שלום חברים, לקראת יום מס׳ 6.. היום ב״ה היה טוב. עכשיו נהיה קצת קשה, עולים בי הרהורים לא טובים, יש בי רצון חבוי ליפול שמושך אותי לקחת לגימה, ״רק חמש דקות, רק קצת, אל תהיה כבד..״ אבל אני עדיין מפוכח ויודע שזה לא ייגמר רק ב5 דקות, זה עלול להסתיים בנפילה.
כרגע, מצליח להוריד את הראש, אני חסר אונים, זה גל סוחף אבל גם הוא יישבר - אומר לעצמי. יודע שאני לא מסוגל רק 5 דקות, אצלי אין מושג כזה בכלל! אני אומר לעצמי וממילא לה׳ שחלקי הוא להתקשר לחברים (שבינתיים לצערי לא עונים..) לחלק את ההתמודדות לחלקים ולראות איפה נמצא תחום השליטה שלי בכל העסק הזה ועל מה שנשאר, על התוצאה, אני יודע שאיני שולט. בכתיבת שורות אלו כבר מרגיש טוב יותר, מתכונן לקחת פסק זמן, וב״ה אופטימי ומרגיש שאעבור את הגל הזה בפכחות.

זהו, הצלחתי, בעצם במחשבה שנייה נראה לי נכון יותר ״הצלחנו״.! סוגר שישה ימים, בגבורה, אפשר לומר..
הנסיון הזה עבר, נגמר בתחושת ניצחון. היום אני יכול לומר על עצמי שפעלתי טוב, את החלק שלי אני מרגיש שמילאתי בצורה מושלמת, יש לי תחושה כזו בפנים שהתמודדתי בצורה שונה, לא, לא נלחמתי והפעלתי שרירים, וגם לא חייתי באשליה  ואמרתי שאני מסוגל לבד כמו שקורה הרבה. הודיתי בחוסר אונים והבנתי את זה טוב ובכך כמעט לגמרי דחיתי את הלגימה הראשונה ממני, הבנתי שזה גדול עליי, ניסיתי ליצור קשר עם מישהו שיעזור לי אבל זה לא הלך כי כבר היה די מאוחר.. אחר כך פניתי לה׳, אמרתי לו: אני מזהה מצב לא טוב, נראה לי שזה גל שמתקרב.. בוא ננתח ביחד את מה שהולך כאן. סבבה? בוא נחלק תפקידים בהתמודדות הזו, כי כמו שאתה יודע, לבד אין לי סיכוי. אני אקח עליי את הפעולות. מה אני יכול לעשות? עכשיו אני יכול לקום וללכת שניה החוצה, להישאר מפוקס, להריץ בראש את מה שקראתי בספר הגדול, לקרוא את החיזוק היומי, לשפוך את מה שעובר עליי כאן בפורום. כי כאן נמצאים האנשים שתמיד תמיד מבינים אותי למרות שאני כזה מתוסבך ברוב הזמן. לראות מה חדש בפורום, אעשה פסק זמן. אז קראתי קצת בפורום והלכתי לנגן. זה עזר, זה הסיט את המחשבות למחוזות טובים. ואתה ה׳, ממך אני מבקש, מתחנן בפניך, שתשאיר אותי נקי, רק להיום. בוא נסיים את היום הזה יפה. סבבה?
זה הצליח! 
אני חושב שההצלחה קרתה בזכות זה שזיהיתי את הקושי כבר בתחילתו ושעשיתי את הפעולות לפני שיהיה מאוחר.
אסירות תודה גדולה לאלהים שעזר לי והלך איתי יד ביד!
לילה טוב ונקי!

מסיר תכובע ביפני הגיבורים כארי.

תודה על סיפור הגבורה

מתקרב לקראת סוף היום התשיעי לנקיות.. לא קל אבל התחושה טובה, מרגיש שלמדתי הרבה מהנפילה הקודמת ומצליח ליישם את הלקח..
היום חזרתי מהישיבה הביתה אחרי בערך שלשה שבועות בישיבה נראה לי.. התחושות מעורבות. מצד אחד פחד קטן מפני נפילה כי בבית התאווה מרגישה הרבה יותר בנוח לקרוץ לי ולקרוא לי ומצד שני אני מרגיש טוב עם החזרה הביתה כי בניגוד לפעמים אחרות תכננתי מראש מה לעשות ומה לא, בניתי כמה גדרים קטנים שיכולים לעזור, פתחתי מעגל עם כמה חברים ושיתפתי על החזרה הביתה ועל כל המתלווה לכך, והכי חשוב שיננתי לעצמי והפנמתי טוב טוב שאני חסר אונים ושאין מושג כזה לגימה.
מקווה שבוע הבא כבר ללכת לקבוצה חיה..
אלי, תן לי לסיים את היום הזה נקי, זה לא יהיה כל כך פשוט אבל באמת, עם יד על הלב, הסופ״ש הזה גדול עליי, לבד זה יהיה חסר סיכוי אני חייב אותך איתי. אז את התוצאות אני מפקיד בידיך אבל אני את המעשים והפעולות מתחייב אני לעשות על הצד הטוב ביותר..

