אני בחסד אלוקים מתחיל משהו שכבר הרבה זמן אני דוחה.
(דחיינות של מכורים..) זה כנראה נקרא סוג של יומן.
אז ככה קודם כל מודה לה' על ימי הנקיון עד כה.
רוצה לשתף אתכם בחוויה רוחנית שחוויתי.
קמתי הבוקר לאחר שהייתי מפורק פיזית ונפשית. אבל היה חסר לי חיבור, הרגשתי מרוקן מאנרגיה.
לאחר כמה טלפונים שהיו בבחינת עזרה ראשונה מבחינתי. סיימתי את רכיבת הבוקר שלי.
אבל עדיין היה חסר לי משהו.
התקשרתי לחבר קרוב, הקשבתי לו קצת עד שהוא סיים את השיתוף המרגש שלו.
ואז פשוט התחלתי לדבר עם אלוקים, ככה אני הקטן, יושב ברגליים משוכלות, על שולחן באיזה חדר צדדי, בבוקרו של יום שומם. מפחד שמישהו יכנס. אבל אז נכנסתי לזה. ופשוט התחלתי לדבר עם הקדוש ברוך הוא.
שכחתי מי אני, איפה אני, ולמה בכלל אני עושה את זה. (נשמע מוכר אה?)
החבר בצד השני היה בדממה מוחלטת.
לאחר כמה דקות סיימתי.
הרגשתי מדהים, מלא באנרגיה, באושר ובשמחת חיים. החבר מאוד תמך בי.
זאת הייתה חוויה מסוג חדש, משהו שלא ממש זכיתי להכיר עד עכשיו.
המשכתי את היום טעון באנרגיה כמו פצצת אטום, רק שהפעם הארגיה הזאת מתועלת לדברים חיוביים כמו חיוכים לסביבה ולשירות ולנתינה למי שרק אפשר.
כי היום אני יודע -
או שאני נותן.
או שאני לוקח! וכשאני לוקח התאווה לא מוותרת, היא רוצה שאקח בלי חשבון, שאהיה טורף, חסר רחמים אכזר, רעב וקר רוח.
ולכן אני שמח שגיליתי פן נוסף בחיים האלה.
מרגיש מאוד מחובר לעצמי.
תודה לה', תודה לחברים, תודה על עוד הזדמנות לקום בבוקר ולעשות דברים טובים.
תודה שאני פתאום מרגיש שלם עם עצמי.
שיהיה לכולם יום מקסים.
אוהב ה'

 מחזק ביותר תודה

תודה על השיתוף,
תתחדש על היומן

אז אתמול אחרי הרגשת החוויה הרוחנית הזאת, נפלתי.
כן, נפלתי. לא הייתה לי נפילה, לא קרה לי המקרה. אני בעצמי נפלתי.
ומדוע אני אומר זאת שדווקא אני זה שנפלתי? הרי אומרים שאנו חסרי אונים מול התאווה. הם צודקים. אבל יש פעולות, והפעולות עובדות.
ככה שלמעשה בגלל שהתרשלתי לשתף ברגע האמת בנפילה שלי, אני עצמי נפלתי.
אומנם השתדלתי לא לשקוע חזרה לתוך מערבולת התאווה.
לצערי בבוקר נפלתי שוב, קמתי מאוד מעורר מינית ופשוט לא הצלחתי לעמוד בזה.
אבל אני לא מתייאש, אני אמשיך להיות פה, אמשיך במאבק. כי רק ככה יש לי לי סיכוי לחיים.
התאווה רוצה לייאש אותי, לתת לי תחושה שאני שלה. היא צודקת.
אני באמת עבד שלה, אבל מקווה שלא לעוד הרבה זמן.
ה' היקר, תן לי את הכוח לשנות את מה שביכולתי, להפנים שאת העבר לא ניתן לשנות.
תצליח דרכי, ותעזור לי להיות נותן ולא מקבל.
אוהב-
אוהב ה'

מדהים זה לא מובן מאליו לשתף בכנות 
אוהבים ותמשיך איתנו... 

כל הכבוד על הכנות, לא פשוט בכלל,
ועוד יותר מדהימה הנכונות לקום,
לא משנה כמה פעמים,
עקשנות וכנות, הם הדרך לקלף את הקליפות, והמסכים בנינו לבין עצמינו, ובנינו לבין בורא עולם.
שתיהיה הצלחה

כייף לקרוא, אוהבים באמת.

