"טוב יום אחד בחצריך מאלף"
אני צועד רגלית מהכולל לכיוון השכונה בה אמור להתקיים הכינוס.
כשאני נכנס לשכונה, ההרגשות שלי הם כאילו אני נכנס לעיר בירה,
הירידה במדרגות של מכז הכנסים היתה כמין כניסה לחצר המלוכה.
אני מביט אל הדמויות...
בכל דמות נראית נברשת מלאת קריסטלים ואבני חן,
בכל דמות נראים שטיחי פאר רקומים בריקמות מאמן עולמי...
דמות אחרת נראית כתמונה הנותנת רקע חי לקיר,
בתחילה חשבתי לצעוד לתוך התמונה, כאילו אני הולך לצאת אל בוסתן מלא בעצי פרי וניחוחות לבנדר.
אך גיליתי כי זו לא תמונה.... זהו אדם, אדם במלוא מובן המילה - בן אדם שחי חיי אדם ולא כפי שחשבתי שזו תמונה נוראה!
כן, הקולות מהקבוצה הטלפונית הם בני אדם, הדמויות מאחורי הכינוי בפורום הינם חיים המצויירים בידי אמן עולמי - קל חי העולמים!
----------
מושב הפתיחה התחיל.
לראות את חוסיד'ל, להביט בפניו של דוקטור פנחס ומסטר זימרי (שלא ידעתי מה מבטא השם לפני הקריאה בספה"ג והסבר הספונסר).
לשמוע את מה שאני חוויתי, לחזור לא מידי הרבה זמן, כי אני חדש בתוכנית, אבל מספיק כדי להזכר ברגע שהייתי צריך להרים טלפון לחבר שכתב לי בפורום כי הוא ישמח להיות הספונסר שלי.
ככה גם הזכיר לי את הרגע שהייתי צריך להיפגש עם חבר שמשמש כמזכיר בקבוצה ולעבור 'נוהל קבלת חבר חדש',
וזה ממש מה שאני חווה עכשיו, מהזמן ש'הושיעא נא' רשם אותי, דרך הכניסה למרכז הכניסה ועד למושב הפתיחה ואחריו.
-----------
המושב הראשון, כאן אני מרגיש בקבוצה טלפונית חיה,
זו לא בדיחה, זה לא סרט עם שחקן,
זה סוד הכניעה שעומד מולי!
"שלום חברים הכינוי שלי הוא סוד הכניעה...", במנגינה הידוע מהקבוצה בצהריים,
להבין למה אני כאן, מה יש לי עם החברים שמסביבי, איך נוצר בינינו קשר וחיבור בלתי נתפס להבנה.
זה גיליתי במושב הראשון, תודה לך סוד.
----------
הפסקה, ומושב שני
הוא דיבר איתי בטלפון, "מה שתרצה, מתי שתרצה תתקשר אלי" הוא אמר לי, ורשם אותי לכנס כשלא יכולתי לעשות במקוון במכשיר החסום שלי.
הושיעה נא - איזה כיף להיות בחברתך, איזה מסר מסרת, ממש התחברתי לכל מילה, הזדהתי עם כל מילה.
לדעת מה לעשות כדי לא להגיע לשפת הבור, להכיר כי אני לא יכול לעמוד בשפה ככולם, אני שונה,
לתרגל נוהל זמן חרום, כתרגיל 'אגה' (אם אני כותב את זה נכון...
אוהבים), איך להתנהג כשמשהו אצלי לא בנורמה,
כשאני משוטט במטבח פותח ארונות הלוך חזור, מקרר ומקפיא, ולהכיר כי אני מחפש משהו שימלא אותי וזה יגיע בסוף לתאווה כתמיד.
(אני כותב את הדוגמא כי זה מה שקורה גם אצלי, פשוט שתי טיפות שמן...)
זה יכול להיות הכרה מהרגשות, מהמחשבות, ממעשים באובססיה,
תודה לך הושיעא.
-------
הפסקה וארוחה,
מה יש לי לכתוב בארוחה, אני חושב לעצמי, שהיה אוכל טוב, נהדר, שיצאתי שבע אחרי הלחץ שגרם לי לרעב.
לא, זה לא מה שיצא לי מהארוחה המשותפת עם החברים, כי כשאכלתי, הייתי עם עצמי, ורק עם עצמי.
בארוחה הרגשתי חיבור עם חברים, זה נתן לי את החופש והפתיחות,
יש נוהל ש'אין דו שיח בקבוצה', זה הרגשה שהיתה גם במסרים שבחדרים ובמושבים שבאולם,
בארוחה היתה ההרגשה של ה'מגרש חניה' שסוד אומר תמיד בקבוצה הטלפונית,
את היציאה מהקבוצה אחרי החיבור וההתרפקות חבר על חבר בדרך למכונית,
------------
את הכינוס סיימתי עם טישו ביד, עם דמעות בעיניים, עם הזדהות, עם הבנה כי רק אלוקים יכול לי,
הכרתי כי התפילה אליו היא הדבר שיכול לחבר אותי אליו,
האגו והאנוכיות שבתוכי מפריעים לי לראות את העולם היפה, הריכוז העצמי נותן לי צרה אחרי צרה בצרורות ו'אני לא אשם' תמיד מתנגן.
ורק הכניעה, הענווה, ביטול הרצון העצמי יתנו לי את 'השער להחלמה',
את הציפור דרור שתנופף בכנפיה ותרים אותי אל-על,
אל החיבור לחיים עם קרקע מוצקה, חיים שיש בהם רוחניות,
חיבור עם אלוקים.
תודה לך - אסירותודה ולאישתך, על המסר המשותף.
-----------
אסירותודה לאלוקים שפתח לי את השער להחלמה.
אסירותודה לאלוקים שנתן לי את התוכנית הקבוצות והחברים.
ואסיים בתפילה לעוד יום מחובר ומפוכח.
עוד יום אחד בחצריך, לראות את היופי, את הפאר שבבריאה.
אלי, תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים שביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים,
אמן!!
רצונך יעשה ולא רצוני.