שלום לך בעצתך תנחני,
אתנה צודק בהחלט.
אני אולי פחות מתעד את זה, אבל כן אני מנסה לטפח את הקשר עם רבש"ע.
אני אקרא על הצעדים האלה. תודה.

צער של אבא
אני לא צריך להאריך ברעיון שאכתוב, מספיק לכתוב אותו קצר, העומק שלו בא מהפשיטות שלו.
הבוקר קרה לי מקרה שזיעזע אותי עד עמקי אישיותי: תוך כדי הכנת ארוכת בוקר עבור הילדים שלי, הבן הקטן (תינוק בן שנה +), עמד על הכסא אוכל שלו, ומתוך הנחישות וההתלהבות שלו לדרוש דבר מה, הוא לא שם לב לסיכון. לצערי גם אני לא שמתי לב. מאוחר מדי אחרי ששמתי לב , הוא נפל ראש קדימה מהכסא. ב"ה לא קרה כלום חוץ מאשר הפחד.
ברגע כזה, אין תגובה מחושבת, פשוט, אני צועק מפחד, קופץ מהמקום שלי, רגש של פחד וצער על מה שקורה לבן שלי.
תוך כדי שאני מנחם ומרגיע אותו, אני חושב "בטח כשאנו נופלים, כמה זה כואב לאבא"....

תובנה חזקה ביותר
וזו האמת

התובנה פשוט מדהימה.

יעקב הצדיק כתב:


אני היום יודע לחשוב אחרת:

"בטח כשאנו נופלים, כמה זה כואב לאבא, וכמה הוא אוהב אותנו גם במקום הזה".

כשכואב לאבא שהבן שלו נפל מהכסא, הוא עוד יותר אוהב אותו ורוצה מאד לעזור לו.

אני מתפלל אליך אבא אוהב שתתן לי עוד יום אחד נקי ומפוכח, כי אני לא יכול לעשות את זה.

אוהב את כולכם

מה מניע אותי?

אני כותב את העדכון הזה ביומני כבר כמה ימים, קצת קשה לבטא את המחשבות האלה, אבל אני בכל זאת רוצה לתת ביטוי לתחושות שלי על מנת ללבן אותם.

אני מרגיש מוזר.

רק לפני יותר מחודש נרשמתי לאתר הזה. בשבילי זה היה צעד ענק להודות שיש לי בעיה. לרדת מהגאווה שאני יכול להסתדר. אם אני לא טועה במבט שלי לאחור, נדמה שלא היה לי עד היום, תקופה ארוכה כל כך ללא צפייה בפורנוגרפיה.

והנה, בעוד שאני מנסה את האפשרויות השונות המוצעות בחלק הראשון, באופן מפתיע אני מרגיש שרק עצם הנכונות להתמודד עם הבעיה שלי, עצם הנכונות להפשיל שרוולים לקראת העבודה כבר משחררת.

מה שבעצם מניע אותי בכוון הזה הוא האתגר, להגיע ל-90 יום נקיים ( גם יותר מזה בע"ה!). אני תולה הרבה תקוות בזה שההרגלים שלי ישתנו בעקבות המסע הזה של 90 יום (כמו השינויים בתפילה שנקנים לאחר 90 פעם חזרה). אמנם זה לא ייעלם, אבל במקום שזה יישאר הטבע הראשון שלי, זה יהפוך כבר לטבע השני או השלישי. אני מקווה שהתקווה שלי אינה לשווא.

כל שאר הכלים להתמודדות עם התאווה, הם נספחים, עוזרים. האמת שחלקם ניסיתי בעצמי לפני שקראתי את המדריך. יותר מזה, עצם הפעולות האלה, כמו למשל הקדשת זמן לספורט מעניקות תענוג ממשי, וזה מחזק את הרצון לצאת מרשת התאווה.

אם כן, האתגר הוא זה שמושך אותי.

בנוסף, השיתוף של הסיפור שלי, של התחושות שלי, עם חברים מהפורום משחרר אותי. ועצם הכתיבה והקריאה של היומן שלי גורמת לי להתבונן על עצמי, לא רק להתמקד על הנפילות, אלא להסתכל על התהליך שנבנה בתוכי שלב אחרי שלב. זה גם מחזק אצלי את התודעה שאני בתהליך רציני ומחייב, אבל, חשוב לא פחות, נעים ומעודד.

מאידך, אני מרגיש קצת מוזר ביחס למסר המרכזי שמשודר פה: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". קצת קשה לי לקבל את ההנחה הזו.

אולי זה פשוט בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחיי האישיים הרגשתי דימוי עצמי נמוך, והיום אני מנסה לעמוד זקוף מול התמודדויות שונות בחיים. אולי הדרך הזו אינה מתאימה לי באופן אישי, ועלי לקחת דווקא את הצד של החיזוק העצמי.