אז יום שלישי לכתיבת היומן, יום אחד נקי עד כה.
היום מתחיל בניחותא, אומםנ ערב חג ויש לי כל כך הרה דברים על הראש, אבל תפילת השלווה מנהלת אותי יותר חזק מהכל.
אני לא יודע מה יקרה, מה יתפוצץ ומי יכעס ועל מה.
והאמת שזה גם לא כל כך מעניין. כי אני קובע לעצמי את הגישה שלי לחיים. וכרגע בריא לי יותר שאשאר רגוע ונינוח.
האמת שהתאווה לקחהפתאום פסק זמן.
וזה בסדר, מותר לה. היא עבדה מאוד קשה כל השנה.
לי אישית זה לא מפריע...
שנזכה לעוד יום נקי אחד.
אוהב ה'

אז 3 ימים לא הייתי פה, וקצת התגעגעתי.


אז הקדמונת קטנה: נפלתי לפני החג, הלחץ ופרידה רגשית חזקה שחוויתי ממש בערב החג טילטלו אותי חזק ופשוט אוננתי את עצמי סתם.


היום זה מדהים אותי שאני יודע להצביע על דברים שגורמים לי לרצות לאונן את עצמי למוות (או להשתמש, בז'רגון המכורים).


לפני החג חבר יקר חיבר אותי לתוכנית ולמטרות שלה ועזר לי לעלות חזרה על דרך. כי שוב רציתי לנסות את שיטת ה"שריר" שלא עבדה לי ולו פעם אחת מאז הילדות, עשרות אלפי נפילות ואני לא למדתי את הלקח, שאני צריך לשנות גישה. לגישת הכניעה, שכל כך מנוגדת לדרך המערבית שאני חי בה.


בכל אופן אני ניסיתי לתת שירות ונתינה כמה שאני יכול עד כניסת החג.


וככה נכנסה לה שנה חדשה ואני הולך לבית כנסת חדש (התרגשות..).


הייתה תפילה סבירה, שונה מאוד ממה שאני רגיל אליו, אבל אני מחייך ומחליק באיזי כי אני בשליטה.


יוצאים כל באי בית הכנסת החוצה, גברים נשים... וטף ואני מאבד את זה. תפילת השלווה נאמרת על ידי בחופזה, תוך כדי שאני מחליק בזריזות לכיוון היציאה, רץ לבית שלי במהירות מפתיעה, משדר מעט גסות רוח אך כרגע אני מתמקד בלהשאר בחיים.


מגיע הביתה, תפילת השלווה שוב, מנסה לנקות את הראש, נותן שירות וחוזר לשגרה.


הולך לישון מוקדם אחרי שדאגתי להיות הכי טוב שאני יכול בבית.


קם מוקדם, מדי מוקדם. אחרי שינה לא רציפה בכלל (אפשר כבר להבין למה, קמתי כל חצי שעה בלילה..)


עדיין נקי, אבל מתחיל להרגיש את חוסר האיזון.


קם והולך לבית הכנסת מוקדם שזה דבר נדיר מבחינתי.


במהלך התפילה כל פעם היו בעיות.. (שהיה שקט ארוך מדי או שהמוח הרגיש ששקט לו מדי) הלכתי לישון, יותר חשוב לי להשאר נקי היום מאשר להגיד מזמור בר"ה. אני חושב ומקווה שגם הקב"ה חושב ככה.





מצב רוח ממש טוב, תפילה מעולה בבית הכנסת הישן והטוב שלי.


חוזר הביתה, מפוקח מפוקס עם מצב רוח מעולה. עוזר בבית במה שאפשר. הולך לנוח קצת כשאני מרגיש עייפות.


סוגר את היום הראשון של החג נקי ומאושר.


יום שני של ר"ה.


שוב פעם קם מוקדם. אבל הפעם אחרי שינה חזקה ורגועה.


היום מתחיל עם קצת טירוניות מצד כמה בני בית, וזה לא נורא, לא צריך להתרגש, מנסה להמשיף את היום ברוגע ובנחת.


שוב פעם הליכה לבית הכנסת, שוב פעם תפילה נהדרת. מרגיש נהדר, ותופס תנומה כל גל קטן שלא במקום.


