ליבי ער היקר
אנחנו מסתכלים מסביב הרכבת די מלאה בחברים שהגיע לתחנה יחד איתי ואיתך אבל רגע למה הם עזבו את התחנה כל כך מהר ולי לקח קצת יותר זמן
אני לא יודע אבל אולי חלקם משומשים יותר לפחות בשנים כמוני ואחרי תקופה די קצרה ראיתי את הנוף המדהים מהרכבת ולא רציתי לראות יותר את הנוף שבמשך יותר משלושים שנה ראיתי הנוף במנהרה החשוכה אומנם במנהרה יש פנסים אבל אין מה להשוות אותם לאור שמש ולפריחה בחוץ על אף הצביטה בלב מהפרידה מחיינו הישנים
ובכל זאת האם השנה האחרונה לא היתה הרבה יותר טובה משנים עברו האם העמידה על הרציף על אף צפירות הקטר לא היתה הרבה יותר טובה ונעימה 

איזה יום נאחס היה לי. מלא וגדוש בהלקאה ובבריחה.. מרגיש בכיין. לשמחתי ולזכותי אולי אפשר לומר שזה לא הגיע לנפילה, גם לא מעידה..
הכי גרוע זה האופן בו אני מסתכל על עצמי. כל הזמן שלילי, כל הזמן דאגות.. ״אם לא אעשה את זה מה יהיה איתי. מה יחשבו עליי...״ זה פשוט מתיש אבל אני לא מצליח להשתחרר מזה.
עדיין ספקות מנקרים.. בלבול וחוסר הבנה של מה הולך איתי.. לא מתרגש מזה יותר מדי, רק רוצה שזה יעבור.. רוצה גם להיות שם, על שביל ההחלמה ומתחיל להבין שאולי רוצים מלמעלה שאחפש ואבדוק ואחפור עוד ועוד..
מוזר לי מאוד.. בהרבה דברים בחיים אני מוכן להציב מטרות, להשקיע ולהתמיד, אבל אין לי מושג למה אבל כאן זה פשוט לא קיים.. חוקי המשחק שונים לגמרי. אני לא מצליח. לא שאני משקיע ולא מצליח. אני פשוט לא מצליח להשקיע לאורך זמן.
יכול להיות שיש לזה סיבה טכנית פשוטה אולי של זמן. אבל אולי לא.
מתנחם בעובדה שהיום לפחות אני נקי..

תודה על הקבוצה הטלפונית.. על השיתופים, על העזרה.. אני נזכר לכתוב את זה היום, כי באמת היום הרגשתי איך שזה לא מובן מאליו וגם כי היום היו שיתופים מיוחדים.
אמנם זה לא גרם לי פתאום להרגיש טוב בצורה מופלאה ולא גרם לי לקום ופשוט לחזור לתוכנית, לפעולות, אבל זה עשה משו.. קידם עוד משהו ועוד רצון כדי שהיום הזה יהיה נקי.. קוראים לזה חיבור?
בדרך כלל אני כבר חייב לנתק באמצע. היום, פשוט לא רציתי לנתק, לא רציתי לקום ולהמשיך..
אז תודה!

כל כך אוהבים!!
תמשיך להיות איתנו מחובר, לחברים, לעצמך ולאלוהים.. 

סוגר יום שני לנקיות..
היום אני  מצליח להבין למה זה לא מובן מאליו שאני יושב וכותב כאן ומשתף דווקא במשו טוב.. הנפילה האחרונה היתה מלווה בהמון בריחה שקדמה לה, בהרבה פסיביות מול המציאות בזבוז זמן מטריף! היום היה אחרת. ואני מסתכל אחורה וזוכר טוב, טוב מדי איך היו נראים אתמול ושלשום ומבין שלא מובן מאליו היום כפי שהיה ומבין כמה שאני קרוב ומסוגל לצערי לימים של עצלות, חוסר מעש ותכלית ומודה על יום שהיה שונה מהימים הקודמים. היום הפרדתי בין כל התחושות הרעות שמלוות אותי מהנפילה. את כל המחשבות כמו ״לאן ואיך זה מתקדם״ שמתי במגירה ולא כדי להתכחש, פשוט רציתי יום טוב. רציתי שזה לא ישפיע לי על שאר סדר היום ולהפתעתי זה עבד.
בפינת הלב עדיין יש ספקות מה ואיך עליי לעשות אבל אני רוצה במקביל לזה להמשיך לחיות ורוצה לא לתת לזה לשלוט ולנהל את מעשיי ואת מצב הרוח. זה קשה אבל לרוב זה אפשרי.. ואת האיזון בין לחיות לצד זה לבין להתעלם ולהתכחש עוד לא השגתי, עוד לא שם..
אז זהו.. עוד תובנה ממסע אין קץ..

