בזמן האחרון אין לי כוח לחיים, להתמודדות.

לפני שבועיים נפל לי האסימון שלא הייתה לי רק בעיה עם התאווה - אלא בעיה כללית: אף פעם לא לקחתי אחריות על החיים. זה מתחיל מהנושא של לקום בבוקר - בד"כ אשתי או הילדים מעירים אותי. זה כי המיטה היתה מפלט מקבל ונוח תמיד, כשהייתי בחור הייתי מוצא את עצמי לפעמים שעות ארוכות ביום במיטה. אז היום אני מוכרח לקום בסוף, אבל לא אוותר על עוד קצת מיטה בבוקר, עד הרגע האחרון.

תופעה דומה זה שאני מסתגר בשירותים ושם קורא ספרים, לפעמים אפילו יותר מחצי שעה. זה פשוט חדר פרטי שאי אפשר  להפריע לי שם.

זה ממשיך בדברים הגדולים: פחד מבנקים ואחריות כלכלית: היה מין הסכם כזה ביני לבין אשתי שאני מנהל את הכסף והיא סומכת עלי. בפועל, ההסכם היה לי טוב כדי שהיא תרד לי מהראש, ולא תדע מה לא קורה אצלנו בחשבון כמו שצריך. ב"ה שעלינו על זה לפני חצי שנה, עברנו תהליך שיקום ושיתוף בפעמונים.

אני לא מגיע בזמן לתפילות, אם בכלל. רוב הימים תפילה חטופה בבית. כי אני לא מצליח להניע את עצמי.
קשה לי ממש המעבר בין הבית לבית המדרש.

פחד גדול משינויים, ממעברים, מהחופש, כל מה שמוציא אותי מסדר היום הרגיל ומכריח אותי לארגן, לתכנן ולעשות עוד.

כל השנים, פשוט לא התמודדתי, אלא ברחתי, באמצעות הסמים הטובים: כמובן האוננות, הפורנו, המדיה בכלל (סרטונים, חדשות), שינה.

לפני שבועיים חשבתי שאני גיבור גדול. אחרי שהבנתי את כל התובנות האלו, מצד אחד היה יאוש גדול, ואח"כ עם תפילה, שיתוף חברים וחשיבה הגעתי למסקנה שאני יכול ומסוגל לקחת אחריות.

חשבתי שאני גיבור גדול, שהכול ישתנה אם רק אשתדל. שממחר אני אקום בזמן, אשתף חברים על כל ניסיון בריחה מאחריות.

במקביל, יש במקום שבו אני לומד תהליך לא טוב כבר זמן. חוסר הנהגה, שיוצר מרירות ותסכול אצל החברים, כשכל הזמן יש ירידה במלגות וביחס. ואז באה הודעה חדשה על הורדת תנאים. בכלל, במחשבה חדשה לא ברור למה אני נשאר כאן והאם כל הלימוד הזה הוא הייעוד שלי בחיים? אולי אני במסלול הזה רק כי ככה החיים הזרימו אותי, ככה החברים וההורים.

אז החלטתי שאנחנו עוברים עד סוף שנה. חשבתי שבעצם זה לא טוב לאף אחד להשאר פה. לא לי (שלא נוח לי כבר עם המסגרת, האווירה והכללים), לא לאשתי (שמיצתה את חיי האברכות), לא לילדים (שעדיף שיעברו עכשיו ולא כשיהיו כבר בבית ספר). והדבר היחיד שבגללו אנחנו לא עוברים הוא שאני מפחד לצאת לחיים, לארגן את המעבר וכל מה שדרוש.

אז קפצתי מעל הפופיק ואמרתי שאנחנו עוברים. בהמשך, פתאום אשתי שכל הזמן רצתה שנעבור, התחילה להתלבט (היא לא חשבה שאני באמת אסכים:wink:). ואז היא אומרת: "אולי גם פה אתה פשוט בורח?". יכול להיות. לא ברור לי. מצד שני, מבחוץ זה נראה נכון לעבור.

לאט לאט קלטתי זה נהיה מסובך. פתאום אני צריך לדאוג למצוא מקום לעבור שיהיה טוב, למצוא לי עבודה (וזו שנת סטאז'!), למצוא דירה, למצוא גנים לילדים, שזה יתאים גם לאשתי, בהמשך לארגן את המעבר עצמו, שלא לדבר על כל העלויות של זה, והתארגנות כלכלית שונה לחלוטין.

