוא עושה את זה לא רק הכי טוב, הוא היחיד שעושה את זה. כשאני "הובלתי" את חיי ו"שלטתי" בהם – אז עוד רגע קט והרסתי לא רק את חיי שלי, אלא גם של כל אהוביי היקרים ביותר! תרפה, אל תפחד. מסור את חייך בידיו. יהיו אלו פיטורין, רצונו ייעשה. הוא מנהל את העולם וזה מה שצריך להיות וזה הדבר הכי טוב עבורי. תהיה זו שיחת נזיפה, רצונו ייעשה. תהיה זו שיחה שיגרתית של סיכום תקופה, רצונו ייעשה. הוא מנהל את העולם וזה מה שצריך להיות וזה הדבר הכי טוב עבורי. מה שלא יהיה, אני לא מנהל את העולם. הוא מנהל אותו.

אני מוסר את חיי אליך, אלוקיי. רצונך הוא שייעשה ולא רצוני. כמובן, לא ברגע אחד ניתן להגיע לקבלה מלאה של זה, אבל אני מתרגל את זה. פחד, לחץ, חוסר סבלנות, עצבנות, חוסר הערכה עצמית – כל אלו לא יועילו דבר כרגע. אני מוותר עליהם, למרות שזוהי תגובתי הטבעית. אני מוסר אותם בידיך. ומבקש – תן לי שלווה לקבל את תיכנונך. אתה עושה זאת הכי טוב...

***

לא יכול לסיים בלי אסירות תודה לקב"ה על התכנית, על נקיות, על חיבור אליך אלוקים. מתפלל לחיבור הולך וגובר, לניצחון הולך וגובר.

כיף לקרוא!
נותן הרבה כח.

אני חסר אונים מול העובדה שאני צרוד מאוד ולא יכול לדבר, וממילא לא יכול לעשות טלפונים לחברים, והם נחוצים לי. מתפלל לה' לשחרור.

מנסה להבריא כתב:


אוהבים!!!
רפואה שלימה.

אשמח לשמוע אותך גם כשאתה צרוד

מתנות קטנות שבדרך

בהודעה הקודמת (שנכתבה ביום ששי שעבר) סיפרתי על הזימון שלי לפגישה שהפחידה אותי (פגמי האופי שלי לוקחים את החששות שלי תמיד עד לקצה) וביקשתי מאלוקים שיסייע לי להתמודד עם הפחדים שלי, כי לבד אני לא ממש יודע ומסוגל לעשות זאת.

אז הדבר הראשון שרציתי לספר הוא שאלוקים חולל לי את הנס הזה, ועברו לי עליי יום ששי ויום שבת רגועים יחסית ושלווים. בימים כקלקולם ככל הנראה הייתי חסר סבלנות בעקבות החששות, לא מסוגל להירדם, מלא דאגה וטוויית מקרי קצה בראש. זה לא נעלם לחלוטין, אבל השיתוף עם החברים, הכתיבה על זה, התפילה לה' לקבל את החיים כפי שהם מתוכננים על ידו – סייעו לי מאוד ופשוט חוללו בקרבי משהו שהוא לא מטבעי: לקבל בשלווה יחסית את חוסר הוודאות עד לפגישה.
הפגישה עצמה הייתה לא הכי טובה (ננזפתי) אבל לא הכי גרועה (הנזיפה באה ממקום בונה ולא ממקום ש"מחפש אותי", עם רצון חיובי לשיתוף פעולה). גם פה התחולל לי נס. בדרך כלל התגובה שלי לסוג כזה של פגישות – הוא פחד חדש. אולי לא אצליח לשפר את עצמי בנקודות המוצעות, אולי איכשל וכו' וכו'.

בחסד אלוקים הפעם – בזכות התוכנית והחברים – קיבלתי את הדברים בצורה שונה לחלוטין. במקום להסתכל מה יהיה בעוד חודשיים, אני לומד להתסכל מה יהיה היום. אני מבין שרצון ה' הוא שאעבוד כראוי, ביושר ובחריצות. כי משלמים לי על זה. ואני צריך לספק את רצון הלקוח שלי, המעסיק, כי הוא משלם תמורה בעד זה. ולכן היום אני צריך לעבוד היטב. מה יהיה מחר? לא רלוונטי כרגע. מה שמעניין הוא היום.

וזה מאוד הרגיע אותי. ומרגיע אותי. ובדרך נס אני שליו לגבי זה, זה ממש לא מטבעי! פשוט מרגיש איך שהתוכנית מצילה אותי בקטע הזה.

עוד מתנה, קשורה לנושא אחר לגמרי, לזוגיות.

