" מוטי יקירא,
הן כתבתי לך בעבר - שהינך מלאך, המרים רוחי מתהומות.
בראותי איחוליך ליציאתי לאור גדול ע"י האלוקים - כבר החל לבצבץ האור.
השתיל צמח מעט, בהרגישו את ליטוף חום השמש.
תודה ".

" מושך את חבל הזמן. מחזיק חזק לא ליפול.
אמנם קצת חלק, קצת דוקרני, אך הצלה היא הצלה.
אין נקודות זמן במסע, אין ספירה זמנית - פשוט שוכח. רוצה שיחלוף הזמן.
אולי כשאתעורר עם חיוך - יתרחב ליבי בהבנה.
הגעתי ליעד. לקחתי את היחודיות בשתי ידי "

" מועקה גדולה בלב... זורמת כמו נחל בגופי, חונקת את גרוני.
פחד לא מוסבר, קושי עצום. נשימה כבידה. 
מותקף מכל החזיתות.
האם אזכה?
הולך ישר, מפיל כל מחשבה בדרך, "דורס" כל מועקת לב בשארית כוחותיי.
מטפס על מחוגי הזמן.
עוד קצת וארגיש טוב יותר.
עוד מעט ויחזור המסלול לקדמותו.
איני יודע אם אזכה.
אין כח בפי להתפלל.
נותן לליבי לדבר, בשקט מוחלט, ללא מילים.
זועק זעקה המשברת מחיצות.
אולי. אולי. הלוואי. אמן " 

" מביט אל מעבר ללוח,
רואה באופק את המבחן המקסימלי השלישי - והלב מתרחב.
אין זה סוף הדרך, אך מתקרב.
איטי, מאוד.
אולי בדיעבד אשמח. בניה חדורת אמונה. חדורת חוזקה. חדורת אי מעבר.
אמנם אני פצוע, אמנם אני חלש,
אך "גם אם לא הייתי מקבל שום שכר - עדיין הייתי מקיים רצונך, ריבון כל העולמים".
חוזר להיות הראשון.
מייחל ליחודיות.
אולי. אולי. הלוואי. אמן "

ההתפיטות שלך נוגעת ללב.
אוהב אותך ומאחל לך שתשתף אותנו גם בשמחה ובהחלמה.
תמשיך איתנו בדרך.

מקסים ומעורר
מאיפה אתה מביא את הרוח הזו,
זה מאוד נוגע,
אני לא מלאך, כולה מכור שמחפש יום מפוכח,
ומקווה לנכונות לוותר על הפיתוי הבא,
אבל אני שמח לעזור ולהעביר את מה שנתנו לי כאן החברים ואלוקים
גדל גדל אומר , גם לא מלאך...
שבוע טוב
מוטי

"אחיד בשמיא", "מוטי ראוי".
יש לי רק מילה אחת לומר לכם: תודה.
שיהיה יום מבורך ונקי לכולנו!
אמן.
אוהב אתכם.

" יושב בחדרי, כותב בתום יום עמוס... מפרך.
קצת קשה - בטרם מילוי מצבורים, השתוקקות.
אל נא תזוזו מחוגי השעון.
אפס כוחי, כלו שארית כוחותי.
מסמן וי, הלובן נשאר בהדרו,
ברם כתמי אבק מתחילים לכסות את עיני.
תקווה לקסם לא נודע.
לדחף ממצולות שיזניק יכולותיי.
אב רחמן, מלך כל עולמים,
רק אליך נשואות עיניי.
אפס כוחי.
בכי חונק את גרוני - נחלי איתן, הסכר נסגר.
מה נותר מעבר לאותיות העתיד,
היחודיות נסתרה ממני, אולי אחפצה שנית.
מאין אקח כוחות נלווים, מאין אאציל על מותניי אזור עוז וגבורה.
הלב נקרע לרסיסים.
אין עוד כח להביט למצולה.
אם רק אצליח להחזיק בחבלי הנצח עוד יום, עוד רגע קט.
או אז אקרא בשקט רועש, ליבי תודה יאמר, עד בלי די. " 
 

