אנחנו איתך, אח אוהב.

"טוב יום אחד בחצריך, מאלף"
גם היום רק להיום אני מחובר.
באסירותודה על יום בעייפות שלולי כח הקל שנתן בי לוותר על מבטים ברחוב. לא הייתי יכול שלא להביט.
כאבן השואבת - המגנט, מסתובב הראש שלי אל עבר התאווה.
טוב, זה משהו שבא מול העיניים. המחלה שלי מתפרצת ורוצה לא רק את המבט הראשון שבא מן המציאות. אלא גם את המבט השני. ואת ההתפתחות של הפנטזיה והמחשבה הלאה, לאן אני מתקדם עם מה או עם מי שראיתי....
-----------
אבל היום פתאום גיליתי שלא רק בזמנים של לחץ, מצב רוח רע, אני לא יכול להכיל, לקבל אותם, ואז ההתפרצות של המחלה מביאה אותי לתאווה.
אלא גם בזמנים של שלוה, רוגע, הארה מאלוקים אוהב, חיבוק של אבא, אני לא יכול להכיל ולקבל...
היה לי באסירותודה מקרה בו הייתי אמור לחזור לקופ"ח מחר בבוקר דבר שהיה מטריד. מלחיץ ומעצבן אותי מאוד.
במקרה, אבל מה זה "במקרה", לפני היציאה מהבניין אני מנסה לבדוק את המכשיר של הטפסים בחשבון שלי. לראות פעם ראשונה איך זה עובד.
ותוך כדי שאני בודק עם המאבטח בכניסה. הוא אומר לי "הנה, אתה לא רוצה את זה?".
אני מסתכל ולא מאמין. הרגע במשרד אמרו לי שזה יקח כמה שעות. והוא מקווה שהטופס יהיה מוכן למחר בבוקר. ועכשיו אני מגלה שזה מוכן ומודפס.
אז מה ההתרגשות? זה אומר שאני צריך להיות רגוע ושלו. בלי לחץ ועצבים מחר בבוקר!
ואז אני מתקשר לאישתי לספר לה והיא לא ענתה.
מה שאומר שלבנתיים נשארתי עם ההתרגשות הזו והשמחה לבד. ואני לבד לא יכול לקבל ולהכיל את זה.
תוך שניות הייתי בתוך אתר פורנו.
ובאסירותודה שניות ספרות אלוקים הושיט יד. אחזתי בה ולא הרפתי מצידי. התחננתי לפניו: "אלוקים, רק להשעה תיקח ממני את התאווה. תעזור לי אני חא יכול לבד!!!".
זעקתי לעבר חלל הרחוב....
והוא שומע יותר מכל עוברי הדרך שהיו שם.
הוא שלח לי קבוצת וואטצפ שזה נראה כאילו היא היתה במכשיר כבר לפני הרבה זמן. אז למה לא שלחתי קודם הודעה?
בגלל שבכל פעם מחדש אלוקים עושה איתי את הנס הזה. לוקח ממני את התאווה ונותן לי את הנכונות והאומץ להתקשר או לשלוח הודעה.
שלחתי. השתחררתי.
באוטובוס לבית כבר יכולתי לחזור ולהסתכל על העולם שסביבי ולא לחפש רק תאווה.
תודה לך אבא אוהב!
אוהב אותך. צריך אותך בכל רגע.
"אל תשליכני מלפניך, ורוחך אל תיקח ממני" אמן.
ליל מנוחה מחובר

השלך על ה' יהבך והוא יכלכך...

מדהים, ממשים ניסים של היום יום

אוהב אתך מאוד, שמח איתך בניסך ובנקיות שלך

וואוו. היום האחרון בזמן
קצת לחוץ מבין הזמנים הזה.
יציאות עם אישתי למקומות בילוי.
לחץ בעבודה שאני צריך לגמור במהירות.
לחץ משירות שיש לי אחריות לעשות אותו.
מתפלל לשלווה ורוגע. לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ לשנות את שביכולתי.
ואת התבונה להבחין בין שניהם. אמן.
רצונך יעשה.
ובל אשכח את הצום שבאמצע השבוע.
מתחנן לאלוקים אוהב שיתן לי את הכח לעבור אותו באופן הנכון עם הפעולות הנכונות. אמן.
שבוע טוב ומחובר.

