אני צריך להשלים עם המחלה שלי!

מחלה ערמומית וגאונית עם יצר התמדה בלתי נלאה. כך שגם אם אני קם לבוקר מחובר, עושה פעולות, קורא, מרגיש חיבור, קריאה, כתיבה, אני עדיין לא קיבלתי שום ביטוח. היא יכולה לבוא מכל מקום – כי היא נמצאת במוח שלי, ולא סתם במוח, אלא במערכת שאחראית על הקישורים והאסוציאציות.

היום היו לי כמה מפגשים מכאיבים עם ניצנים של האובססיה הרעילה ההיא. שתיים מהן לא היו לגמרי באשמתי (כלומר לא אני יזמתי אותן). באסירות תודה בשתיהן פעלתי מיידית פעולות של כניעה. אבל אז הגיעה אובססיה נוספת, שטכנית לא היה בה שום דבר פגום (נבירה ארוכה ב"אנשי קשר" ובהודעות הס.מ.ס ששלחתי בעבר – המכשיר שלי כעת נקי מהם) אבל היא כל כולה אקט חולה ורעיל. כמה פעמים אמרתי לעצמי: חדל, התקשר; ורק כעבור דקות ארוכות מאוד עשיתי זאת.

אסירות תודה, תוך כדי שאני משתף עם חברים אני מבין נקודה מסוימת שאני חשוב שקשורה ל"מיני מעידה" הזאת: היום עלתה לי בראש פנטזיה מסוימת, שכבר עלתה לי כמה פעמים בראש לאחרונה. אסירות תודה התפללתי לה' והיא חלפה, אבל התביישתי לחלוק אותה. אמרתי לעצמי, "אה, זו הייתה רק פנטזיה לא יזומה רגעית", ולא חלקתי. אבל - אין בתוכנית הבטחות חינם. כשאומרים שסודות הן המקום שבהם נובטת המחלה, אז כנראה שככה זה... אסירות תודה – חשפתי גם את העניין הזה, וכתוצאה מיידית אני כבר מרגיש יכולת טובה יותר להיכנע מאותו הרגע שבו שיתפתי. אני מרגיש שהאובססיה פחתה.

אני מתפלל לאלוקים: אבא אוהב, אנא שמור עליי תן לי יום נוסף – היום הזה – נקי ומפוכח. בלעדיך איני יכול. אנא עזור לי ותן לי את השחרור ואת השלווה לעשות את רצונך ולהתמקד במה שצריך להשתנות בי.

סוד הכניעה כתב:


אני עובר על האשכול שלי, ולפתע אני מוצא את הדברים הללו. ואו, באיזה אור שונה אני קורא את הדברים העמוקים שכתובים כאן. (עמוקים במובן זה שבמילים טמון הרבה יותר מאשר עשוי להראות במבט ראשון). אני חושב שזה טקסט שחייבים ללמוד בעל פה, בעיקר את אלו:

ישנם גם ימים שלא רואים כלום חוץ מערפל כבד ואת הסימנים של הרגליים של אלו שהלכו לפנינו בדרך הזאת. החכמה היא להמשיך לצעוד, גם בימים יפים וגם בימי ערפל ובלבול.


איזה מדהים! אסיר תודה לאלוקים שקראתי שוב את האשכול, רק בשביל זה היה שווה.

אני אסיר תודה.

אסיר תודה על זה שאלוקים שומר עלי נקי 114 יום.

אסיר תודה על זה שאני מרגיש שינוי ביחס של אשתי אליי. אחרי התגבוה המבוהלת (התת-מודעת) והמעט לעומתית אני זוכה להרגיש ממה אותות (קטנים אמנם, אבל לאט לאט) של תמיכה.

אסיר תודה שאני מרגיש את חוסר האונים שלי.

היום בבוקר כשיצאתי מהרכבת ונכנסתי לשירותים עברה בראשי מחשבה ש"הנה אם עושים פעולות, התאווה לא באה", וחצי דקה אחר כך ראיתי לחצי שנייה תאווה והראש החולה סיפר לי שהנה, התאווה רוצה ואתה הולך לעשות תאווה. הרגשתי חסר אונים. אסירות תודה התפללתי לאלוקים והוא לקח ממני את זה ושחרר אותי; אבל אני כשלעצמי - פשוט חסר אונים. משהו במוח לא תקין. אני רואה תאווה בכל מקום (גם אם הוא לא בהכרח תאווה), והראש שלי מספר לי כל מיני סיפורים. ואין לי קווים אדומים. המרחק בין מה שעולה לי בראש לסוג כלשהו של מימוש ושימוש קצר ביותר.