כמובן שאין זה מעלים ממני את התובנה שאלמלי עזרה מה' לא הייתי יכול להתמודד עם המשימה הזו. כרגע קשה לי להפריד בין הצד הנפשי לבין הצד הרוחני, אבל מה שגיליתי הוא שלהתוודות איננו רק הודאה בכישלון, אלא הודאה לה' שאני מתמודד, והודאה על כך שאני רואה את עזרתו בתהליך הזה. אז זה נהפך להיות פעולה של תענוג, בטחון, זה כבר לא מאיים, או כישלון.

בכל אופן, אני מרגיש שכל זה עוזר לי להתקדם, ואני מרגיש הסכמה פנימית לנסות דרכים חדשות, לעומת קודם לכן, שההתמכרות שלי לא נתנה לי מקום בדמיוני שיש מקום נפשי באמת טוב ונעים יותר מזה שהייתי בו.

מקווה להצליח במסע!

ועוד נקודה חשובה: יש הבדל בין מסע לטיול: במסע, המטרה היא להגיע לנקודה מסוימת ואין חשיבות לדרך, בטיול נהנים מהדרך. אני רוצה ליהנות מהדרך

הכנה לקראת ירידת הכוחות

כבר מזמן מתנודדת לי בראש המחשבה שאנחנו בתור בני אנוש איננו מסוגלים להישאר תמיד בעליה. אולי היינו מצפים לזה לכתחילה, אבל דווקא הצפייה כשהיא איננה מתממשת בפועל יכולה להביא אותי לידי נפילה כואבת.

באותו הדרך שמעתי שהרמב"ן שואל מדוע הקב"ה לא ברא אותנו כך שנהיה תמיד ערים ופועלים? ותשובתו, כדי שנזכור תמיד כי אנחנו בני תמותה.

אם היינו כל הזמן בעלייה, גם בשאיפות וגם בביצוע, יש חשש שלא תהיה לנו שום הזדמנות לתקן את מידת הגאווה שלנו. במיעוטה יש צורך להשתמש בה, על מנת להתקדם, ליצור, לדמיין את המצב אליו רוצים להגיע- כמובן רק במיעוטה, כי גם במצבים של התקדמות עלינו לזכור מה המטרה, ואיך עלינו לממש אותה. אבל, הירידה של השאיפות של יצירה, ואפילו של תיקון, אינה מכה אלא מתנה גדולה, כדי להמשיך בתיקון של עצמנו. רק שהתיקון הזה מתבצע בתחום אחר ממה שחשבנו.

כשאני מגיע לירידה, המסר של רבש"ע אלי יכול להיות: "אל תתמקד רק בנטייה לתאווה, או, לא משנה במה היית עסוק, הפסק כרגע עם זה. דבר ראשון, תזכור את אפסיותך, זה גם התקדמות. כי אם אתה זוכר את האפסיות שלך, אתה יכול באמת להיתלות ברבש"ע, ואז לבקש לא רק 'עזרה' קטנה, לא רק שאלוקים יעזור לך לעמוד מול התאוות שלך, אלא אתה יכול לבקש הכול! פשוטו כמשמעו. "לב טהור ברא לי אלוקים" - כי באמת עכשיו, אני מרגיש שאני צריך בריאה מחדש של הלב הטהור והטבעי שלי, ורק אז כשאני מודע לזה, "ורוח נכון חדש בקרבי"- וישועה של הקב"ה מגיע עד מקום הכי עמוק בתוכי 'בקרבי'."

אם אני מודע לזה שזה טבעי, רצוי שיש ירידה, שזה רצון ה', אז אני מקבל את זה. אני כבר יכול להרגיש שאני בתחתית המדרגה ומצפה לישועה מהמצרים שלי מאת ה'.

אם מדמים את התהליך שלנו בחיים כמו גל, אם אני מגדיר את המדרגה אליה הגעתי כמדרגה הנמוכה ביותר, אז מכאן יש דרך רק לעלות. ואין צורך לפי זה, להגיע למדרגה עוד יותר נמוכה - לחזור לאותם הרגלים של התמכרות- כי אחרת, אני מחטיא את המטרה של כל המהלך הזה, כי כל המטרה של הירידה הינה לצורך עלייה. הירידה איננה מטרה כשל עצמה.

בנוסף יש תחושה שאני הולך לפספס משהו אם אני לא מקשיב לתשוקה שלי, אם אני מתעלם ממנה. אבל אם אני חוזר לנקודה הראשונה, אם אני נתלה לגמרי בכל אישיותי בהקב"ה, אז אני יודע שגם התשוקה הזאת באה ממנו, ואני מאמין (גם אם אני עדיין לא רואה את זה) שההנאה והעונג יגיעו גם הם ממקום של קדושה.

