שלום חברים, החלטתי שבמקום שהצעד הראשון, שבאסירות תודה מסרתי לפני כמה חודשים, ישב סתם וירקב לי בזכרון של הפלאפון, אשתף אותו כאן ביומן המסע שלי בפורום. אולי יום אחד זה יהיה לתועלת למישהו. אשאיר את הסיפור פחות או יותר כלשונו כפי שמסרתי אותו, בשינויים קלים ובהשמטת הפרטים האינדקטיביים. מקווה בהזדמנות קרובה לשתף גם על שאר הצעדים שלי, הן אלו שב"ה עשיתי כבר והן אלו שאני עתיד לעשות.
"אלי, יהא צעד ראשון זה לתועלת לי ולשאר החברים. יהא סיפור הדברים באופן של החלמה ולא מחלה חלילה. אנא עזור לנו להפנים עד כמה אנו חסרי אונים מול התאווה ועד כמה אבדה לנו השליטה על חיינו. עזור לנו לקבוע במוחנו וליבנו כי לבד איננו יכולים וכי אנו זקוקים לעזרתך. עזור לנו לזכור לאן איננו רוצים לחזור ותן בנו את הדעת ואת התבונה לא לחזור לשם. אמן.
באסירות תודה אני בן 27 נשוי ואב לשני בנים.השתמשתי באוננות לראשונה בכיתה ח. הגעתי לשבת בישיבה בה רציתי ללמוד בשנה הבאה. הייתי מאוד רוחני כבר כנער צעיר, וחיפשתי המון דת ורוחניות. דוקא בשבת שבה באתי להתחזק קצת, שם נפלתי בפעם הראשונה. כנראה שלא הייתי מסוגל להתמודד עם השאיפות הרוחניות הגבוהות שלי, והרגשתי שלא היו לי את ההרגלים הנכונים או את החינוך הנכון. כדי לברוח מהדיסוננס, פניתי אל התאווה.
הדפוס הזה חזר על עצמו גם בהמשך.מהר מאוד זה הפך להרגל. הייתי משתמש באמצעות אוננות ופנטזיות בערך פעם או פעמיים בשבוע. השימושים הראשונים היו מלאים רגשות אשם כבדים. ברגע שהייתי מסיים להשתמש, היו מציפות אותי רגשות חרטה כבדים מנשוא. ביום או יומיים שאחרי כל שימוש הייתי הולך לבית הספר עצוב ומלא אשמה. עם זאת, תמיד הגיע השימוש הבא. למרות שידעתי כמה אני ארגיש רע עם עצמי, עדיין הייתי משתמש שוב ושוב. אני זוכר איך תוך כדי השימושים הייתי אומר לעצמי "רק עוד קצת ואז אני אפסיק". אך אף פעם לא הצלחתי לעצור. ידעתי כמה נזק רוחני זה גורם לי ולנשמה שלי, אך ברגע שהתחיל גל הייתי חסר אונים לחלוטין ולא יכלתי לעשות כלום כדי לעצור.
אופני השימוש הלכו והתפתחו. כל פעם הייתי חוצה קווים אדומים נוספים. מעיתונים לאינטרנט, מתמונות לסרטים, מעלילה בלבד למעשה עצמו. ההתמכרות ישבה על עצלנות ודחיינות, על ערך עצמי נמוך ועל השאיפות הרוחניות הבלתי ממומשות שהזכרתי קודם.
תקופה שזכורה לי כרעה במיוחד היתה שנת הלימודים בישיבה בחו" ל. הישיבה שם היא לא ישיבה רגילה. מגיעים מאות בחורים מכל העולם. הצוות אינו מכיר את כל הבחורים והלימודים מתבססים בעיקר עם משמעת עצמית. לא הצלחתי להתמודד עם זה. הסדר יום שלי היה הפוך לחלוטין. הייתי ישן רוב היום, קם ב-1600 להתפלל שחרית, משוטט בבית המדרש עד 3 לפנות בוקר ורק אז הולך לישון וחוזר חלילה.הייתי מאוד מאוכזב מהשנה היקרה שהלכה והתבזבזה לה והייתי משתמש אז באמצעות פנטזיה ואוננות כשלוש פעמים ביום שזה מאוד חריג בשבילי. הבעיה הגדולה והמתסכלת היתה שלא היה לי איך להשתמש. היה נמאס לי כבר מהפנטזיות המשעממות שלי. הייתי מציץ מהחלון שלנו בקומה הרביעית לרחוב ומחפש דברים מעניינים לראות (אבל מה כבר אפשר לראות מקומה רביעית). ממש טיפסתי על הקירות מרוב שיצאתי מדעתי. אני זוכר את עצמי פעמים רבות שוכב במיטה, ומתריס כלפי שמיא "מדוע הביאו אותי לפה, בשביל להשתמש כל היום? הייתי מתחנן לרבש"ע "שלח אותי הביתה..." היה לי כל כך קשה עם זה שקיבלתי שנה ללמוד בישיבה גדולה ורצינית ואני מחלל אותה על שימושים כפייתיים.
פחות או יותר באזור ל"ג בעומר יצרתי קשר עם הרב שלי בארץ ושיתפתי אותו מה באמת הולך. הוא יעץ שאנהל לעצמי רישומת של שמירת הסדרים שלי ואשלח אותה אליו כל שבוע. זה החזיק אולי שבוע והפסיק את השימושים עוד פחות מזה. משום מה, הרבש"ע לא שלח אותי חזרה לארץ. חזרתי רק בסוף השנה. כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. קיבלתי גם הרבה דברים טובים מהשנה ההיא אך המשבר ואיבוד השליטה שחוויתי מלווים אותי עד היום.