זהו, חזרנו מהנופש, ויש לי הרבה מה לכתוב ביומן כדי שיהיה לי ליום שאזדקק לפתוח אותך ולהסתכל מה עבר עלי, ומה עלי לעשות בכדי להישאר מחובר ושפוי ומפוכח מינית.
החדרים במלון היו סיפור בפני עצמו, עברנו 3 חדרים בשלושה לילות.
יום אחד פיספסנו אוטובוס לפארק הירדן וככה נשרף עוד בוקר.
הארוחות בוקר היו לא לפי רצוני, אני רציתי לאכול עם אישתי והיא כמה מאוחר, ככה שאני אכלתי לבד, וזה גרם לי להרגשה אני לא בסדר שאני לא אוכל איתה.
יום אחד יצאנו לטיילת עם כל משפחת הורי אישתי והדודים, הם עשו שייט ולנו לא היה מקום אז יצא שלא עשינו כלום.
צהריים אחד יצאנו לכנרת ולאישתי נפלו המשקפיים לים.
יום אחר כך יצאנו שוב לכנרת ואז נפלו המשקפיים שלי.
וואוו, נשמע נורא, באמת היה נורא, הלחץ עם הכסף, הפחד מה יהיה בלי משקפיים בהמשך הנופש, בשני המקרים.
לחשתי לאלוקים, אבא, אני חייב אותך איתי, יש לי כאן לאן לברוח, והיה שם בחורות ונשים בבגדי ים....
אבא, אני חייב שתשאיר אותי רגוע, שלו, שפוי, מחובר אליך, אני צריך את התאווה, אבל אני לא רוצה את זה עושה לי רע, זה רעל בשבילי.
מלמלתי שוב ושוב את תפילת השלוה ותפילת צעד 3.
וככה היה... הבילתי יאומן, באמת מופלא, אלוקים גילה לי את האור שלו,
מצאו בשני המקרים את המשקפיים, אסירותודה!
נופש שכולו הרגשתי שאני חייב את אלוקים איתי, אחרת הייתי מתדרדר בצוק אל האבדון.
תודה לחברים שהיו איתי שם לעזר והכוונה, ששמעו את השיתופים שלי, את הזעקה לאבא אוהב שלא יעזוב אותי, את הצעקה שאני חסר אונים מול טלוויזייה או פנטזיה על...
אני מודה לחבר ששלח לי את המילים בשעה של קושי "גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד".
הפעלתי אז את שיר המכורים שהתנגן לי בראש מהכנס החמישי במשכנות שאננים, הוא תמיד מזכיר לי לא להישאר שאנן, להיות עירני, לעשות פעולות, לא לחשוב שגם אחרי ימי נקיות רבים זה יהיה במובן מאיליו גם מחר,
לא!!!
כל יום זה רק להיום, נס מתמשך, נס כפשוטו כי לולי הקב"ה עוזרי אין לי את הכח, מול פגמי האופי שלי, ומול התאווה.
תודה לך אבא על המתנה שנתת לי, ומתפלל להיות שפוי מפוכח מחובר = נקיות.
רק להיום!

נס להגיע לתכנית ונס גדול יותר להישאר בה, ואני אומר: נס עוד יותר גדול לעבוד אותה כמו שצריך ולא לוותר לעצמנו.

מתגעגע אליך, חבל שאין לי טלפון שלך, מוזמן לשלוח לי בפרטי.

סיכום מסע 18.08.17
היום היה לי לחוץ. מאד לחוץ.
היתה לנו יציאה מחוץ לעיר.
התחלנו להתארגן רק ב 12:00 כשב 14:00 כבר היינו צריכים להגיע לתחנה בה המתינה לנו ההסעה.
הייתי צריך הרבה תפילה לאבא שלא יעזוב אותי.
שיתן לי את הכח לוותר על השליטה של העניינים.
אני יצאתי באוטובוס לפני אישתי להניח את המזוודה ברכב אחר שיקח אותה למקום הלינה בלילה.
ואח"כ הייתי צריך להיפגש איתה בתחנה.
למעשה לא הספקתי את ההסעה.
הייתי צריך לנסוע לבד באוטובוס אחר.
ממש מאכזב. בלתי תלוי באישתי. באוכל והשתיה שהיא קנתה לדרך.
התחננתי לאלוקים שיתן לי את התלות רק בו.
לא להיות תלוי במישהו אחר.
הטלפונים שהיו אלי בלחץ מכל המשפחה.
ואני עונה לכל אחד בשלווה ורוגע.
בין כל אחד ואחד אני ממלמל תפילת צעד 3.
מתחנן לשחרר את השליטה שלי. לשחרר את הכעס על משפחת אישתי שלא רצו לחכות לי 5 דקות.
לשחרר את הטינות שיש לי על אישתי שקמה מאוחר ובגללה יצאתי מאוחר.
וככה להיפגש איתה במרינה באשדוד בלי כעס. באווירה רגוע ובשלווה.
איזו חוויה טובה זו היתה. אני מתגעגע אליה.
מתפלל שתמשך כל רגע.
אבא. אני מתחנן אליך. אל תעזבני לעת צרה. ככלות כוחי אל תעזבני.
אלי. תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. אומץ לשנות את הדברים שביכולתי. ואת התבונה להבחין בין שניהם. אמן.
רצונך יעשה ולא רצוני!
לילה מחובר.