אבא אוהב, תודה מעומק הלב שאתה שומר עליי 114 ימים מהרעל הזה.

וזה באמת רעל. אני פשוט מרגיש איך כל פעם שאני פועל ולו במעט מזעיר על התאווה, כמו מתקפה של גז מדמיע. הגוף שלי מגיב אחרת.

מתפלל לעוד יום אחד בדבר המופלא הזה שפשוט כפשוטו משנה לי את החיים לטובה בצורה שקשה להאמין. שאני מצליח לוותר לאשתי בלי להראות לה כמה נדיב אני? שאני אצליח להתאפק? שאני אפרגן? שאני אכנע? נס, נס, נס. תודה אל. עזרני.

אסירות תודה על הנס שאלוקים עושה לי ושומר עליי נקי עוד יום אחד שמצטרף למאה ושמונה עשר שקדמו לו.

בשבת היו לי טינות חזקות מאוד. עשיתי פעולות, אבל כמו ג'לי בכל פעם התפרצו להן במקום אחר. חיכיתי לחמצן שהקבוצה מספקת במוצ"ש, והיא אכן סיפקה. השתחררתי מעט. הבוקר עשיתי צעד 4 יסודי על הטינה הזאת. אסירות תודה כבמטה קסם היא נעלמה כלא הייתה.

מתפלל לאלוקים לעוד יום אחד של המתנה המופלאה הזאת שהעניק לי ומשנה לי את החיים: התכנית והחברותא.

אסיר תודה על 120 יום שהם ארבעה חודשים של נס שאלוקים עושה לי ושומר עלי נקי, רק להיום כל יום.

אסיר תודה שלמרות מתקפת טינות מעייפת וארסית בבוקר, ה' עזר לי ועשיתי חשבון נפש, ותקינתי עוולות שעשיתי, אחרי שיחות עם חברים מחלימים.

מתפלל להמשך יום מחובר, ללא הלקאה עצמית, ללא פעולות על תאווה. מחובר שפוי שבו אני מוסר לאלוקים את רצונותיי וסומך עליו במאת האחוזים.

קודם כל אני רוצה לומר תודה לאבא אוהב ששומר עליי נקי 130. זה כל כך לא סביר, נגד הסטטיסטיקה של עצמי, נגד טבעי. פשוט פלא. נס. תודה רבה!

נכנסתי לר"ה מאוד מחובר. תודות לשלומקה הייתה קבוצה טלפונית ואח"ז הייתי במרתון של פעולות הפוכות וטלפונים לחברים ולספונסר.
החג עצמו אבל די טוב. לא הייתי לחוץ מהתפילות, אבל למרות פחדתי המוקדם הצלחתי להתפלל, חלק אפילו עם כוונה. הספונסר שלי הציע לי לפני החג לכוון בכל התפילות על הניקיון היומי, רק להיום, ופשוט לנסות למצוא בטקסטים חיבור אליו. השתדלתי לעשות כך. בכל מקום שנתקלתי בו בברכות למשך השנה, כשהתחילו הפחדים לעלות - ומה אם איני ראוי, ומה אם הוא לא ריצה לשמוע לתפילתי - אני כיוונתי: תן לי את היום הזה נקי ומחובר אליך, והשתחררתי. בכריעה במודים עלה בי רעיון לומר את תפילת השלווה, וכן עשיתי.
אבל גיסתי בסעודות... אסירות תודה לא פעלתי על תאווה ועל מבטים בכוונה, אבל מדי פעם מצאתי את עצמי מועד מעידות קטנות בלתי מודעות כמעט. והבדידות - ללא החברים (במקום בו אני מכיר רק מכור אחד שגר ממש רחוק) - גרמו לכך שהחג הסתיים, ואני קצת מנותק. וכשכשאני קצת מנותק - מי שפורח הן הפנטזיות.
היה לי אתמול יום לא קל. התפללתי את תפילת השלווה בטח מאה פעמים. כריעות. טלפונים לחברים (פחות ממה שהיה צריך).
אסירות תודה ה' עזר לי לקבל החלטה שזה הזמן לנסוע לספונסר. נסעתי ואיזה חיבור זה היה!
נכון, הקריזים לא חלפו לגמרי היום. אבל אסירות תודה רק לעכשיו לא עשיתי פעולה על תאווה, ואני מרגיש מעט יותר הקהלה, מעט יותר נכונות.
אני מתחנן לאלוקים אבא אוהב עוד יום אחד בדבר המופלא הזה - בשלווה ובשפיות של הנקיות והחיבור ושינוי הגישה הרוחניים. עוד יום אחד אלי - היום הזה! פליז