ואז היום אשתי שיתפה את מקום העבודה, והתברר שהם לא מרוצים מהרעיון שהיא תעבוד מרחוק (דבר שחשבנו שיתקבל בלי בעיות, כי זו עבודת מחשבים). אז זה אומר להתחיל לחפש גם עבודה נוספת לאשתי. ובינתיים לארגן שהיא תוכל לנסוע פעם בשבוע.

ועכשיו אין לי כוח. חשבתי שאני גיבור גדול, שאם רק גיליתי את הבעיה והחלטתי לקחת אחריות - זהו, הכל יסתדר. שכחתי שזה עדיין משהו קשה. שכמו עם התאווה שאני חסר אונים כלפיה וחייב את הכוח העליון, את הכניעה, כך גם כאן. אני חסר אונים מול איבוד השליטה על החיים שלי, אני לא יודע כרגע איך לצאת לחיים. זה מפחיד אותי בטירוף לצאת מהצמר גפן ולהתמודד. זה מלחיץ. אין לי מושג איך לעשות את זה. אני צריך להגיע לאמונה שרק כוח גדול יוכל לעזור לי, ולהיכנע לו. ללמוד איך לעשות את זה ולעשות פעולות.

בינתיים הייתי כל אחה"צ והערב ברחמים עצמיים והתקרבנות.

במקביל, כבר שבוע אין קשר טוב עם אשתי, לא ברור לי למה. היא עייפה כל הזמן. מסתבר שזה בגלל ההריון. היום היא סיפרה לי על כאבים שמפריעים לה לישון. מתסכל שזה המצב, כשאני לא יכול לעזור בכלל. אין לי שום שליטה. אז זה מוסיף לרחמים העצמיים שלי - אם רק היא הייתה לצידי הכול היה אחרת - לא?

אוהבים, מזדהה איתך בכל מילה
אני כ"כ שותף לתחושות ולחוסר אונים הזה, אשמח להמשיך ולהשתתף ולשתף

התחלתי לחפש פרצות, אז התקשרתי לספונסר לפני שזה יתדרדר, מה שהייתי צריך לעשות מזמן.
שורה תחתונה: אני צריך להתמקד באסירות תודה. אני צריך להפריד בין מה שבידיים שלי ומה שלא, וכך לא לברוח וזהו.
אז אסירות תודה:
א. שיש לי ספונסר, דרך, תכנית, חברים מבינים לשתף. מה הייתי עושה בלעדי זה? מן הסתם הייתי פשוט בזבל.
ב. שיש לי אשה תומכת. למרות שאין לה עכשיו כוח, בכללי היא מדהימה בזה שהיא מקבלת אותי במסע הלא פשוט הזה.
ג. שאני אחרי פעמונים, ואנחנו מנהלים את התקציב ביחד. אחרת באמת לא הייתי יודע מאיפה להתחיל להתמודד עם העניין הכלכלי עכשיו (זה עדיים קשה, אבל יש תמיכה, ויש מאיפה להתחיל להסתכל על זה).
ד. שהמצב המורכב הזה מגיע דווקא עכשיו, ולא כשלא היה לי שום תקווה וכיוון לאמון בזה שיש סיכוי לקחת אחריות בחיים.
ה. שיש לי היום נתונים שמאפשרים פוטנציאלית להתפרנס: על סף סיום תואר, ניסיון בעריכה, ניסיון בהוראה, ניסיון באיסוף מידע.
ו. שהמשפחה שלי תומכת, כך גם המשפחה של אשתי. שאפשר לשתף שם רגשות וקשיים.
ז. 15 ימי ניקיון. לא מובן מאליו. כל אחד מהם לא מובן מאליו.

מה תלוי בי ומה לא (ובמילים אחרות: תפילת השלווה: השי"ת, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים).

• ביכולתי להתקשר לנציג הקהילה שאנחנו מתעניינים לעבור אליה ולברר.
• ביכולתי להתקשר למוסד שאולי מחפש עבודה.
• ביכולתי לחפש באתרי עבודה.
• ביכולתי לשמוע ולהקשיב לקשיים של אשתי.
• ביכולתי לשתף את הקשיים שלי עם אשתי (כשמתאים לה), או עם הספונסר והחברים (או הפורום)
• ביכולתי לתעדף משימות, וכן לקבל עצות ועזרה מחברים ומשפחה.