היית באשדוד, למה לא התקשרת, אוהבים,
וכייף לשמוע מה החלמה שלך.

זהו. נגמר שבוע ראשון עם תחילת זמן בכולל.
באסירותודה היו ימים טובים.
היה אתמול כנס עם הרבה חיבור לאלוקים בעזרת שירות וחברים.
ביקשו ממני להיות מלצר.
מיד קפצתי יחד עם עוד חבר.
אמרתי לעצמי איזה כיף לעשות שירות. לתת.
ואז... באמצע שאנחנו מובילים את המגשים לשולחנות אני מחבק אותו ואומר לו, וואוו, אני פשוט חסר אונים מול פגם האופי שלי של שליטה וניהול העניינים בעולם.
הרגשתי ממש שולט. עושה. בריכוז עצמי נורא.
וכשחשפתי את זה לפניו והוא הזדהה איתי שגם לו מתעורר פגם אופי זה. ביחד התפללנו לאבא אוהב שישחרר אותנו מפגם זה.
וזה פשוט שינה לי את הנתינה. מלקיחת עוצמה וכח לענווה וכניעה בפני החברים.
הרגשתי את זה גם כשישבתי בשולחן הקבלה וחילקתי את התוויות לחברים.
רציתי קפה ולא יכולתי לקום.
למה? כי איך ייתכן שהשלחן בקבלה ימשיך להתנהל בלעדי.
ואז פשוט התפללתי לאלוקים וביקשתי ממנו שישחרר אותי מזה. שפגם האופי הזה לא ינהל אותי.
אני רוצה קפה. אני לא רוצה להיות כבול.
אלי, שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך.
ואז ניתן לי הכח לקום. לומר לחבר שיחליף אותי ועשיתי קפה.
ככה גם כשרציתי ללכת לשמוע מסרים.
זו החלמה טובה שבאה לי מהכנס.
לא רק השירות היבש שלפעמים אני עושה ומעורב בו הרבה מפגמי האופי. כאן היתה לי ממש חווית חיבור עם אלוקים אוהב. עשיית רצונו.
אסיר תודה. ומבקש על היום עוד יום מפוכח מחובר ושפוי = נקי. אמן.

אוהבים.

חודש טוב חברים יקרים!
השבת ראיתי שוב כמה אני צריך את פעולות ההחלמה שלי - קריאה בספרות, התקדמות בצעדים, חיבור עם אלוקים ע"י צעד 11, פעולות של נתינה,
זה היה באירוע עם כל המשפחה שלי, לא הספקתי לעשות פעולות בוקר על הבוקר.
יצאתי לתפילה, משם היתה סעודה, אמרתי לאישתי שאני יצא באמצע הסעודה, היא אמרה שזה קש לה, אפילו שלא ישבנו יחד באותו שולחן, היא מרגישה שאני איתה באותו חדר, בסדר, מקבל.
אז זה נדחה, ואחרי הסעודה היה מנחה ואח"כ כבר הייתי ממש עייף, ידעתי שאני צריך לעשות את זה עכשיו ולא היה לי את הנכונות והכח לעשות את זה, גם לפנות לאלוקים שיתן את הנכונות והכח לא היו לי.
כשקמתי לפני השקיעה לסעודה שלישית הרגשתי שאני כבר לא במצב טוב, היו לי פירפורים בראש, רציתי משהו למלא אותי, הרגשתי שאני מתחיל להימשך לאישתי בריגוש מיני, אז קמתי בהחלטה שזהו, הגיע הזמן לקחת כמה רגעים להתחבר ולהתמלא ממשהו שעזר לי ב- 11 חודש האחרונים ולא ממשהו שלא עזר לי 15 שנה (בערך).
זהו, עשיתי את הקריאה בספרות, התקדמות בצעדים, ופניתי לאלוקים בתחנונים שיתן לי את הכח להיות בנתינה, שישאיר אותי שפוי ומפוכח רק להערב.
אסירות תודה על עוד שבת שהיתה מלאה בחיבור, נתינה שיחות עם אחיינים ואחייניות ממקום של נתינה, מבט מחייך על אחים ואחיות ממקום של נתינה.
תודה לך אבא!
ומתחנן לעוד יום אחד מחובר, שפוי ומפוכח = נקי. אמן!