" אור השחר מפציע. זיקנה קופצת, מתעטפת על נימי הרגשתי.
סבל חמור סבר, בהתעלקו על ביטני, שיניי והגרוע מכל - מחשבותיי.
שהכל לטובה - יודע אנוכי בראיה ברורה.
אך הקושי בעינו נותר.
הפך לחבר מר.
העייפות חונקת.
מי יתן ויהא לי פנס בעלטה.
מי יתן ואתרשל במלאכת היאוש.
עיניי צופיות רק אליך - אבא, בורא כל עולמים.
הן ידעת אב הרחמן - כי הקושי גבר.
ידוע ידעתי כי כל פיסת זמן - לטובה הינה.
גם אם אישרט, אף אם אפצע - אלחם למענך.
גם אם יקיף הסבל את רגעיי - אקריבם למענך.
עייף, פצוע, פוחד.
יוצא לקרב.
אנא שמור עליי, אבא "

" אולי עומס הדרך, אולי צפיפות משימות הטיפוס,
שלל פחדים ומכאובים - המקיפים כעכנאי.
ימי כצל חולף, משב רוח מלטף את פניי, משאיר סימני שריטה,
דאגה בליבי, נעשה ונשמע - אך מן העבר השני.
אם טוב ואם רע.
אין צפי לגילוי המחיצה, מביט מעבר, לאחר מעשה.
אף פעם לא מאוחר, חברו המחיצות.
אור מבצבץ מעל תילי הרים, אנחת רווחה.
ריס נידף על לחי בוכיה, ממאן להישאר, פיתרון תעלומה.
מתי תבוא יחודיות, עליה מדובר.
מתי. אולי. "
 

"הפתעות, שמחה נחבאת, שקופה, ללא זהות.
נעימה ועוקצת גם יחד.
מהירה ואיטית, ללא אבחנה ממשית.
דפי הספר מתקדמים, ההיסטוריה נחקקת.
איפה את יחודיות?
האם תהיי שלי?
האם כמיהתי לך, מרחיקתך ממני?
איני כדאי, ברם נימי נפשי מרגישים שאכן ודאי.
אוטם ליבי, התאמנות, בלתי פגיע.
רוך אמת, עטוי גלימת פלדה.
משתהה מעבר לדלת האוצר.
מתי אדחף בעל כורחי אל תוך שיטחה.
מנסה לנבור במסילות האושר השקופות, מרחקים נודד ברעיוניי.
מאין אמצא את אוצר הזהב, יהלומי האמת הנחפשים מרגע הוויתי.
מתוך יאוש - מגיע מבט דומם - מחשבה - תקווה נצחית לסוף שמח.
הרגשה מחייבת, אין מוצא אחר.
אין סוף אחר לתסריט.
התאים זועקים.
מוכן להתבדות - ובלבד שיתקיים רצונך.
אבא שבשמים - כל רצוני לקיים רצונך.
עתה הולך לשתות ממעיין החיים.
להשקות נחלי ליבי בנצח " 

" הגיעה העת. זמן התחדשות. צבירה.
שקט קריר על סף דלתות חלוני,
קור וחם בערבוביא.
חושך מאיר את חדרי,
סיפור אגדות מרווה את החלל.
מתכסה בשמיכה, מחבק, מוצא נחמה.
שוקע לתוך זמן חדש,
צולל ליום של תקווה.
בוחר לחייך.
אוסף כוחות לקרב.
שקט מהומה "

אין מילים.
 

ניחמתני, "אחיד בשמיא", ניחמתני.

" אוגר צידה לדרך ארוכה.
נחל דמעות שקופות, נוהר לתוך מפל הזכרונות.
מביט לעבר המחר, מתיירא, מנוחם.
אצבעותיי למלחמה, מצדד עיניי לשביל האמונה.
זורק מבט, זיכרון ליום מחר.
הסדק מתמלא, מחמם ליבי כגחלי אש,
מלטפים, אין סבל בם.
חברים עומדים כחומה בצורה, מעגל סגור כעכנאי.
דימעת אושר מתמוססת, מדלגת מעל מפל העבר.
מתי אראך יחודיות. 
מתי תבואי לבקרני.
חשש סדוק,
מבט אמיץ,
לעולם לא מאוחר "