היה לי אתמול יום קשה במיוחד קריז אחרי קריז, וגם כמה מעידות (אסירות תודה לא פורנוגרפיה, אבל כמה פעולות על תאווה שבהגדרה שלי הן מעידות). הספונסר הנחה אותי לשתף עוד ועוד, ושיתפתי עוד ועוד, ופירטתי. והכוח של זה, אסירות תודה, לאט לאט אכן ירד ממני. עזרה לי במיוחד פעולה הפוכה ארוכה (לעמוד בתור שעה לכפרות, לסחוב את העופות, ואח"כ לבוא הביתה לקלח את הילדים והכול, כשאשתי שוכבת ומסתכלת בפייסבוק שלה, ולא אמרתי מילה וגם לא הרגשתי טינה כי זכרתי - בחמלת האל - שאני הוא המפתח. כניעה אכן הרגה עוד יותר את האובססיה).
עכשיו הוקל לי, אני אסיר תודה לאבא אוהב, לתוכנית, לחברותא שכה עזרו לי. מתפלל לאלוהים: אנא אלי שמור עלי עוד יום אחד נקי ומפוכח. הסר מעליי את כבליי ואת הקשיים שלי כדי שאיטיב למלא את רצונך.

מנסה להבריא כתב:


אני מרשה לעצמי לצטט שוב את הטקע המדהים הזה. אלי, תן לי לזכור ולהפנים: "החכמה היא להמשיך לצעוד, גם בימים יפים וגם בימי ערפל ובלבול."

שני הימים הראשונים שאחרי החגים היו עבורי "ימים נוראים". משהו ברצף הזמן שבו לא הייתי מחובר מספיק לחברותא ולפעולות (בגלל החגים וכו'), גרם לי להיות פחות מחובר. אצלי, מהר מאוד המשמעות היא: מתקפות עצומות של תאווה. ביום רביעי הייתה לי מעידה חמורה. עוד רגע קט והייתי קרוב לנפילה. אני אסיר תודה לה' שנתן בי את הכוח לסגור את הדפדפן. להתקשר – למרות אי הנעימות והבושה לספונסר, ולעוד חברים.
בעזרת הספונסר והחברים הבנתי שמשהו בעבודת הצעדים שלי לא היה מספיק. לא באמת החלטתי למסור את חיי ואת רצוני לאלוקים. עדיין ניסיתי לשלוט. עדיין הרצון העצמי שלי עמד במוקד העניין. פתאום אני שם לב שאולי לא בטוח שוויתרתי באמת על התאווה רק להיום, אלא כן השארתי פתח לחלום...
חבר וותיק נתן לי עצה. להתחיל כל בוקר את היום עם עשייה מהירה של שנים עשר הצעדים באופן נקודתי.
קריאה בספרות שזנחתי מלבד הקריאה היומי, חזרתי לקרוא אותה.
פתאום מצאתי עומק חדש בתוכנית. פתאום – אסירות תודה – אני מבין אותה בצורה יותר עמוקה. כשאני לוקח ספונסר אין הכוונה "ספונסר כלבבי", שאילל באוזניו ושיגיב כפי שאני רוצה ושלא באמת אמלא ברצינות אחר כל הצעותיו.
רק להיום, המעידה של יום רביעי גרמה לי להבין: עליי לתת לאלוקים לנהל את ההצגה.
ביום חמישי בקבוצה הטלפונית שמעתי מסר חזק מאוד. הוא נתן דוגמה נפלאה, לוויתור, ל"לתת במקום לקחת", להעמדת הרצון העצמי במקומו. הוא אמר שכשהוא מכין כריך בבוקר לאשתו ולו, את הכריך שיצא עסיסי יותר – הוא מניח בתיק של אשתו...
והנה באותו ערב יצא לי הזדמנות מעניינת ליישם עם הכלי הזה את המסירה של חיי ורצונותי להשגחת אלוקים.
ביום רביעי בערב הפשרתי ופילטתי חזה עוף. הכנתי לבתי ואשתי, וחתכה נוספת שמרתי לעצמי ליום ה בערב, כשאחזור מהעבודה אכין לי חזה על הגריל. ביום ה אכן הגעתי – מורעב לגמרי – והדבר הראשון שפחות או יותר עשיתי כשהגעתי הביתה זה לצרוב את החזה העוף ולאכול ארוחת ערב.
אממהה... בתי ראתה את זה ואמרה לי: אוי אני מה זה רוצה את החזה עוף. אמרתי לעצמי: אוי זה מקום מצוין לוותר על הרצון והתכנונים העצמיים. אתה מאוד רוצה את חזה העוף הזה, וממש לא בא לך על האלטרנטיבות? מעולה. בנית על זה כבר מאתמול? מעולה. תן לאלוקים לנהל את העניין. וותר על הרצון העצמי.
כך עשיתי. וזה מילא אותי.
משהו דומה קרה גם בשבת, וויתרתי.
אני אסיר תודה לה' על 153 ימי נקיות כל יום רק להיום, ועל פיכחון רק להיום. זה נס ממש, היפך טבעי.
אני מתחנן לאבא אוהב ועוזר: אנא תן לי עוד יום אחד של ניקיון, פיכחון, של נכונות למסור את חיי ורצוני להשגחתך ולניהולך, לוותר על כל פעולה ולו הקטנה והכמוסה ביורת על תאווה. לבצע את הפעולות של ההחלה בזמן. שמור עליי ממעידות. עוד יום אחד – היום הזה, בבקשה אבא!