הפסקה לפני תקיעת שופר, אני יוצא החוצה כדי להתאוורר, ופה כנראה נמאס לגברת תאווה לנדנד לי בקטן.





היא הגיעה במלואו הדרה ואני חטפתי גל כזכר לימים עברו, החלפת מבטים עם מישהי שהגיעה לשמוע תקיעות. שיחת מבטים שקטה בינינו ואני התחרפנתי. מתרחק קצת, אבל כל הראש שלי משתגע.


לוגם ולוגם את באות בית הכנסת שבאות לשמוע קול שופר. מבין כמה שאני חסר אונים, וזה בסדר, אני סקסוהליסט מהעצם. להלחם לא יעזור לי, לא עכשיו ולא עוד דקה, בסוף אני אשתמש, וזה יהיה שימוש מביש מאוד.


אז אני לוקח אוויר ומתרחק מהבית כנסת, מקסימום אאחר קצת לתקיעות של ר"ה, העיקר להיות נקי ולא להשתמש, לא עם עצמי ולא עם אחרים..


אומר את תפילת השלווה, קורא איזה מאמר קטן שהיה זרוק בחוץ על אחד הספסלים, נרגע, נושם עמוק, חוזר בדיוק בזמן לתקיעות.


אבל בראש אני כבר מרגיש משהו אחר, המפלצת זזה, היא לא מתה, היא רק מחכה כדי לתקוף.





מהצהריים של יום שני של חג (אחי תרגע זה בכלל יום דרבנן, אבל מה הקשר?) אני בהתקפים. גלים חזקים, כל בחורה,אישה או נערה הן מטרות, מטרות שאני חייב להשיג ולכבוש.


תפילת השלווה נאמרת עשות פעמים, כל פעם מיד כשאני מזהה גל שמתחיל, מנסה להשקיט אותו, מבקש רק קצת שקט.


לא איכפת לי מהנקיות, שהמספר יעלם, העיקר, אבא יקר שבשמים- תן לי עוד רגע של פיכחון עוד רגע של שפיות.


וזה עובד, אומנם עשרות פעמים, מאות פעולות אבל זה עובד. ואני למוד ניסיון, לא נותן לעצמי להיות שאנן, השאננות הרגה אותי, כל פעם מחדש. ואני יודע שהנפילה הבאה תהיה כואבת. כי היום כבר לא איכפת לי מכלום. אומנם גילתי פתרון לבעיה שלי, אבל מאידף גיסא המוסר שלי בתחום המיני נעלם, נפרצו כל הגבולות והיום לצערי אני יודע שכשאני מטורף מתאווה אני יכול לעשות הכל.


כן.. זה כואב, משפט כואב, אבל הקווים האפורים,השחורים והאדומים אצלי נעלמו, התאדו. כשאני מאבד שליטה, זה איבוד שליטה של פרפקציוניזם,לא איכפת לי איך אני משתמש, מתי אני משתמש, ולמרבה הצער, עם מי אני משתמש.





אז חזרתי הביתה, עדיין נקי צמוד לפעולות, משתדל מאוד לתת שירות ונתינה למי שרק אפשר, כי אני יודע שזאת תרופה.


אבל אז זה הגיע באמת, גל חזק של עוררות מינית פורצת גבולות. הרגשתי שאני הולך להשתגע, האם אני צריך לאשפז את עצמי? האם אני צריך מוסד גמילה? האם הגוף שלי חי וניזון מצריכה מינית לא פוסקת?


אז לא נגעתי בעצמי, הסרחתי מהחום העז שהייתי בו כל היום, אבל להכנס למקלחת היה שקול למוות מבחינתי, הרגשתי כל כך מסטול, שלא הרשתי לעצמי להכנס למקום שאני יכול לגעת בעצמי.


והתפללתי, דיברתי עם ה' בלי הפסקה. והוא שמר עלי, אחרת אין דרך להסביר את זה שגם את היום השני סיימתי נקי.


שבת הייתה דומה מאוד ליום השני של חג למעט תוספת קטנה, פנטזיות, אבל ברמה אחרת לגמרי, אסופת הפנטזיות שלי מגילאים שונים הגיעו ובאו, קפצו לומר שלום, טלטלו לי את המוח ואת הגוף ושקעו חזרה מיד אחרי תפילת השלווה.


