אחי היקר
(תסלח לי אבל קשה לי לקרוא לך עבד,אשמח לדעת את שמך)
מה שהתכוונתי לומר איננו כי אני מוותר על ה"מלחמה/התמודדות/תיקון".בכלל לא!
כוונתי לומר שברגע שקיבלתי על עצמי את ההתמודדות שלי בתאווה באופן רציני, התעוררו בי הרבה תשוקות ורצונות לעמידה איתנה נגד הפיתויים החוזרים ונשנים. כשאני אומר "עמידה איתנה" אינני מתכוון למלחמה חזיתית. הרבה פעמים מדובר פה, שאין להילחם חזיתית מול התאווה אלא להפנות את המבט את הרצונות שלנו לכוון אחר,למחשבות אחרות, לא קשורות לעניין של התאווה.
גם אם ננסה להמעיט בחומרת האירועים המבישים שלנו, סוף סוף יש לדעת לקרואלהם בשמם : משבר. משום שרק אם אני יודע לזהות שזה נפילה, אז אני יודע גם לקום. כמו כל כאב שחווים בגוף, שהוא בעצם מתנה גדולה מה' כדי לזהות שיש משהו שמזיק לגוף. כך משבר גורם לנו לזהות שיש מצבים שמזיקים לנפש. וזה גם סימן שאני בריא בנפשי במובן מסויים.
אבל, המשבר שחוויתי היום איננו רק ביחס לחומרת המעשים (ואני לא רוצה כרגע להיכנס בחומרה הרוחנית של החטא הוצאת זרע משתי סיבות: כאן זה לא בית מדרש, גם אם לפעמים מגיעים לתובנות מתוך עולמנו הרוחני, ודבר שני, לחשוב על חומרת החטא גורמת לי יותר להרס מאשר לבניין. בע"ה יגיע זמן שאולי אוכל לראות את חומרת העניין גם במובנו הרוחני).
אם כן אני אומר שהמשבר שלי אינו רק ביחס לחומרת המעשים, אלא בעיקר ביחס לתחושה שאולי המטרה שלי, ודרך ההתמודדות לא היו נכונים. בדרך ההתמודדות חשבתי לצרף כמה מהכלים שגיליתי כאן, ובעיקר ביסוד זה עמדה התחושה שהרצון שלי הוא המפתח, לברוח ממחשבות טמאות, כדי לא להגיע לפתח כל שהוא בפני התאווה. כי ברגע שמחשבת התאווה נכנסת קצת בראש, היא מתנחלת היטב בנפש, עד שהיא מביאה אותי למצב שאפילו השכל אומר שאי אפשר מבלעדיה.
והנה מה שגיליתי, שגם כשהשכל לכאורה פועל, וידע שזה לא טוב מה שייעשה, יש תשוקה חזקה שלא מצאתי לה פתרון אחר חוץ מאשר להשתמש בתאווה.
אולי עלי לשנות גישה, ולשתף טלפונית ממש חבר שיכול "להזריק לי" שכל! או להורות עלי מה לעשות כדי להגיע מחדש להתפקחות! אולי..
אולי עלי לשנות את הגישה גם מלכתחילה, ולהבין שעל אף כל הרצון הטוב שיש לי בתחילת דרכי, אין לי ממש סיכוי לבד... עלי לדבר עם מישהו ממשי (לא רק וירטואלי), וכך דרך זה לקבל את המצב שלי! (בגלל זה חשבתי על המשיכה החזקה אצלי שקיימת מתמיד) אולי...
אולי עלי להבין שלמרות הרצון הטוב מלכתחילה, תמיד ייתכן מצבים כמו שהיה היום, שהמתח בפני התאווה הוא עצום. כי סוף כל סוף, זה די פשוט להגיד שאסור לתת למחשבות טמאות להיכנס, אבל מה לעשות שהן כבר נכנסו? גם במצב זה יש צורך לטפל. וחוץ מזה, זה כמו מירוץ אינסופי, וגם לנפש כמו לגוף יש עייפות "לרוץ" ומה עושים אז?
לאחר התבוננות היום, חשבתי בעצם על שאלה שהתעוררה בי :
אני מאמין שהטוב בתוכי חזק יותר מכל הרע שבי, כיון שהוא יותר מתמיד.
אמנם כשמתעורר תשוקה לתאווה, נכון שיש תחושה שאי אפשר להשתחרר מזה, שאי אפשר לספק את העונג הזה חוץ מאשר בסיפוק התאווה, אבל יותר עמוק מזה, יש תחושה שאי אפשר לחזור לשאיפות גדולות וגבוהות (כמו לפני המשיכה לתאווה) אלא אם כן נותנים לגוף את חלקו בתאווה. ומזה נובע שאני מוכרח לחטוא עכשיו כדי לחזור לשפיות ולתשוקה לקדושה. (נשמע אולי מחשבה עקומה, אבל זה מה שאני מרגיש).
אם כן, האם יש סיכוי, שלאחר שהתשוקה לתאווה (חזקה) התעוררה בי, על ידי שאמנע מלספק התאווה (וגם הפניה לפעולות אחרות), אוכל לחזור לשפיות ולתשוקה לקדושה וטהרה כמו מקודם, שבאמת אחזור לרצות ממש כמו מקודם להתרחק מחטא, שארצה להמשיך לרוץ. האם מישהו מבין את זה וחווה את התהליך הזה?