אוהבים!!!

איזה יופי.

אסירות תודה על כנות והתקדמות נפלאה בתוכנית.

כיף לי לשמוע אותך הרבה, תמשיך לנג'ז לי, זה כיף לי.



אוהב,
"מתחיל שוב - וצועד לאלוקים"

נ. ב. כדאי שתעדכן את ימי הנקיות בטבלה.

עבר עליי יום מאוד קשה אתמול. ריגשית וגם מבחינת תאווה. הייתה לי תחושת דיכאון חזקה כזאת שעוד פעם הקריזים האלה תוקפים אותי, אז מה הכול שווה, בוא נשתמש ונהנה וזהו. דיברתי עם חבר והוא אומר לי: אם תרשום את הקריזים שלך, תשים לב לאורך זמן שיש שיפור. לפעמים איטי, אבל יש שיפור. באותם רגעים הייתי אפוף רעב, תסכול, טינות, לחץ. לא כ"כ הסכמתי איתו. אבל עשיתי מה שסהפונסר שלי אמר (ממש נגד רצוני מתוך כניעה מוחלטת) ונסעתי לקבוצה. והופ, זה התחיל לעבור. היום קמתי לבוקר חדש. והנה אני חושב לעצמי: הלו, שמת לב שלא פעלת אתמול על תאווה? שלמרות הקריז לא עשית מבט שני? שלמרות הקריז לא שוטטת בגוגל תמונות? שהמשכת להתפלל. כן, היה קשה. כן, הרגשתי מדוכא וחסר תקווה. אבל היי, הקריז הפעם כולו היה בתוך הראש, ולא חרג משם. זאת התקדמות! איטית, אבל התקדמות!
אני אסיר תודה אבא אוהב. שמרת עליי ואני מרגיש שגדלת מהייסורים של אתמול! מתפלל ומבקש ממך עוד יום אחד של שלווה, פיכחון וניקיון.

אתה משמש דוגמא לכולנו!
כל הכבוד!
יום אחד אהיה כמוך

"אלי, שחרר אותי מכבליי שאיטיב למלא את רצונך. הסר מעליי את הקשיים שלי, כדי שניצחוני עליהם יהווה עדות לאחרים שאעזור להם, על אהבתך, כוחך ודרך חייך. מי יתן ואעשה את רצונך תמיד".

לצערי איפסתי. אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי. מתפלל לאלוקים אבא אוהב להגיע לאמונה עמוקה יותר כי כוח גדול יכול להחזיר אותי לשפיות. אני מחליט למסור את חיי ואת רצונותיי היום להשגחת אלוקים, אבא אוהב, שרוצה ויכול לעזור לי וסולח לי. אני מוכן לוותר על התאווה להיום ולעשות כל מה שאני יכול כדי לא לפעול על תאווה, אבל לבד אני לא יכול ואני מבקש מאלוקים את הזערה, ההכוונה והכוח לא לפעול על תאווה ולעלות היום על דרך של מפוכחות.

אל יפול רוחך,

חזק ואמץ!!!