נס גדול שה' נתן לי את השכל להבין ששימוש מכל סוג כלשהו, לא ירגיע לי את המצב.


מה גם שנזכרתי שיש לי בקבוקים בבית שאני יכול להשתמש איתם חופשי ולא אצטרך לחלל את השבת בהדלקת מחשב בשבילם.


אבל לא העזתי לגעת, נגעת, מעדת,נגעת בעצמך ואיפסת. והמעגל הזה לא יגמר לעולם!


ובגלל שאני רוצה להיות מישהו אחר, שונה מהמפלצת של השימושים, עדיף לי למות ולא להשתמש.


השימוש היום מענג מאוד, אבל היציאה ממנו היא גיהנום. כשדורכים חזרה על קרקע המציאות, לא ניתן לבטא את עוצמת הכאב במילים. ולכן אף שימוש לא שווה לי את זה, (מה גם ששמתי לב שלארונה הוא מדליק אצלי חוויות עבר שאני לא יכול להתמודד איתן).


ולכן נס שלישי (שמורכב מעשרות ומאות ניסים קטנים) אני נקי גם היום.


אני הקטן האפס מאופס, מביט בתדהמה על 72 שעות כ"כ לא ברורות מאליהן. ומודה לה' על כל הטוב אשר גמלני.


לא פעם במהלך היום ניגנתי לעצמי את המילים: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת שעשית עם עבדך" של יונתן רזאל.


אני אוהב ה' ונותרה לי רק מילה אחת לומר:


תודה





אוהב ה'

וואו, 
כמה כנות,
מכיר מקרוב את הניסיון לתופס גל של נקיות, 
בהצלחה,

אוהבים אותך, מזדהה עם המון רגשות במהלך החג, לכן, אני ועוד המון חברים נפגשים במשך החג אחד עם השני, וביחד זה עובד,
ממליץ לפעם הבאה לסכם עם חבר לפגוש אותו במהלך היום כמה פעמים, וזה עובד,
בכל מקרה שמח בשבילך שנשארת נקי, זה לא מובן מאליו, תמשיך לבוא.

תודה לך אבי גולן היקר.
האמת שניסיתי לפני החג לארגן משהו אך לא ממש יצא לפועל.

מה נשמע חברים יקרים?

צום גדליה עבר חלף לו ואיתו יחד מסקנות מאלפות.

ראשית, עכב"ר, עכב"ר, עכב"ר! צריך להזהר מזה כמו ממוות, קמתי מוקדם היום אחרי לא הרבה שעות שינה, והתחלתי את הצום, תוסיפו לזה מנה גדושה של לחץ, בדידות ורחמים עצמיים וקיבלנו מתכון נהדר לנפילה.

אז מעדתי, מעידה חזקה מאוד, אולי אפילו כזאת ששוה איפוס. לא נורא.עשיתי טלפונים וניסיתי לחזור לקרקע.

אז הבנתי שיש לי בעיה ואני חייב להשיג אוכל בכל מחיר, זה עבד אבל לא לזמן ממושך... המפלצת התעוררה

אח"כ בצהריים שוב פעם נאלצתי להתמודד עם החולשות שלי אז איפסתי יחד עם הזכרונות והפנטזיות הלא ממומשות מהבוקר.

אח"כ זחלתי איכשהו עם היום עד הערב ואז שוב פעם שימושים ונפילות.

אני לא מתרגש מהנפילותף אנ יודע למה הן קראו, ומה הוביל אותי אליהן, נשאר לי רק לשאת תפילה שפעם הבאה אהיה חכם יותר להרים טלפון לה' יתברך שיעזור לי להתמודד עם הבעיות וטינות שלי. במקום ללכת לביבים השחורים של האיטרנט.

אני תפילה כי מחר יהיה יום חדש.

מתפלל להחלמת כל המחלימים שבדרך ומייחל כי יצטרפו אלינו עוד חברים בהכחשה.