אוהבים!

ביום חמישי בבוקר, אחרי שאני מצהיר את ימי הנקיון שלי בחסד אלוקים 360 יום, מתקשר אלי חבר ושואל: "מתי הציון דרך שלך?"
אז התעוררה לי השאלה, מתי זה ציון דרך שנה, לאחר 12 חודש, או לאחר 365 ימים כשמתמלאים ימי השנה?
רבי עקיבא כשחזר לביתו לאחר 12 שנה ששהה בבית מדרש, הוא מגיע עד למאחורי הדלת, והוא שומע את השכן אומר לאישתו "מתי בעלך כבר מגיע, איך הוא מפקיר את ביתו ככה?".
ורחל אשת רבי עקיבא משיבה: "הלואי וימשיך בתלמודו עוד 12 שנה!".
כששומע רבי עקיבא את דבריה, שב על עקביו, פונה לאחוריו וחוזר לבית המדרש לעוד 12 שנה של לימוד תורה.
שואלים: מדוע לא נכנס לבית, רק לומר שלום ולחזור??
דקה אחת, שהרי אישתו היתה בהחלטה נחושה שהוא ישוב לבית המדרש?
אלא שרבי עקיבא ידע, ש- 12 חודש + 12 חודש, זה לא 24 חודשים!!
אם היתה הפסקה אפילו לדקה, לאמירת שלום, זה כבר לא יחידה אחת!!
שנה, זו לא ספירה של חודשים הנפרדים זה מזה כספירת חודש הבנוי מימים נפרדים.
שנה היא יחידה אחת!
כמו שבכל בוקר אני עושה התחדשות יומית ואני מעמיד לפני את 2 הדרכים בהם אני יכול לצעוד רק להיום, ל 24 שעות הבאות. כך הוא בכל חודש אני מחדש את הצעידה בדרך בה אני בוחר לצעוד.
ככה היא התחדשות שנתית.
ציון דרך - הינה נקודת מפגש של שני דרכים, הדרך שלפני ההחלמה, והדרך מאז התחלתי את ההחלמה.
אני בוחן מהיכן באתי, מה עשיתי, ואיך אני היום.
כשאני מציב לפני את שני הדרכיםאני יכול לבחור.
אני מגלה "שהמין אכן נתון לבחירה"!
זו התשובה לכך שאני מציין דרך לא לאחר 12 חודש, אלא לאחר מלאות ימי השנה.
זה מלמד אותי, ששנה היא יחידה שלימה רק כאשר היא שלימה ואיננה בנויה מיום ועוד יום, מחודש ועוד חודש, אלא 365 ימים = שנה!
שנה אומרת לי שאני לא יכול עוד להיכנס אפילו רק לרגע אחד ולומר לתאווה - "שלום, אני כאן, את כבר לא מזהה אותי, הייתי רגע מאחורי הדלת, היה לי איזה פיתוי אז נכנסתי רק לדקה לומר לך שלום, אולי גם לספר לך שבלעדייך הרב יותר טוב לי"!!!!
שנה אומרת לי, שאם אני עושה את זה, זה כבר לא שנה!!
אז, זהו, אני מחכה למלאות ימי שנה ראשונה, לציין את הדרך בא אני צועד, להביט בשלט המוצב על פרשת הדרכים, להציב לפני את שני הדרכים, ולבחור בדרך ההחלמה.
אסיר תודה לאבא אוהב.
בתפילה, אלי, עשייני ערוץ לשלומך, מי ייתן ואעשה את רצונך תמיד.
אמן כן יהי רצון.

חברכם לדרך
ישורון_

מתרגש על התקדמות שלך,
אין מילים, באהבה אני הקטן.