לעומת זאת:

• אין ביכולתי להשפיע על העבודה של אשתי, או למצוא לה עבודה אחרת.
• אין ביכולתי להבטיח שהכול יסתדר.
• אין ביכולתי להבטיח שנמצא דירה, או שאמצא עבודה.
• אין ביכולתי לפתור כל תרחיש לפני שסגרנו ואנחנו יודעים מה הנתונים שישפיעו על התרחישים האלה.
• אין ביכולתי להבטיח שיהיה לי טוב בעבודה, ובכלל בסגנון החיים החדש.
• אין ביכולתי לסדר את כל הדברים בבת אחת, בטח לא לבד.

אז זה המקום שבו אני צריך לסמוך על אלוקים, שהוא מנהל את העולם.

רק לפני שבועיים, כולי חדור תובנות והזדהות עם התוכנית, כתבתי בהתרגשות מאמר על ההשגחה.
כתבתי שלי ברור שבמקום לחקור ולחפש איך לשנות את המציאות - אני יכול לקבל את המציאות. להאמין שאלוקים יודע להצעיד אותי בעולם, וזו לא המציאות שצריכה תיקון - אלא ראיית העולם שלי, פגמי האופי שלי, הרצון שלי שהעולם יהיה מנוהל בדיוק לפי התאוות שלי.
אני צריך לקבל את המציאות, ולתקן את עצמי.

עכשיו החכמה - ליישם. גם כשקשה לי, ובא לי להתקרבן, לברוח, להאשים את המציאות במקום לקחת אחריות.

טוב.
זה עושה סדר בראש ובנפש, לנתח ככה את הדברים.
בינתיים, הייתה היום הודעה רשמית על התנאים החדשים בכולל, שכוללים מעקב צמוד על השעות, והורדת מלגה על כל איחור, חיסור וחוסר ביצוע משימות, מה שמעורר תרעומת וכעס. לצערי, הייתי בישיבה הזאת. זה גרם לי להציף כעס וטינות. המקור שלהם הוא בפחד (כלכלי מצד אחד, ומצד שני מהמחוייבות המתהדקת). במחשבה שנייה, הכעס הזה מגיע גם כדי לחפות על פגמי האופי שלי. הרי לכאורה זה לא אמור להפריע לי. אני אמור ממילא להגיע בזמן ולמלא אחרי כל התנאים, אז למה אני אמור להתרגש מזה?
הסיבה היא שבשנה וחצי האחרונות נעדרתי הרבה, ולא רק מסיבות נכונות (שאותם שטחתי במפגש הרשמי היום, כמו העברת שיעורים וכדומה). הסיבות העיקריות לחיסורים ולקשיים שלי לעמוד בכללים ובמטלות היה התאווה. בין אם באופן ישיר, שנתקעתי מולה, ובין אם באופן עקיף, שהיא גרמה לי לפיזור דעת, לעצבות ולייאוש שהפריעו בלימוד ובחיים.
אז בעצם אני כועס עליהם כדי לחפות על פגמי האופי שלי. אז נכון שהיום זה פחות בא לידי ביטוי. להיפך, הפחד שלי הוא שהחמרת התנאים תפריע לי לצעוד, כי אחשוב פעמיים לפני יציאה לטלפון, או יציאה מוקדמת כדי להגיע לקבוצה וכו'. אבל זה לא מצדיק ולא מוחק את כל הטעויות שלי בעבר, שיוצרת לי רגשי אשמה, וכידוע "על אשמה צריך לכפר" (הספר הלבן). לכפר - זה לקחת אחריות ולשאת במחיר אם צריך, ולא להטיל את האשמה והאחריות על אחר, שזה מה שכ"כ מספק בטינות. ושוב הכלול חוזר לאותו מקום - הבריחה מהתמודדות עם החיים, הפעם בדמות בריחה לטינות על אחרים כדי לא להתמודד עם העבר המוכתם שלי.