רק להיום

היום בבוקר, הייתה לי הזדמנות להיות לבד. כשאני לבד בבית, לצערי אין מחסום.
ובאותו רגע כל מיני מחשבות מציפות אותי:
" האם באמת אתה מכור?? בסה"כ אתה מסתדר די טוב! נו אז מה לך ולכל התכנית הזו של 90 יום. עזוב, תהנה, זה יעזור לך להרגיש טוב להמשך היום. רק 5 דקות, בבוקר, וזהו תהיה מאושר לכל היום! אתה כבר מוכיח לעצמך שאתה מצליח לשלוט מספר מכובד של ימים! מקסימום אם חשוב לך כל כך 90 יום, תעשה את זה אח"כ. הרי בין כה אתה נחוש בדעתך, וודאי שיהיו לך עוד הזדמנויות להגיע ל-90 יום נקיות!
- נכון אתה צודק! רק להיום!!!
רק היום מעניין אותי. רק היום אני מנסה להיות נקי. מקסימום אם ארגיש עייף, אני אנוח כמה דקות ואהיה מאושר להמשך היום.
רק היום!
איזה אושר!

תודה על הכנות, בגלל מחשבות כאלו, אני מתרגל מה התאווה עושה לי כשאני משתמש, הטרג לי הזוגיות ניתוק מאישתי, וריכוז עצמי שאין לי כוח ללכת לעבודה.

רבות מחשבות בלב איש

אני מרגיש מבולבל לחלוטין. חשבתי שאני אוכל להשתלט על הכול, שאני אצליח לא ליפול שוב. אבל מה לעשות, ליצר יש את הדרכים המאוד מתוחכמות למשוך אותי.

אתמול קרה לי מקרה שאני לא יודע איך להגדיר אותו: נפילה, או כמעט נופל ולא נפל.... אני לא יודע.

מצד אחד ראיתי דברים שהם לא ממש פורנוגרפיה. מצד שני, אם אני כנה עם עצמי, הייתי מתבייש לראות את זה מול אשתי.

חוץ מזה, כן הצלחתי ליישם 2 עקרונות של ההתמודדות עם התאווה, שהם: לדחות את השימוש אחרי פעולה אחרת- הבטחתי לעצמי לא להדליק את המחשב אחרי סידור כמה דברים בבית, והצבתי לעצמי זמן גבולי לשימוש במחשב. לא הצלחתי לעמוד בדיוק בזמן הזה, אבל כן הצלחתי להפסיק לפני שהגעתי למצב גרוע יותר.

מה זה היה אז? נפילה או לא?

כל כך רציתי להגיע ל-90 יום בט"ו בשבט... אבל המחשבה הזאת טיפשית.... המטרה זה להיות אמיתי עם עצמו.

אני מרגיש כמו בריצה, שלפעמים מכשול ניצב בפנינו, כמעט נופלים, אבל המהירות של הריצה דוחפת קדימה וכך ממשיכים לקום מחדש להמשך הריצה.

למי שקורה את היומן שלי, מה דעתכם?

זה איתות להתמכרות שמקונן בנו, הגדרות נפילה הם די ברורים "אוננות והוצאת זרע" תמשיך בדרך של ניצחון גובר והולך על התאווה, להתרחק מכל המקומות המסוכנים,
תמשיך לבוא.

תודה אבי,
באמת אני מרגיש סוג של ניצחון, שלפני כן לא הייתי מסוגל להפסיק עד שאגיע ל"פורקן". ואתמול הפסקתי לפני כן.
רק לא היה לי ברור אם אני משלה את עצמי, או שאני כנה עם עצמי.
פשוט זה באמת זמן שמרגישים שכאילו הזיכרון של חומרת הדברים נמצא, אבל הרצון להפסיק את זה מפסיק לפעול

היום נפלתי, ולא סתם נפלתי, פשוט התרסקתי- כל השכל שלי איתי, אני יודע שזה לא טוב, ובכל זאת אני לא מסוגל לשלוט על עצמי.
בזמן כזה אני חושב :האם אני באמת רוצה להיגמל מפורנוגרפיה ואוננות? איפה הרצון שלי באותה העת?

