קצת על עצמי (השאר יתברר תוך כדי):
נשוי עם ילדים ב"ה.
מכור מאז שאני זוכר את עצמי (11-12?).
רוצה להיות עובד ה', ובשמחה.

אז למה אני כותב כאן?

הסיבה השניה היא האפשרות לעזור למי שמתמודדים כמוני, אולי לקרוא חיים של מישהו יעזרו לראות שזה אפשרי (בתקווה שאכן יהיה כך, כרגע אני נקי יום אחד...), אולי מישהו שיזדהה עם המחשבות, התהיות, הרצונות, הספקות והתקוות. אבל אם להודות על האמת - הסיבה הראשונה והמרכזית היא בשביל עצמי (לא בתור דבר רע בשלב זה). אני מניח שכולם כאן מכירים את התחושה הזו - הבדידות, ההרגשה שעוד מעט אני מתפוצץ, המחשבות שרצות הלך ושוב והרצון לזעוק את כל זה!!!

ברור שאחת הסיבות (יש מי שיגידו התסמינים) המרכזיות של מכורים הוא ההתמודדות לבד, ההתבחבשות והריקבון הפנימי, כשאור השמש לא חודר פנימי יש חושך והשדים נשארים. לי באופן אישי יש בעיה של קושי להיחשף בחולשותי כלפי אחרים (אם כי פעם אחת נחשפתי מיוזמתי לפני שהתעלפתי כמעט) ותמיד חשבתי שיומן יכול לעזור לי, מקווה שארוויח כאן את כל הקופה..
החלטתי שכל שלושה ימים שאני נקי אכתוב כאן משהו, אפילו קטן, אולי גם זה יעזור למישהו, לי בטוח. אולי.

אתחיל מהסוף. בניגוד למה שחשבתי, לאחר שקראתי כאן כמה סיפורים אישיים וניהלתי שיחה ראשונית עם אדם נפלא שפתח איתי בשיחה (תודה רבה, כמה זה חשוב!! במיוחד למי שכמוני עדיין מגשש קצת:neutral_face:) אני חושב שהמצב שלי יחסית טוב:
ראשית תמיד ידעתי שיש לי בעיה ובעיה גדולה - התמכרות.
שנית הקב"ה גלגל אותי (פשוטו כמשמעו) למקום שעזר לי מאוד וחוויתי בו כמה מהתקופות הטובות ביותר (בשיא כמה חודשים - הסתבר לי שזה הרבה:no_mouth:).
שלישית - תמיד האמנתי בעצמי שאצליח להפסיק. אני יודע שזו אליה וקוץ בה, אולי הבטחון הזה מנע ממני להתחיל לחפש עזרה מחוצה לי, אולי. אבל זו עדיין אליה ואני מקווה שהצלחתי להוציא את הקוץ.

חסרון עיקרי - אין אף אחד (בעולם הלא וירטואלי) לשפוך לפני את הלב, להתרפק עליו, לא אדם וכרגע גם לא הקב"ה.

לבנה ראשונה הונחה!
בהצלחה לכולנו!!

איך מעיפים את הספויילר הזה?

טוב, התכנון היה לכתוב רק מחר אבל לרגע לא שקט..

הבוקר הייתי בבית לבד (בחודשים הקרובים זה הולך לקרות די הרבה...). פתחתי את המחשב ואת הקובץ עליו אני צריך לעבוד וכמעט מיד הרגשתי את הדגדוג הזה, הכל כך מוכר. היד נשלחת לרגע וחוזרת חזרה.. אולי רק קצת, אעצור ממש לפני, אבל לרגע אני לא מאמין לזה, אז למה בעצם המחשבה הזו חולפת לי בראש? אנחנו לא באמת עובדים על עצמנו אז למה להשתמש בתירוצים מדומים, מעניין....
אחרי שעה וחצי של מאבקים, מרוכז בעיקר במשהו אחד... אני סוף סוף צריך לנסוע, לא הספקתי כמעט כלום ממה שהייתי צריך אבל גם לא הספקתי כלום ממה שלא הייתי צריך...

מותש

אוהבים! הזדהיתי כ"כ! זה בול אני. 
חסר אונים מול סיטואציה כזו של מחשב לבד בבית. ולא משנה כמה אני עמוס וצריך לעשות ואין זמן - התאווה עוקפת הכל. 

זה באמת מתיש לבד. לא בטוח שהייתי מצליח (כנראה שלא). למה לא תנסה ביחד? גיליתי שלהרים טלפון לחבר, להודות בחוסר אונים ולפתוח מעגל איתו עד לסיום מקל באופן מפתיע. 

בהצלחה! 

באהבה, פעם הבאה תנסה להתקשר לחברים מהפורום לפני,
זה עובד.

מזדהה,
איתך
בהצלחה

יושב לי על המחשב כאשר פתאום הרעד הקטן הזה מתחיל, ההתרגשות עולה, "אתה יודע שאתה רוצה את זה" הגוף אומר לי. אני חושק שיניים "אני כבר כמעט שבוע נקי, קטן עליי- תתעלם!" אני אומר לעצמי. אבל אחרי כמה דקות ההקנטה הקטנה הזו מתחילה להיות מתישה. אני יודע, כבר הייתי בסרט הזה ובדרך כלל במלחמת התשה הטובים לא מנצחים...
אני מנסה להתרכז אבל בסוף אני פונה לאזור שם הקטן מאחורי הראש, החלק בי שלא מוכן להרפות "די!!" אבל אם חשבתי שזה נגמר טעיתי, זה רק התחיל. פתאום אני מוצא את היד שלי שם למטה, "מי הביא אותה לשם?" אני תוהה לעצמי. עכשיו זה כבר ממש מלחמה, אני קם על הרגליים, הלב דופק מהר, אני מזיע. עושה שלושה סיבובים בבית ומתיישב שוב, "חזרה לעבודה" אני ממלמל.
אבל אם חשבתי שהושגה הכרעה טעיתי, לא נפלו מפני כוחו של הרצון ולא זקפו מפני כוחו של היצר, למקומות אפלים לא נכנסתי אך לעזוב את התאוה עדיין לא רציתי.

סוף דבר - צעקתי ונהמתי גערתי וזעמתי חשקתי שיניים והצלחתי לרצות. אחת מהניצחונות הגדולים שאני זוכר בשנים האחרונות. ככה באמצע שזה תופס אותי, לבד!

הנה ברוש לבדו מול אש ומים
הנה ברוש לבדו עד השמיים

כן, מי אמר שתחרותיות זה רע? ממשיכים לעשות כושר בכח הרצון עם עזרה מבורא עולם
אני חייב להודות שספירת הנקיים לפחות אצלי נותנת כח.

אוהבים אותך ברוש.
תמשיך לשתף.

אוהבים