יצא ששאפתי את רעל הטינה והכעס, מלווה בפחד, והכל על בסיס רחמים עצמיים ובריחה מאחריות שתדלקתי. לא בריא בכלל!! כמו שכתב לי אחד החברים: "טינה זה לשתות רעל כדי שהשני ימות".

אז בדיעבד, מה הייתי אמור לעשות?
הכי פשוט היה לכאורה לצאת מהחדר ולא להשתתף במפגש. אבל נראה לי שזה היה פתרון נכון, כי הייתי צריך לדעת לפחות מבחינה טכנית מה הכללים החדשים. אולי היה נכון לא להשתתף ולבקש אח"כ מחבר להתעדכן קונקרטית רק בכללים (בלי כל הפוליטיקה והטענות המרעילות שמסביב)?

אופציה אחרת היא להשתתף, אך לפחות לא להזין את הכעס. הגיוני לשאול שאלות טכניות, לא היה נכון להוסיף להם הערות ציניות, משפילות וארסיות כמו שעשיתי.

אולי היה נכון לפתוח מעגל על זה, כדי לזכור להיות במודעות. למסור חוסר אונים על פגמי האופי שלי, לבקש מאלוקים שישחרר אותי מהם ושאפעל נכון. לבקש גם עליהם, שיהיה להם טוב. שלא אצטרך להשליך עליהם כדי לא להתמודד עם עצמי.

בכל אופן, בחסדי ה' הרגשתי את כל זה בסוף ושיתפתי בדיעבד בהודעה את החברים מהקבוצה. שזה מוציא מהמחבוא ומשחרר.

אני צריך לזכור שאף אחד לא חייב לי שום דבר. שאני אולי רוצה שיתייחסו אלי הרבה יותר בעדינות וברגישות, אבל אין לי שום זכות לדרוש את זה. במיוחד שאני יודע שלא הייתי בסדר לפני כן (וזה שהמערכת לא יודעת מהנפילות שלי, ואני לכאורה "צדיק תמים" מולה - זה לא מצדיק! זה רק הונאה, חוסר כנות. אני לא אמור עכשיו לחשוף את זה בפני כל אחד, אבל לפחות לא להונות את עצמי). לזכור שככה זה בחיים, בוס בעבודה ידרוש תנאים הרבה יותר קשים, וזה החיים וצריך להתרגל. אז אני טוען שפה מדובר בלימוד תורה ועבודת ה', ולכן הכל צריך להיות אחרת. שבסוף הם יקבלו יותר שעות, אבל אברכים ממורמרים. יכול להיות, אבל זאת הבעיה שלהם, לא העסק שלי. אני צריך לטפל בבעיות שלי, לא בבעיות שלהם. ואפילו אם הם עושים טעות, זה לא נותן לי צידוק לברוח מהאחריות שלי לפגמי האופי שלי, דרך טינה שמשליכה הכל עליהם.

טוב, זה לא נכון רק להתעסק בהלקאה עצמית. אני צריך גם לעשות אסירות תודה.

אז:

• אסירות תודה לכך שיש לי דרך, שדרכה אני מודע למה מניע אותי, למה החולשות שלי ואיפה אני מזייף.
• אסירות תודה שיכולתי למצוא היום זמן לצאת עם אשתי.
• אסירות תודה שהצלחתי לשבור מעגל של שיח מרחיק, לבחור לא להפגע ולהתחפר, אלא לעבור ל"mode" של הקשבה והכלה, ולהגיע לשיחה משמעותית ומקרבת.
• אסירות תודה על אשה מקבלת שבסוף תמיד בוחרת להמשיך לצעוד איתי למרות הכול, למרות כל הכאב שלה. למרות שהיא מקבלת בעל שמשתנה, וכל זה מפחיד (אותי, ק"ו אותה!).
• אסירות תודה על 6 שנות נישואין שעדיין מחזיקים. בלי התכנית לא ברור לי איך הנישואין האלו היו שורדים (למרות שקשה עכשיו - אלו רק כאבי צירי הלידה של הטיפול בעצמי, לא כאבי גסיסה).
• אסירות תודה שאני לא צריך לחיות בבית בפחד והסתרה מדו-הפרצפויות והזהות הכפולה.
• אסירות תודה על 18 ימי ניקיון, שכל אחד מהם הוא חסד אלוקים גמור!