והנה אני אחרי ההתרסקות, כבר מתחיל להרגיש את החרטה ממה שעשיתי, אז אני כן רוצה להפסיק.
אז איך נעלם הרצון שלי? זה רצון אמיתי? אני עובד על עצמי?...
ועוד יותר גרוע, שבראשי דמיינתי את המצב הזה לאורך זמן , כמעט יום. במשך יום שלם לא היה לי שכל? רצון?
אני מרגיש אבוד....
אני לא מרגיש שיש לי סיכוי ממשי.
אם הרצון שלי לא נכון, אולי זה על הרצון שאני צריך לעבוד, אחרת אני אשאר סמרטוט, ללא עמוד שדרה......
אני לא יודע מה לעשות.
כשאני צריך להתקשר כדי לקבל עזרה (מה שעדיין לא עשיתי) אני מוצא אלף תירוצים (והם באמת נכונים!)
כשאני רוצה תאווה, "התירוצים" האלה נמצאים לידי, ואני לא ממש מתעניין בהם, אני מתעלם מהם.

מה שהרגשתי באותו זמן, זה שלמרות כל העונג של ההתמודדות, אין לי סיכוי להרגיש את ההנאה הזאת דרך ההתמודדות. ולכן אין לי דרך אחרת חוץ מלהסתכל, לשקוע וכו'.

אני באמת אדם רע?
אני כבר לא יודע

אחרי ההתרסקות שלי מהיום, החלטתי לשמוע את השיחה/ הדרכה של אחד מחברי הפורום אודות סיפורו האישי.
לא היה לי מספיק אומץ כדי לגלות את עצמי בקבוצה, ובכלל הייתי מפוחד לגמרי איך בכלל לגשת לקו כזה במשך כמעט שעה- הייתי צריך למצוא דרך לא דרך כדי להסתתר ולטלפן קרוב למקום העבודה שלי.
התובנה שקיבלתי מהשיחה הנפלאה הזו הינה כי אני חולה. החבר שהציג את עצמו סיפר כי הוא גילה על עצמו שהוא זוכר את עצמו מגיל צעיר מאוד (סביבות גיל 4) מתעניין בכל הקשור לתאווה עם ילדה בגילו. והנה זה מוכיח (אם הבנתי נכון את כוונתו) שזו היא מחלה שהוא נולד איתה והתגלתה אצלו מגיל צעיר.
כשהתבוננתי על עצמי בתחילת כתיבת היומן (כמה ימים אחרי שהשתתפתי בפורום), למרות שידעתי את המקרים שקרו לי אז מגיל צעיר ,גם כן מגיל 4, לא ייחסתי לזה חשיבות- יותר התייחסתי לזה כאל תעתוע אחר הכרת הגוף שלי ושל בני המין השני. לא התייחסתי לזה כאל מחלה. הבנתי שאני השתמשתי בתאווה בתור הרגל רע שהפך להיות חלק ממני, ושאני חייב למצוא דרך להוציא ממני, כדי לחזור להיות נורמלי
גם עכשיו, קשה לי עם זה. קשה לי לקבל שאני חולה. אני רוצה להיות בריא, להיות מוגדר כאדם בריא. קשה לי לראות את זה כמחלה. למה ה' יצר אותי עם מחלה כזו? מי שיכיר אותי יידע שזה נושא רגיש במיוחד אצלי, כיון שהרבה אנשים היו חולים בביתי. אני לא רוצה להיות חולה! נקודה.
אני שומע את הדברים ועדיים קשה לי לקבל אותם.
אני נותן לדברים האלה לחדור לתוכי לאט.
אני אנסה להתקשר לאחד מחברי הפורום- זה יהיה אולי משמעותי יותר עבורי מאשר קשרים וירטואלים....
בע"ה.

אח יקר היה מה שהיה, העיקר שאנחנו לא מוותרים ,לפי היסטוריית ההודעות שלך, נראה שאתה מאד רוצה וזה מה שהכי חשוב .אל תתן ליצר הרע להביא אותך לנקודה הזאת, שאתה אומר הנה נפלתי ,ילה אני לא שווה כלום ,ולשחרר כל רסן, כי זה טעות!! כי ברור שעדיף ליפול מידי פעם, ולנסות להיות בשליטה ,מאשר לא להיות בשליטה ולוותר מראש...כמו כן מאד חשוב לי, כדי שתעזור לי, וגם לך, שתספר לנו איך היצר הרע עבד עליך הבוקר, תספר את זה ברמה גבוהה כמו כל ההודעות שלך, אל תחסוך בתיאורים, בתקווה שנסיק מסקנות יחד, איפה טעינו, ובעיקר כדי שלהבא הוא לא יצליח עלינו, עם אותו טריק מלוכלך....אבל הכי חשוב אח יקר אל יפלו פניך ,כי זה התיקון שלנו בעולם ,וברור שההצלחה לא יכולה לבוא מייד ,כי אם כן ,אז איפה הקושי ומה העניין....