אני כזה שאם רק יש זיק של תאווה, חלון קטן, הזדמנות פצפונת אני נופל.. אני לא יכול עוד לומר לא, לא יכול לומר לעצמי רק קצת, לא יודע צלילות מהי, כיוון שכשזה מתחיל אני נהיה שיכור, אני לא אני. משתלט עליי משהו שאני מכיר טוב מידי אבל בן רגע שוכח מקיומו, כח כזה שמשכיח ממני מי אני, מה חשוב לי, משכיח ממני את הדברים הכי פשוטים, ונעלם. אך כשהוא נעלם זה כבר מאוחר כי אני נמצא שם אך שבור ומרוסק. מנסה לאחות, מנסה לשכנע אבל לא משתכנע שהוא, שכבר הלך, אינו אני, ושאני - אני, גם אם זה לא נראה כך עכשיו.
כזה אני, חסר אונים שכבר איבד את הכיוון, שטועה, ושתוהה מה יהיה? שלא ידע מה לעשות ותולה עיניים ומחפש אולי מלמעלה יבוא עזרי? יודע וכבר לא מסתפק,  שיש מי שדואג לו. יודע שיש דברים שרק שם מלמעלה עליהם שולטים וסוף סוף מתחיל להבין שלא הכל מוטל עליי שלומד אט אט להרפות שלומד אט אט ולא תמיד מצליח, לא בבת אחת לפנות ללמעלה ולומר קשה לי, עזור לי. לומד גם לא להלחם, להתקשר ולשתף, להתכופף ולהכנע ולחכות לשקט שבכניעה.. 

חש צורך גדול לשתף הבנה בחוסר אונים, כמה חלוש אני מולך, התאווה.. ב״ה סוגר 12 ימים אבל משום מה עם הראש כלפי מטה.. כנראה בגלל לגימות קטנות שלקחתי היום.. תחושת פספוס על שלא ידעתי להוריד את הראש ולתת לגל האימתני הזה פשוט לחלוף. מבואס כי לא בזכותי לא הגעתי לנפילה, אלא סתם סיבה טכנית מנעה.. רוצה להבין באמת באמת גם כשטוב, שכזה אני, חסר אונים, לשמר את התחושה ולהופכה לידיעה יצוקה. עכשיו זה לא פלא כי עכשיו אני שבור..

שיהיה בהצלחה חבר. 

שתי דרכים לעבור את הגל בהצלחה, אם לא הצלחת להוריד את הראש, נסה לגלוש מעליו.

זה מה שהייתי עושה פעם, נלחם, מפעיל שריר ומתנגד בכח ולא מבין שאני מנסה להלחם בכח שחזק ממני פי כמה וכמה.. תקן אותי אם אני טועה..

קטונתי מלתקן, הנני עוד בתחילת המסע.

אני אומר שלפעמים אנחנו לא מצליחים להוריד תראש, להיכנס לעמדה של "אני באמת חסר אונים" מכל מיני סיבות.

ואז צריך להתמלא בגבורה, ולגלוש מעל הגל, גם זה בלי להפעיל שרירים, זה לקחת את כל האנרגיה של הגל עצמו ולנתב אותה לטובת הגלישה. 
ננסה להביא דוג

בא לי גל מטורף.... ואני בסטריס, ניסתי להיכנע להתפלל ולומר שאני חסר אונים, התקשרתי לחברים מהפורום, שיתפתי בפורום, והגל לא עבר, זה הזמן לנסות לגלוש מעליו.

מה הדבר שהכי מרגיז אותך לעשות, אבל הוא חיובי? 
לשטוף כלים בכיור?
לתלות כביסה?
לקפל כביסה? 
להוריד את הזבל?
להתקלח במים קרים? 
ועוד רעיונות שהם טובים, אבל לא כזה בא לי לעשות אותם. 

בוא נצא לגלוש על גל התאווה. 
תאווה יקרה, חכי לי בחדר, אני שניה עושה את המטלה המעצבנת הזאת, שממש לא בא לי עליה, וכפרס ניגש אלייך....

פסיכולגיה הפוכה. 
עושה דבר שמגיע לי עליו פרס, אבל הדבר עצמו הוא כ"כ חשוב לי ( שלום בית/עזר לי לבנות מידה שרציתי/ סתם ביגר אותי ואת צורת חיי) שהסיפוק ממנו גדול שהפרס כבר נראה דביל. 
לכן חשוב למצוא דבר , שישמח אדם שנורא מוערך/ שיפתח לך איזה התחלה חדשה, 
אילולא מסתפינא אמינה להתחיל פרוייקט שתמיד רציתה 
מכתיבת ספר, לימוד נגינה, חברותא עם הילד, שטיפת הבית כדי לשמח את האישה, תיקון דברים מקולקלים בבית.
ללמוד הסטוריה פילסופיה, בקיצור דברים שתמיד רציתה, לומר לתאווה. דודה, חצי שעה עושה משהו ובא. 