אוהב מאוד

אוהב ה'

 

נעלמתי קצת (מבחינה פורמלית אני אמור לכתוב יומן כל יום..)
בכל אופן, הייתי נקי ביום שני, היה יום מקסים.
יום שלישי השבוע הייתי מחובר, יותר מדי מחובר, עודף של רגשות ומחשבות על התוכנית ובכלל על עצמי. מה אני ואיפה אני בעולם הקטן הזה, מה אני עושה ועובד כמכור לתאווה, מה התפקיד שלי בעולם הזה כמכור.
מאוחר יותר באותו היום (שלישי) הייתי מנותק מעצמי בצורה קצת לא רגילה.
חזרתי הביתה  מבולבל ומוצף רגשית, רציתי להתחיל לשתף חברים במה שעובר עלי. לצערי הרב, לא הצלחתי ליצור קשר עם חברים אחרים בגלל בעיות טכניות, שכחתי שאני יכול לדבר עם הקו החינמי של מי שמנהל את העולם. והשתמשתי.
הרבה זמן לא נהניתי כל כך משימוש, זאת הייתה חוויה מענגת ומטורפת לחלוטין. בקיצור "וואו" בהגדרה של וואו.
לא חושב שיש משהו שכל כך אני נהנה ממנו כמו מתאווה, (הספונסר שלי טוען שיש הנאות נוספות בעולם הזה, רק שאני פשוט לא יודע איך להנות מהן כמו שצריך).
אחרי אותו היום קמתי מאוחר מבולבל ולא מבין מה קורה איתי. (למה אני נהנה מתאווה? מה קורה איתי ? , בקיצור קמתי הפוך לגמרי)
כל היום שלי היה נראה מוזר ולא הבנתי למה אני לא הולך להשתמש. דיברתי עם חברים והם עזרו לי לעלות קצת על דרך.
אתמול באזור הצהריים הלכתי לפתור משהו לא גמור עם מישהו שפגעתי בו, ישבנו וישבנו, וליבנו את הדברים.
וככה כשאני יושב לי, על מרפסת במזג האוויר הקריר התחלתי אט אט להתחבר לשלווה.
מנותק מהעולם, יושב ליד אישיות נפלאה שפגעתי בה (שלא במתכוון, אבל זה לא באמת משנה), וככה מדברים מדברים לתוך הלילה הקריר, ללא טלפונים, ללא הסחות דעת, ללא לחץ מהחיים החיצוניים.
פתאום הבנתי מה זה שלווה. תנו לי עוד מהדבר הזה.
רגיעה מוחלטת ממה שקורה מסביב, מעצמי, קבלה של הבעיות שלי, לא מפחד להסתכל לעצמי על "המגרעות שלי", לדבר על הדברים הכי כואבים שלי, בצורה נעימה, להסתכל לתאווה בעיניים ולקבל אותה בשלווה.
זה היה חדש לי.
הייתי עמוס רגשית מכל החוויה הזאת.
מודה לה' על הדבר הזה.

חזרתי הביתה ממש מאוחר, חטפתי על הראש ממישהו שקרוב לי, ונפלתי, וזה טבעי ובסדר ליפול, אני מקבל את הנפילה שלי מאהבה, לא עשיתי פעולות, לא הבנתי מה מניע אותי.
אז תאווה תודה שהיית פה, תודה לך שאת נשארת, נצטרך ללמוד לחיות אחד לצד השני בעולם המעניין והמופלא הזה, שאלוקים ברא לנו, עולם של גילויים נפלאים ושל שלווה.
עולם של תקווה!

יש לי חבר אחד שכל הזמן מתקשר אלי ומשתמש במילים שאתה כתבת
"אני רוצה לזכור תמיד לעצמי שזה טבעי ליפול וזה בסדר ליפול"
אף פעם לא הבנתי מה הוא מתכוון, אבל זרמתי איתו וסיימתי במלת הקסם "אוהבים".
כואב לי שהוא ממשיך ליפול, ובתוך תוכי אני אומר אולי דווקא בגלל המשפט הזה הוא נופל?
מה אתה אומר על זה?
שמעת את המשפט הזה ממישהו מוסמך?
אתה מרגיש שזה עוזר לך להשאר נקי?
או אולי החשש שלי מוצדק שדווקא המשפט הזה מפיל אנשים שוב ושוב.
אני לעומת זאת משנן לעצמי תמיד
"זה לא בסדר ליפול" "זה לא טבעי ליפול"
ואני נקי! כמובן רק בחסד ה'.
אבל למה נצפה לחסד ה' אם אנו אומרים לו שאנחנו בסדר?