אתמול אשתי הייתה עצבנית מאוד וחסרת סבלנות במידה יוצאת דופן. היא הייתה רעבה, עייפה, מותשת מלהיות ולהסתובב כל היום עם הילדים. בזכות תכנית וחברים הגבתי בצורה שונה לגמרי מאשר אני מגיב בדרך כלל. ראשית כשהיא כתבה לי בווטספ שהיא עצבנית ומותשת, לא ייעצתי עצות. פשוט כתבתי לה שאני מזדהה, שאני מבין, שאני שולח חיבוק. אחר כך גם הזמנתי לה ממסעדה אוכל טעים הביתה. כשהגעתי הביתה מהעבודה היא אמנם נרגעה מעט, אבל רק מעט. למרות זאת, בחסד אלוקים, לא הגבהתי את קולי בסיטואציות שבעבר הייתי מגביה. וחשוב מזה, ה' עזר לי להרגיש שאני עושה טובה לעצמי ולא לה. למרות שבמהלך הערב היא כמה פעמים הטיחה בי ביקורת, הבנתי שזה מגיע מהכעס והעייפות. לא עניתי באותה מטבע. אז אני לא יכול להגיד שאני מרגיש נפלא עם ההתנהגות הזאת, אבל: 1. לפחות לא הגבתי בצורה רעילה כבעבר. זה נס ראשון. 2. אני מתחיל להרגיש מה היא הרגישה כל כך הרבה פעמים כשאני הייתי עצבני ונבזי בגלל שימושים ושנאה עצמית, והיא בכלל לא הבינה מדוע זה מגיע לה. 3. עליי לזכור שזו התוכנית של אלוקים בשבילי ועליי לקבלה, גם היא פחות מוצאת חן בעיני.

היום היו לי כמה התקפות קטנות של קריז, וגם מעידה קטנטנה בדמות חיפוש בגוגל תמונות כמה מילות חיפוש סתמיות (אני מרגיש שזה האובססיה החדשה שאני נגרר אליה; משהו חדש ולא מוכר מהעבר...). בחסד ה' בדיוק באותו הרגע התקשר אליי חבר לשתף, ואני כמובן שיתפתי ממש "על חם", והכוח של זה עליי ירד במידה רבה.

זהו, אני מתפלל לסיים את היום בנקיות ובמפוכחות. זה לא מובן מאליו. ה' עשה לי בבקשה את הנס הזה.

המון זמן שלא עידכנתי את המסע שלי... זה אולי קשור לכך שנעשיתי מעט יותר מאוזן, הכניסה לתכנית ותחילת העבודה על הצעדים עצמם פועלים עליי באופן ניסי, ואני אסיר תודה לאלוקים על כך. מתפלל לעוד יום.

חשוב לי אבל להודות לאלוקים על תשעים ושנים ימי נקיון (!!!) - זוהי מתנה מופלאה שממש לא מכוחי ולא מטבעי.

לכל החברים החדשים אני רוצה לומר דבר אחד: זה אפשרי!

אני מכור מאוד מאוד קשה. בזבזתי המון שעות, המון כסף, והתמכרתי לריגושים הולכים ומחמירים (הריגושים הקדומים חדלו מלספק אותי) בקצב הולך וגובר. ולמרות טבעי והתמכרותי החולים עד מאוד, אלוקים והתוכנית חוללו עבורי את הנס הזה - ואני נקי תשעים ושנים ימים. אני מתפלל בנוכחות כולם לעוד יום אחד בתוכנית - נקי ומפוכח. השלווה השפיות והכוח שזה מעניק לחיי, זה משהו שלא ייאמן, ואני מבקש מאלוקים אוהב שיחולל עבורי את הפלא עוד יום אחד.

ותודה לכולכם - בלי האתר הזה ובלי החברים המקסימים - המופלאים שבאנשים שהכרתי מעודי - היתי גם בתשעים ושניים הימים האחרונים בתוך הרעל, הזבל, המגעיל וההרסני. תודה מעומק הלב!

ולכל מי שמעוניין לעמוד איתי בקשר עם שאלות, רצון לחלוק, להבין מה זו התוכנית (גם לי היו המון שאלות!!!) - יותר מאשמח לחלוק אתכם מה שהספקתי ללמוד ומה שלימדוני חברים וותיקים עד כה.

אוהבים אותך 'מנסה להבריא'.
קראתי חלק מהדברים וממש התחברתי.
בהצלחה בהמשך הדרך !

תודה רבה עוזרני.
אנא אל חי, עזור לעוזני וגם לי.