הנישואין שלי שהתקיימו שנה לאחר מכן, עצרו את השימושים לתקופה קצרה מאוד. האמת, שבזמן ההכנות לחתונה, אמא שלי, שידעה מההתמכרות ודאגה בעיקר לכלתה לעתיד, שלחה לי לינק לאתר שמור עיניך. משיטוט קצר באתר ובפורום הבנתי מיד שיש אמנם וויכוח לגבי הצעדים, אבל לפועל מי שרוצה להחלים צריך להניח את השכל בצד ולעשות אותם. התחלתי לשנן לעצמי כי אני חסר אונים ואני חייב את עזרתו של אלוקים. עם זאת החלטתי לא להצטרף לתוכנית משום שעדיין חששתי שהתוכנית אינה מתאימה לדרך רבותי הקוראת להסיח את הדעת מכל הנושא ולהתמקד בעשה טוב.
חודש אחרי החתונה נפלתי בפעם הראשונה ומאז הפסקתי לספור. הלימודים בכולל לא צלחו, והתגייסתי לצבא מתוך כוונה לצאת לקורס קצינים. חשבתי שאם אני אהיה בעומס של עבודה אפסיק להשתמש, אך נפלתי כבר בתוך הטירונות.בשנתיים הראשונות של הנישואין לא היה לי אינטרנט. בזמן צוק איתן נאלצתי לקנות סמרטפון לצרכים מבצעיים. הייתי שמח מצד אחד שסוף סוף אוכל להשתמש בנחת כרצוני, ולא אצטרך לעשות שמיניות באוויר ולטפס על קירות כדי להגיע לוויפי של השכנים. אבל ידעתי שמשמעות הדבר שמעגל השימושים לא הולך להפסיק בקרוב.
בתקופה האחרונה הייתי משתמש כחמש פעמים בשבוע, לפעמים כמה פעמים ביום. השימושים היו לעיתים מאוחר בלילה אחרי שכולם הלכו לישון ולעיתים בשירותים באמצע סתם יום עבודה. השימושים גרמו להידרדרות הולכת וגוברת בתפקוד היומיומי שלי הן בעבודה והן בבית. כל כמה ימים אישתי היתה משמיעה בפני את טענותיה על כך שאני לא משתתף בעבודות הבית ועל כך שאני לא מתייחס אליה מספיק. הייתי כל כך שקוע בעצמי שלא הייתי מצליח להבין מה היא רוצה ממני. הדברים הגיעו עד כדי כך שבכל ליל טבילה היא הייתה אומרת לי שאין לה חשק ללכת למקווה ושהיא הולכת רק בגלל שהיא חייבת. לא הצלחתי להבין למה ומה אני עושה לא נכון. לראשונה התחלתי לאבד תקווה. הקצונה בצבא לא עזרה לי, אדרבה הלחץ של העבודה רק הגביר את התסכול ואת הצורך במפלט. איבדתי תקווה גם לגבי העתיד הרוחני שלי, לגבי הדרגות בעבודת ה' ששאפתי כל כך להגיע אליהן. הרבה זמן עוד החזקתי בתקוות האלה למרות השימושים, אך התקוות הלכו ונגוזו. התחלתי להבין שהחיים שלי הולכים לקראת התנגשות שאני לא בטוח במהותה ולא בטוח בתוצאותיה.
במקביל קרו שני אירועים מדאיגים. חסמתי את הפלאפון שלי אחרי שנתיים וחצי של שימוש, אך מהר מאוד קיבלתי הוכחה ניצחת להיותי מכור, ניצלתי פירצה בחסימה והמשכתי להשתמש.בנוסף מפקדת בבסיס הביאה אותי למצב קצת קרוב מידי. אני לא בטוח למה היא התכוונה, אני יודע איך אני פירשתי את זה. התחלתי לחשוש שחציית הקו האדום לנפילות עם בשר ודם קרבה ובאה. החיים שלי הגיעו למבוי סתום שלא ידעתי איך לצאת ממנו והייתי מיואש לחלוטין.
לפני קצת יותר מחמישה חודשים, ישבתי לדבר עם אישתי בענייני אישות (שלא היו מוצלחים במיוחד) ופתאום אישתי שואלת אותי שאלה שהצביעה בבירור על כך שהיא חושדת שאני מכור לתאווה. נפל לי הלב. לרגע ניסיתי עוד לחפש מוצא, אבל לא מצאתי. ההתמהמהות שלי כבר הסגירה אותי ולא היתה לי ברירה, נאלצתי להודות בפניה על מעשי... פתאום גם הכל התחבר לי. חוסר התפקוד שלי בבית, בעבודה, בזוגיות ואיפה לא, כולם נובעים מאותה נקודה- השימוש בתאווה.
בשבילי זה היה התחתית. החלטתי באותו רגע שאני לא חוזר לשם ושאני הולך לעשות כל מה שצריך בשביל זה. זאת אומרת, שאפילו אם הדברים לא יתאימו ממש לדרך שלמדתי בישיבה, אפילו אם אצטרך להיחשף בפני אנשים אחרים, אפילו אם אדרש לבצע פעולות שאינני מתחבר אליהן במבט ראשון - אני לשם לא חוזר. פניתי עוד באותו לילה במייל לקו החם של שמור עיניך, ומאז באסירות תודה אני נקי.