אני איתך, זמין תמיד בשבילך.

סוגר יום נוסף. לא מובן מאליו, באמת..
תכלס היה לי יום די קל מכיוון שהצלחתי להפריד את המועקות והספקות ולחיות לצידן בלי שינהלו הן אותי.. זה עבד די טוב.
התחיל עוד סופש מאתגר שנפתח ברגל ימין, אלא שהיום ישבתי על איזשהו פרויקט שחשוב לי ולצערי זה לא הצליח כפי שציפיתי (פרפקציוניזם בקלקלתו). ממש סמוך לאותה ההבנה החלו טיפין טיפין מחשבות על תאווה. לשמחתי אזרתי אומץ וכח והתחלתי לשטוח בפניי ובפני ה׳ את המצב. בין היתר ביקשתי ממנו כח לוותר ולעמוד בתוקף על הרצון החבוי שלי, שהוא, הוא כולו טוב. לוותר ולסגור את היום בנקיות, רק להיום. אחרי זה התכתבתי עם אחד החברים. זה עבד! ועכשיו כשאני כותב כאן זה מוסיף טוב ועוזר לי..
עכשיו אני אחרי זה. ואין לך סיפוק גדול מזה..

אחרי כמה ימים לא כל כך טובים נפלתי.. אם הייתי קצת יותר כנה, אמיץ ומסור הייתי עושה משהו. אבל..
וגם אז. גם כשאני עושה. כשאני משתף ומדבר, אף פעם לא מצליח ולא מעיז לחשוף מה באמת מפריע, ולדבר באמת ובצורה גלויה..
 ליבי ער.. וכואב. ורוצה. ועצוב.
עצוב אבל מתחיל מההתחלה.. שוב..

ההבדל בין הכחשה לקבלה.

הרבה פעמים אחרי נפילה שאין לי שום רגשות אשם, רק רגשות של הלוואי ולא הייתי נדבק בזה, אני תוהה לעצמי, 
האם עכשיו אני מכחיש? או שמא זאת בדיוק הקבלה?

לקבל את עצמי, זה להיות שמח במצב הנתון, אף על פי שהוא לא מוצא חן בעיני, 
לא, לא צריך להתבלבל, קבלה היא לא ויתור!
קבלה היא הפנמה של המציאות, והבנה שאני לא מנהל אותה, 
לא אני בוחר מתי יהיה הגל הבא... לא אני בוחר איזה פיתוי יעבור מולי ברחוב,
אבל אני יכול לקבל את עצמי, אף על פי שאני לא בוחר, 
אחרי נפילה יש לי שתי אפשרויות, להיות בהכחשה למצב, זאת אומרת, לא להבין בכלל מה הבעיה??? ביג דיל בקולג'ים שלמים בארצות הברית אין גברים שלא צופים בזה, ואת המחקרים של מדינת ישראל לא נחשוף... בכל זאת יהודים, אז מה כבר קרה????
אבל יש את אפשרות הקבלה, 
אוקי.... קרה פה משהו שלא היה צריך לקרות, כי לא הייתי מספיק אחראי, 
כחולה סוכרת שמגיע להיפר או להיפו גלוקוז.... זה משהו שהוא לא שמח בו, אבל הוא מקבל את העובדה שהוא עם סוכרת ולכן זה יכול לקרות.... ואם זה קרה זה באמת כי הוא לא היה אחראי, אבל זה לא גורם לו לחשוב שהוא אידיוט, סתום, חסר יכולת ועוד מיני הלקאות.... עוד מיני חוסר יכולת לקבל את העובדה הפשוטה שיש משהו שמלווה אותו בחיים, ולפעמים קורים דברים שלא צריכים לקרות בגלל חוסר עירנות, אבל זה לא משליך על כל החיים.

אני מקבל את עצמי משמע אני לומד! לומד איך לחיות עם "העצמי" הזה, כן.... אותו אחד שהזוי לי לדמיין אותו מול סרט לא צנוע, נוגע בעצמו, ובורח.... אבל אני צריך לחיות איתו.... ולשם הסמנטיקה, אני צריך לחיות אם עצמי...

אתה גיבור!!!! תאמין בעצמך... תאמין בנו.... אולי ביחד נצליח לצחוק מהתקופה הזאת

 לא כתבתי כאן ולא נכנסתי לפורום במשך שבוע, אבל בכל זאת אפשר לומר שאני עדיין כאן.. ב״ה אני אחרי שבוע מאוד טוב מאז הנפילה.. מפנים היטב את מה שכתבו לי כאן למעלה (תודה רבה, זה עובד ועוזר!) עושה את מה שעוזר לי, ומרגיש התקדמות, רק להיום..

אם אתה פה, זה מהדברים החשובים בתכנית,
אוהב.