אתה צודק אבי שבסוף נצא מזה, אבל במונחים של התכנית, וכן דרך מה שאני חווה כרגע, אני חושב שנכון יותר שיוצאים מזה, כלומר "כל הזמן אני יוצא מזה". מאז שהשתפשפתי עם המושגים של התכנית, אני מבין שהמודעות היומיומית היא זאת שמביאה אותי למקום הבריא. אם נרדמים בשמירה, אין סיכוי, ההרגל חדר כל כך הרבה להרגלים שלנו. אם חז"ל אמרו לנו שכיון שעבר אדם עבירה פעמיים ושלש נעשית לו כהיתר, על אחת כמה וכמה מי שכמוני עשה את זה כמעט או יותר מעשור שנים! אבל אין לאבד שום תקווה, כי ברגע אחד, כשמחליטים להפסיק ומשתמשים בכלים הנכונים, אז יוצאים. אולי זאת כוונת הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", כל הזמן יוצאים, לא רק אירוע חד פעמי, במיוחד עבור עם ישראל שהיה כל כך הרבה שנים עבד, עם מוחין דקטנות (כדברי המדרש נדמה לי).
זה מעלה אצלי רעיון שלמדתי לפני זמן מה על כך, שלעתיד לבא הקב"ה שוחט את היצר הרע, לצדיקים הוא נראה כהר גבוה, ולרשעים הוא נראה כחוט השערה. ושניהם (הצדיקים והרשעים) בוכים- הללו (הצדיקים) אומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, והללו (הרשעים) אומרים איך לא יכולנו לכבוש היצר הקטן הזה. וההסבר הוא שבתחילת דרכו, האדם נמצא מול יצר שלכאורה אין לו סיכוי לכבוש, נראה כהר גבוה. אלמלא הקב"ה עוזרו, אין לו סיכוי, אבל לאחר מעשה, האדם מגלה שבפעולה קטנה מצדו, הוא הצליח, וכל הכח בא לו מלמעלה. אבל לבסוף מי שכן נלחם, נותנים לו את כל ההצלחה בידו, ולכן הוא בוכה מזה שהוא לא ציפה שכל ההצלחה הזאת באה מידו שלו. מזה אפשר ללמוד, שבפעולה
תמידית אמיתית ואפילו קטנה, מגיעים להצלחה.
ובעצם גם הפעולה הקטנה היא לא כל כך קטנה אם מסתכלים על כל החיים. אבל אני חושב כל יום:
היום אני יוצא ביד רמה- היום כולנו יוצאים ביחד ביד רמה
מאחל לכולם אחלמה יומיומית.