יש לי דירה מושכרת בצפון (ואני גר כרגע באיזור ירושלים). בשבוע שעבר התקשר הבן של שכנה מבוגרת וסיפר שיש נזילה מהדירה שלי לדירה של אמא שלו. חשבתי שזה עניין של איטום קטן, סיליקון ודי. שלחתי שיפוצניק חובב שיסתכל.

אסירות תודה על זה, זה היה לגמרי לא פשוט. בד"כ הייתי בורח ומתחמק. לא מובן לי בכלל שלקחתי אחריות.

איש המקצוע בא, אטם קצת, הסתכל שוב. באותו היום נסעתי לכנס הגדול בירושלים, והיה מדהים. יצאתי מלא כוחות. ואז אני מסתכל בוואטסאפ ורואה שהשיפוצניק שלח תמונות מבהילות מהמצב של הצנרת. התקשרתי אליו. הוא אמר שזה הרבה יותר מורכב. צנרת מתחיל מאלפי שקלים. ב"ה שהוא נתן לי עצה, לבדוק שיש ביטוח משכנתה על המבנה. חזרתי הביתה מלא פחד, מהבירוקרטיה מול ביטוח, כלכלית ומול אנשים ואירוע. שלא לדבר על זה שאשתי שלחה הודעה שהיא הולכת לישון ולא רוצה כרגע לדבר איתי (טוב, היא הייתה חצי חולה, ועשתה לבד את ההשכבה של הילדים, אבל זה יכול להתפרש לגמרי ככעס עלי, לא יודע למה). ואני רציתי לדבר ולשתף. כל הדרך הביתה עשיתי טלפונים ושיתוף. אסירות תודה שכשבאתי הביתה אשתי הבינה שאני רוצה לדבר גם על עוד משהו חוץ מהכנס, ושיתפתי. נתנה לי כוח ומצאתי את החוזה של הביטוח, והתקשרתי לתאם שרברב עם המוקד שלהם. 

התחושה זה שאלוקים אומר: קיבלת במתנה כנס וכוחות - עכשיו תתמודד! 

למחרת הייתי צריך לתאם מול השוכרת. מסתבר שהיא לא זמינה ומסננת בבוקר. פחדתי להתקשר בצהריים, שהסיפור יתקע. אסירות תודה שיכולתי לחשוף חולשה מול אשתי, ששאלה: אז מה אני יכולה לעזור? ופשוט יצא לי מהפה: לתת לי חיבוק.. (פעם לא הייתי מעיז לחשוף כזו חולשה, לבקש תמיכה, חיבוק?) הפלא כמה אשתי קבלה והעריכה. כמה היא מעריכה דווקא במקום שאני חושף חולשות (בניגוד למחשבה בראש שלי שאני צריך דווקא להסתיר חולשות). 

הייתי צריך יומיים אח"כ לעדכן את הבן של השכנה. פחדתי. קודם כל כי הוא רוסי (לא בקטע גזעני, אבל זה אוטומטית מפחיד אותי, במיוחד שאני לא מכיר ולא יודע את ההתנהלות..). חוץ מזה שסיננתי אותו ביום לפני (כי עוד לא סגרתי עם השרברב ולא ידעתי מה להגיד לו). חוץ מזה שאני מזיק להם. פחדתי שהוא יכעס עלי. 

אסירות תודה ששיתפתי חברים בקושי ובפחד. קיבלתי כוח לקבל את רצונו של ה', התקשרתי ועדכנתי. הפלא שהוא אמר תודה רבה, והיה בצד שלי לגמרי. 
התרגלתי לברוח, ואז כועסים עלי (בצדק..) ואז אני עוד יותר בורח, וחוזר חלילה. אז כאן, לא מובן מאליו, לקחתי אחריות, והוא הבין והודה. 

עד כאן פרק א'. מכאן והלאה נהיה עוד יותר קשה, המשך יבוא.. 

אחרי שפעם אחת השרברב הגיע והשכנה לא פתחה, הסתבר שהיא לא דוברת עברית, ולכן לא פותחת לאף אחד. עכשיו זה נהיה מבצע מורכב לתאם שרברב, זה שרשרת של 5 שותפים: חברת הביטוח, השוכרת, הבן והבת שלה (שהם אלה שבפועל נמצאים שם רוב הזמן), הבן של השכנה.