לזה אני קורא.... לא הצלחתי להוריד תראש, בוא נתחיל לגלוש

בהצלחה חבר יקר

נ.ב. כמו כל עבודה פסכולגית גם זה דורש אימון, אין תוצאות מידיות, אבל זה אחלה כלי 

פשוט שמח
זה נשמע רעיון נפלא נראה לי שווה לתרגל אותו
אני גם מרגיש שהרבה מהעבודה היא פסיכולוגית
ובהצלחה עם הגלים

תודה רבה פשוט שמח! רעיון ממש יפה! זה בהחלט יעזור..

אוף אני שונא את הזמנים האלה, כמו עכשיו, בהם אין לי חשק לכלום. מנסה לברר עם עצמי מה עובר עליי, למה כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה פשוט לא לעשות כלום אבל לא מצליח להבין. בינתיים לא רואה באופק גל, החוף שקט.. אבל בכ״ז במצבים האלה, במצבי הרוח האלה שלי, אין לדעת מאין תבוא התאווה..
ב״ה אני לא אדם עצלן אבל בזמן האחרון תוקף אותי הרבה הדבר הזה, הרצון פשוט לשבת ולא לעשות כלום, לא רוצה ללמוד (למרות שאני בישיבה ושיש לי את כל התנאים והנוחות לכך, אחחחח המצפון, הוא הורג אותי על כך!!) לשקוע במחשבות, לא מחשבות רעות שמובילות אותי לנפילה, אלא סתם מחשבות על עצמי על החלומות שלי על החיים על אלוהים ועל עוד מליון דברים אחרים. זה מעצבן ומבאס אותי. 
אני עצוב ולא יודע אם בגלל זה או אולי העצבות היא שזו שמביאה לי את המצבים האלה.. אני כ״כ מתוסבך!!  אני מבולבל ואין ספור סיבות לזה! לפעמים הבילבול משבש לי את החיים כמו עכשיו אבל לפעמים הוא כמעט ולא מורגש.. זה לא מגיע ממקום של רע, להכעיס או משהו כזה.. גם אם אפתח את הגמרא הראש שלי ירחף אני אקרא את המילים ולא אבין רבע משפט. עכשיו בזמן הכתיבה חושב שאולי צריך לשלב פה את הצעד השלישי, אולי נתחיל לזוז למרות שלא בא לי, למרות שקשה לי.. אולי צריך בכל זאת לעשות משו עם עצמי, אולי אפילו רק משהו פעוט כמו לקרוא ספר או ללמוד משהו פשוט שאליו אני מתחבר יותר לצאת לריצה, ואת היתר אשאיר לאבא שלי..
תעזרו לי בבקשה!

כמה שאני מזהה. בד"כ אני ממש לא אדם עצלן, אבל בערך פעם בשבוע אני נתקף בכמה שעות בהן אין לי כוח לעשות שום דבר. פשוט כלום, כולל דברים שהם נטו להנאה, ובטח בטח דברים של צורך. זה אחד הטריגרים הכי נפוצים אצלי לנפילות.

יום מספר 14 הגיע לקיצו! קולולו:)
ב״ה התגברתי על התחושות שהיו קודם. ניגנתי ופינקתי את עצמי בשוקולד מיוחד.. 
המוח שלי טרוד הרבה פעמים במחשבות האלה, מחשבות על העתיד ועל החיים אבל בדרך כלל זה לא מונע ממני להמשיך בסדר היום הרגיל.. היום אני עייף.. בימים האחרונים לא ישנתי כל כך טוב, חייב להשלים שעות שינה! מקווה שזה יעזור..
כחלק מהפקת הלקחים של הנפילה הקודמת החלטתי ללכת לקבוצה חיה (!) כדי להרצין את העבודה וכדי למצוא ספונסר שיעזור לי ויעשה לי סדר מבחינת העבודה על הצעדים. חשבתי שאני יודע מה אני עושה ושאני עושה את הצעדים אמו שצריך אבל כנראה שטעיתי.. היום הייתי אמור ללכת פעם ראשונה אבל מסיבה טכנית נבצר ממני..
בעז״ה אתחיל להגיע שבוע הבא, מחכה לראות אתכם שם!!
לילה טוב, תודה לאלוקים על היום הזה שאע״פ שלא היה פשוט בכלל הוציא אותי נקי!

אמונה זה מדהים
אני זוכר את הפעם הראשונה שעברתי שבועים נקיים 
הייתי באופוריה 
בחיים לא האמנתי שזה יקרה
כל הכבוד
אני מקווה שהשוקולד מיוחד מספיק לאירוע מיוחד כזה
יום מחלים

אמונה, מרגיש שאנחנו חברים. ובלי קשר שמח נורא בהתקדמותך.