נחתתי בקייב לפני כמה שעות וכבר המחשבות מנסות להטריד.
אני לבד רחוק מהבית באיזשהו מלון. אז למה לא לפתוח את הבאלגן?
לעשות את הסיבוב המוכר ולהתרשם מהסחורות החדשות. למה לא?
האמת שזה די ניסי שזה לא קרה עד עכשיו. היו לי את כל הסיבות המופלאות ללחוץ על הכפתור.
אבל ברוך השם אני מדבר עם חברים קורא בפורום מעדכן טבלת נקיות ותיכף הולך לישון.
מחר יום חדש. 

כל יום רק להיום. תעשה פעולות והשאר בידי אלוקים. 
תתחדש על היומן! הכתיבה בו עוזרת להישאר מחובר לחברים וזה כמובן מאוד מחלים (אפילו שגנבת לי את השם של היומן ). 
אוהבים אותך!

זה מאד קשה כשבאות המחשבות, הן בולעות אותי לתוכן כמו הוריקן.
ואז כמעט ואין להשיב מלחמה. מבחוץ שקט ובפנים אני מת.
לא רוצה את זה. הלגימות האלה הרסניות, משכרות ומשקרות הרבה יותר מאלכוהול. לא רוצה את זה.
המחלה הזו מתרבה בבדידות ובחושך. השימוש בסופו מוביל אותי לבדידות כי אני מתבייש להראות את פני ומובל לחושך ממשי מורגש של אדם מת בגוף חי.

כעת אני נקי חמישה ימים, מרגיש טוב, מתפלל לעבור את היום הזה בנקיות. להיות לבד במלון בארץ זרה זה כמו להיות במקדש של התאוה (להבדיל)
השם יתברך עוזר לי. עזר לי בחמישה ימים האלה ועד עכשיו בקייב. השם אתה תעזור לי גם היום נכון? 

אליג'ה, כל הכבוד לך!!!!

ה' עוזר לנו תמיד פשוט לא תמיד אני רואה את זה

באמת קשה. רק אל תילחם במלחמה אנחנו מפסידים בסוף, אנחנו הרי חסרי אונים מול התאווה. 
אפשר לוותר. כשיש קושי ותאווה לשתף בזה להודות בחוסר אונים ולבקש מאלוקים לשחרר. כי רק הוא יכול לעזור.
והתאווה אוהבת חושך וככל שנוציא אותה לאור כך היא פחות תנהל אותנו. 
אוהבים. 

חזרתי מהמשרד למלון. אלו בדרך כלל השעות שבהן נושבת רוח המדבר היבשה. אני מרגיש חלש ושברירי, ענן שחור מעל הראש מנסה לומר לי, תן קצת להשקות אותך במדבר הזה. אני מסתכל לשמיים מנסה למצוא פרצה בענן אבל יודע שאין.
מוריד את הראש בהכנעה ומביט בחול היבש ומבקש ״עוד יום אחד בלי מים. עוד יום אחד״

כל הכבוד!
כאן איתך.. לצידך., אתה לא לבד...
תמשיך לעדכן אותנו..

כל יום רק להיום...
אוהבים.

די בוער פה בתוך הראש. הדמיון מתחיל להדחף לתודעה. השכל די בהלם בעצם.
אני יכול למלא דף פוליו בדברים רעים שהייתי רוצה לעשות עכשיו.
לא יודע איך אבל אמרתי לעצמי ״כנס לפורום״.
התאוה הזאת חזקה ממני ורק לחשוב שתלוה אותי עד היום האחרון, מקפיא לי את הטיפות האחרונות של התקוה.
אני מרגיש כמו תינוק שמנסה לעמוד ואז ללכת צעד ועוד צעד. שנים עשר צעדים? מרגיש תלוש ולא מציאותי.
אני בקושי מרים את הרגל בקושי עומד. אני לוליין עלוב בקרקס שכל הכרטיסים נמכרו וסוף ההצגה ברור לכולם.
אם כל זה אני עדיין שם, מקוה לעבור גם את ההצגה הזו בשלום. אמן. 

הנה כבר אתה מצליח! במקום ליפול אתה פה בפורום! תמשיך לשתף אותנו! 
המון הצלחה! 
ותזכור שכל יום רק להיום. 
אוהבים. 

חזרתי לארץ הקודש ברוך השם. עדיין נקי.
בעצם לעבור את קייב שלושה לילות לבד במלון ולהשאר נקי זה נס בשבילי.
לא קל לי. אני מקבל קריזים של תאוה כמה פעמים ביום. 
עושה את שלושת הצעדים הראשונים. השם יעזור לי בתוך שאר חולי ישראל.
שבת שלום.

אשרייך ! אתה חייב להעריך את עצמך על הדברים המדהימים שאתה עושה זה לא מובן מאליו . תנסה את הסרטונים של פורטיפיי מאוד עזר לי .

מאוד שמחים לשמוע שחזרת נקי! התוכנית עובדת כשעובדים אותה!
אוהבים. 

שבוע טוב
מתחיל שבוע חדש, מתחיל יום חדש, כל יום רק להיום.
תודה על כל התמיכה והמילים החמות והמחזקות!
אולי כמו נהוג לומר בצבא: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

אוהב!