הרב אלחנן ניר מביא בספרו "יהודי בלילה" לקט של חלומות של ר' נחמן מברסלב.
אחד מהם הוא חלום של ר' נחמן אודות צדיק שיש בו בחינה של מקומות מטונפים, ועל כן אף על פי שהוא צדיק ואנשי העיר מכבדים אותו. הם נמנעים מלהגיד לו שלום.
אני לא צדיק. אבל אני רוצה לשתף בחוויה של מפגש עם מקומות מטונפים מהשבת האחרונה.
קריאת התורה ברקע או לחלופין דרשה של הרב וכל האנשים ספק מקשיבים ספק מנומנמים. ואני מרגיש איך הראש שלי ברגע אחד (דווקא היה לי מעניין הפרשה בסה"כ) אף לפנטזיות, ורצון מאוד חזק לשימוש.
בנחת בלי להשתגע בשקט אני מתחיל לעשות פעולות, אני מתחיל לדבר עם ה' בראש: צעד ראשון – ריבונו של עולם אני חסר אונים, לא יכול להתמודד עם המחשבות האלו. (צעד שני) אני צריך עזרה בבקשה תעזור לי. (צעד שלישי) אני מוסר לך את חיי אני בוטח בך שאתה יודע לאיפה אני צריך ללכת, אני עושה כמיטב יכולתי, שמה שצריך לקרות יקרה.
לאט לאט אני המחשבות שוקטות (אם זה לא היה עוזר הייתי פותח עם ה' מעגל זה גם עוזר לפעמים). אני מסתכל מסביבי איך הכל רגיל על מול מה שהולך אצלי בראש, ועולה לי החלום של ר' נחמן מברסלב.
בכל אדם יש מקומות מטונפים. כולנו הולכים לשירותים ומילדות מלמדים אותנו (בצדק) שהצואה והשתן שלנו צריכים להיות רק במקום מסוים מאוד. בתוך החברה הם שוברים את הסדר, הם דוחים הם מגעילים.
אני בדיוק כמו כולם אני מבין. רק שאצלי הווליום קצת יותר חזק. הפנטזיות קופצות מהר יותר וגם הרצון לשימוש, ואני זקוק לעזרה. כמו בן אדם שיש לו בעיה במקומות אינטימיים ונבך מה לעשות אני צריך עזרה של רופא למרות הפאדיחה.
בזכות התוכנית אני מבין שזה לא רק המקום המיני, אני גם מודע לזה שאני נוטר טינה יותר (כנראה אני לא יכול לדעת) מאדם רגיל, אני נפגע יותר, שונא יותר.
אני לא יודע אם אשתנה (אני גם לא יודע אם אני רוצה עד הסוף). אבל אני לומד לאט לאט לקבל. לקבל את זה שאני זקוק לעזרה. לקבל את זה שה' ברא אותי אם ווליום קצת יותר גבוה של פנטזיות ואני לא צריך לשנוא את עצמי (ואותו) בגלל זה, לקבל את הילדים שעושים רעש בבית כנסת בלי לכעוס עליהם בלב. אני מקבל את זה שה' מנהל את העולם ואני בוטח בו לאט לאט.
לא השתניתי אבל יש יותר שלווה, משהו בפנים יותר רגוע.
כל יום עוד קצת.
רק להיום.