טוב, סגרתי תאריך ושלחתי לכולם הודעות עדכון. 

בבוקר, אשתי פרמטה לי את הפלאפון כדי לפתור משהו שהיה תקוע שם. שאלתי לפני אם ישארו לי אנשי הקשר, והיא אמרה שהיא מגבה. מסתבר שהגיבוי לא היה בדיוק כמו שהיא חשבה, וזה גיבה רק מי שהיה לי גם את המייל שלו. 

השרברב הגיע, ולא יכולתי לעדכן את הבן של השכנה, כי המספר נאבד. שוב הוא דפק בדלת ולא ענו, אז הוא הלך. אחרי חצי שעה התקשרתי לראות מה קורה, וכשגיליתי שהוא פשוט הלך, הייתי כ''כ מתוסכל שרציתי להרוג מישהו. 

אח"כ התקשרתי לכולם, והתפרץ לי כעס מוגזם על השוכרת. דיברתי איתה ממש לא יפה, השתקתי אותה, צעקתי. לא היה טוב. גם הפסדתי מזה, שעכשיו כדי לקדם את התהליך אני צריך כל טלפון איתה לשמוע רבע שעה שהיא מסבירה לי כמה היא בסדר, ולומר: כן, את צודקת, סליחה, שוב ושוב ושוב.. 

אחרי שסידרתי שהיא תתאם, כדי לשבור את הטלפון השבור הזה, הסתובבתי בבית עם צורך מטורף לבריחה ולסיפוק. רציתי לאונן. ידעתי שזה לא טוב לי, אבל לא יכולתי לחשוב על סיפוק חלופי. 

אסירות תודה שהתקשרתי לחברים. ברגע ששיתפתי לא יכולתי לרמות שמגיע לי. קלטתי שזה רק יהרוס אותי יותר. אני אצטרך גם להתמודד עם הבאסה, הדכאון, האשמה והכאב מזה. כששיתפתי הבנתי שבעצם מה שהייתי צריך זה רק לשמוע "אוהבים", שמבינים אותי ותומכים בי. 

אז מה היה פה?
אני לא כועס על אשתי. אני מבין שהיא לא התכוונה. אני רואה כמה היא הרגישה לא נעים, וכל הבוקר ניסתה למצוא פתרון (בסוף היא מצאה בערב קובץ גיבוי באקסל, שאפשר ידנית למצוא בו את כל המספרים), חיפשה רק איך לעזור, הכינה לי אוכל שאני  אוהב ותמכה.

אני גם לא כועס על השוכרת. הייתי שמח שהיא הייתה מתנהלת אחרת, אבל אני מבין שמבחינתה היא עשתה מעל ומעבר וגם היא לקחה אחריות על זה עכשיו (לא מובן מאליו בכלל, במיוחד אחרי ההתנהגות הגועלית שלי כלפיה). 

בעצם אני כועס על המציאות, שהכול לא מסתדר. שזה אומר שאני בעצם כועס על אלוקים. 

אני צריך לקבל שהוא מתאגר אותי, הוא מראה לי שאני יכול הרבה יותר (האמת שלא הייתי מאמין לפני חודשיים שאני אצליח ככה. שלא לדבר על זה שזה תוך כדי נקיות, שזה פשוט נס). 

שמח שגיליתי, כמו שהחברים אומרים, שהתאווה היא גל. מכופפים את הראש וזה עובר. 

אסירות תודה על דרך. 
אסירות תודה על חברים. 
אסירות תודה על תמיכה. 
אסירות תודה על ספונסר. 
תודה! 

מתפלל שיצא הכל לטובה.. ושיהיה בהצלחה...
אתה מראה לי תמונה של עצמי, אז תודה....
אוהב...

אגב, אחרי ששלחתי אתמול ראיתי שהיה איזה באג, ונמחק לי חצי ממה שכתבתי (ערכתי הבוקר). כנראה שוב ניסיון בקטנה.. 

בהוראת הספונסר אני צריך לעשות על זה צעד 4. פעם ראשונה לעשות את זה כמו שצריך. מקווה שזה באמת יביא לי את השחרור והרוגע המובטחים. לא מבין איך, אבל קודם נעשה ואח"כ נשמע.. (כ" כ לא האופי שלי..)