יומן מסע ה- 90, ערב חג הסוכות תשע"ז
בימים האחרונים כחלק מההכנות לחג, היו קשיים, הרגשתי לחץ עצום בבניית הסוכה, בקניית 4 המינים.
בכל זמן של לחץ, כשהרגשתי שאני מתחיל לאבד את עצמי, לאבד את הקשר לי עם הקב"ה, את ההכרה בהשגחה ובהנהגה העליונה.
הייתי מתבונן במחשבותי במצב כאילו אני מסתכל בסרט. מביט מהצד, רואה אותי לחוץ, רואה אותי מתקדם לכיוון איבוד הסבלנות, לפעמים הייתי מתחיל אף לאבד את הסבלנות, מתחיל להרים אתת הקול על הילד, לתת הרגשה לא טובה לאישה מחוסר שביעות רצון שנבעה באיבוד סבלנות.
ואז עוצר את עצמי, כשאני רואה את עצמי מהצד אני נבעת, אני נרתע... ובאה במקומה ההרגשה שאני לא שווה כלום במקום שאני לא יכול לעשות כלום., אני לא מנהל את העולם.
מי כן מנהל את חיי, האם הערב חג הלחוץ, האם הילד, האם אישתי, הם שמביאים את המצבים לפני, הם באמת רוצים לאבד לי את הסבלנות??
ומתוך מחשבות אלו - שכמובן רצות במוח בתוך שניות בכל מקרה ומקרה - אני מנטרל את עצמי, מוסר את ההנהגה, את השגחה, השליטה לבורא העולם, חושב וחושב ועוד חשוב, הוא הרי אוהב אותי, הוא לא שונא אותי, הוא עושה לי טוב, הוא גם רוצה שאני יתגבר, יסבול, אז למה לא לעשות את זה, הרי מה שאני יכול לעשות אני עושה, ורק מה שאני לא יכול לעשות אני לא עושה ומוסר לאלוקים.
וברגע זה הכל מתהפך... אני נהיה האדם ההכי רגוע בבית, אפילו יותר מאישתי ומהבן.
לפעמים אפילו אני שולח משפט לאישתי: מה אני מתעצבן, הקב"ה הביא לפני את המצב, אין מה להיות לחוצים וכו'.
ככה בניתי את הסוכה, ככה קניתי 4 מינים, וככה סידרתי את הבית לשבת כשעה לפני שבת אפילו שמעולם לא עשיתי זאת וזה הפריע לי זה שעה לפני שבת.
אמרתי ברוגע ושלוה מלאה לאישתי: "יופי, בישלת אוכל טעים, עכשיו הגיע הזמן שתלכי לישון קצת. אני עמדתי ושטפתי כלים ואת הריצפה, והכל 'ברגוע'.
הרגשתי שמעולם לא הייתי כזה, וחשבתי מה הביא אותי לכל זה?
~ ~ ~
לולי תוכנית 12 הצעדים, לא הייתי כאן, זה מכניס אותי לחיים דבוקים באלוקים, במנהיג האמיתי. וזה נותן לי את כל השלוה והרוגע - "אני בידיים טובות".
אני שמח ומאושר, הנה אתמול קיבלתי את המייל משמור עיניך שהגעתי לצעד 3, 7 ימים של נקיות בסייעתא דשמיא, אני מרגיש שלמות.
7 הוא מספר אחד אחרי ה- 6, ששה ימים של טבע, והשביעי הוא מעל הטבע. אני מרגיש בבחינת שבת.
איזה כיף, לסגור את הסרט, להכנס לתוך החיים שלי, להפסיק להביט מן הצד, לראות את הפנימיות שבתוכי טהורה וזכה. לראות את עצמי.
ומתוככי הפנימיות, מתוך עצמי להביט סביבי ולהתפעל כמו בפעם הראשונה - "ולבקר בהיכלו". איזה יופי, איזה פאר בחצרו של מלך.
לומר בשמחה, כמה:"טוב יום אחד בחצריך מאלף".רק להיום, יום אחד, זה שווה מיליונים של ימים נצחיים, איזה נפלא.
והיום האחד הזה, הוא יותר טוב מאלף, מהסתכלות על אלף ימים יחדיו בחצר המלך. כי הסתכלות על כל האלף מביאה להתייאש, להגיד: איך אני יעמוד בזה?! לכן לא אסתכל על הקדימה.
הסתכלות על אלף ימים מביאה להתרגלות, לאי-התרגשות מהיופי וההדר. כשאתה מביט על כל יום בנפרד אתה מתרגש כל יום מחדש. לכן לא אסתכל על האלף ימים האחרונים, אלא היום בלבד.
עכשיו אני יכול לומר לעת הזו, ובכן "ויהי בישורון מלך".
אזהרה: ספוילר!