ככל שאני מתרחק יותר ויותר מהמחלה. ככל שאני יותר ויותר מתקדם בצעדים אני נפתח לראות את המקור של המחלה אצלי.
כפי שכבר נכתב כאן רבות, התאווה והפנטזיות הם לא הבעיה. הם הפתרון.
ככל שאני נעשה רגיש יותר, מודע יותר, אני יותר יכול לעצור את עצמי רגע לפני. אני לומד את עצמי לאט. לומד מאיפה להימנע. לומד מתי להתקשר לחבר אחר מהתוכנית. לומד מתי להתפלל ומתי פשוט להתקדם לא לעצור פשוט להמשיך הלאה.
לפני שלושה ימים זיהיתי את המעגל הראשון של הטירוף שלי. הוא איתי כבר הרבה שנים אבל הפעם הוא קיבל שם.
היה יום חם, והלכתי הרבה ברגל בשמש החמה. הראש כאב לי והרגשתי שאני קצת מטושטש. כמעט שיכור. אני הולך ולידי חולפת ההמולה של הרחוב.
פתאום אני מתחיל להרגיש שעשוע מעין חדוות יצירה קלילה כזאת. מן משהו שתמיד עודד אותי גם במסעות ארוכים בחום (בטיולים ארוכים למשל) כאשר אני צריך לצעוד קילומטרים באמצע המדבר החם. אני מעקם בראשי את הבאים והשבים ברחוב. אחד אני מעמיד על הראש אחד אני מדמיין שזרוע ענקית תופסת אותו... ואז אני ... רואה כמו מבלי משים...
עצור... אני לוחש לעצמי. אני מתחיל להסתכל על נשים... כאלו שלבושות קצר. פעם לפני התוכנית לא הייתי לוחש עצור. הייתי צורח על עצמי עצור. וממשיך להסתכל.
אני לא צועק יותר כי אני מקבל את עצמי. העצור שלי עכשיו הוא רך יותר. תקיף אבל עדין. אני מבקש עזרה מה'. תעזור לי אני לוחש... רק להרגע רק להיום.... ואני נרגע לפחות קצת. בשביל להמשיך הלאה.
המעגל הדיוניסי שלי ככה אני קורא לו. מעגל של שטות, של שעשוע שמוביל לטירוף. על שם אל היין היווני. במיתולוגיה היוונית שתמיד ביטא טירוף, שחוק ואיבוד שליטה.
אני מתחיל להבין שכאשר הוא לוחש אני קרוב מידי לאיבוד. לתאווה. זה הזמן שבו אני צריך להבין שאני צריך עזרה.
יום למחרת בשעת הערב אני לומד להכיר מעגל חדש. אני לא זוכר איך הוא התחיל... כנראה בגלל שיום שלם הייתי בבית. הקירות כבר סגרו עליי התחלתי להשתגע....
התחלתי להרגיש שכל מה שאומרים לי בבית הוא נגדי. שלא משנה מה אני עושה שום דבר לא מצליח. ארס הרבה ארס. הרגשתי שהוא מבעבע בי. כאילו יש בתוכי כוס של רעל והיא מבעבעת ונשפכת.
לא אמרתי מילה, אבל בני הבית שלי, המשפחה שלי, המקסימים שלי. עזרו לי. בלי מילים. הם הבינו שקשה לי. וגם אני בניגוד לפעם היו לי רגעים של צלילות התפללתי לה'. תעזור לי לחשתי לו. אני יודע שאני לא יכול לראות עכשיו את המצב בבהירות ברור לי שכל ניסיון שלי לראות את המציאות בצורה יותר אובייקטיבית תורעל.
אני מכיר את עצמי בבקשה תעזור לי. ומידי פעם, לא כל הזמן משהו נפתח. זכרתי את התחושה של צעד 12 (לא לא הגעתי אליו עדיין אבל עשיתי אותו בכמה הזדמנויות) יצאת מעצמי. והרגשתי כל כך נוכח לכמה רגעים. שאני יכול לקבל את הבית המבולגן, אני יכול לעזור לנקות את הבית, לאהוב, להקשיב לכאב של מישהו אחר... רק להרגע.
מעגל הטינה שלי ככה קראתי לו. מעגל שבו אני נוטף ארס. הר געש פנימי שבו אני שונא ומרעיל (בעיקר את עצמי).
בסוף הלכתי לישון קצת עצבני, קצת מאושש. לא. לא יצאתי מהמעגל לגמרי.
ובבוקר שום דבר לא הסתדר כמו שתכננתי. הרגשתי כאילו אני שבוי באותו מעגל שהייתי שבוי בו בעבר. רק שהפעם זה קצת אחרת. יש לי עזרה. יש לי אמון. אני לומד לאט לאט. וגם הכאב פחות כואב. הוא עוד נסבל.
אני מאמין בה' מאמין בדרך שה' מוליך אותי גם אם אני לא מבין. אחרי הרבה שנים גם אם אני לא מבין עד הסוף (ואולי לעולם לא אבין). אני מרגיש שהמחלה שהוא נתן לי היא כלי בשבילי כדי שאני אעזור לאחרים. כדי שאני אעמיק את הקשר בינינו.
לכן כתבתי את מה שכתבתי ושלחתי אותו לאתר.
רק להיום.
