שלום "לאור יום" היקר,
הייתי רוצה לכתוב לך פתיחה כמו "יומני היקר" או "לאור יום, יומני היקר, שלום לך", אבל זה לא הסתדר...
רציתי קודם כל להתחיל במילה שלום. אני רוצה להסביר לך באריכות למה אני קורא לך "לאור יום" ולא "יומני היקר", אבל אני מסוגל לכתוב עכשיו הקדמות במשך יום שלם ולא להגיע למה שרציתי לספר לך, אז רק הקדמה אחת, בקצרה,
אתה תשמש לי כיומן שיוכלו לקרוא אותו כל הגולשים באתר. יש לי כבר יומן שאחראי להקשיב לי במקרים כגון שאני לא מצליח לישון. אתה אחראי להקשיב לי כשאני מחפש את הנקודות הטובות, את הכוחות. אתה תהיה סידור התפילה שלי, המאמן שלי, השותף להצלחות שלי, היועץ שלי...
אז רציתי לספר לך בצורה חיובית איך היה השבוע האחרון שלי,
כי במבט ראשון חשבתי שהוא היה קשה במיוחד ושאולי לא היה לי כל כך טוב,
אז רציתי שתעזור לי לסדר את הדברים אחרת, שתעזור לי לראות שהיה לי השבוע יותר אור מחושך, ושהייתי צריך להתחיל קודם מהאור ולא מהחושך.
אז כן למדתי תורה בתנאים קשים שאף פעם לא הצלחתי ללמוד בהם,
כן התקדמתי מעבר להספקים שלי,
כן קמתי ברוב הימים לשחרית,
כן עשיתי יצירות שהיו ממש טובות לי,
כן בישלתי,
כן שטפתי כלים,
כן דאגתי לאישתי כמעט כמו שאני מצפה מעצמי,
כן השכבתי את הבן שלי לישון כמעט כל הפעמים בנחמדות יתרה,
כן שוחחתי בטלפון שיחה מאוד נעימה, 
כן דאגתי שאישתי תתחיל לפנק את עצמה.

נו, אז אחרי זה, אז מה אם כמה פעמים לא למדתי תורה,
ולא פעם אחת למדתי לפני התפילה,
ופעמיים לא קמתי לשחרית ופעם אחת התפללתי מנחה בבית,
ולא בכל הזמן הצלחתי לשים לב לבן שלי,
ולא התרכזתי בתפילות,
ולא הספקתי הרבה יצירות,
ולא הכנתי כמה ארוחות,
ולא יצאתי לעשות ספורט,
ולא הקשבתי לאישתי מספיק,
ולא שחררתי מספיק רגשות,
ולא עזרתי מספיק ביום שישי...

תשמע מה עוד לא עשיתי,
לא חיפשתי תמונות לא צנועות,
לא קמתי מהמיטה להסתובב בבית סתם בלילות,
לא גערתי באישתי (כמעט),
לא בזבזתי את החטיף היקר,
לא תקפתי אנשים שממש הגיע להם לפי שורת הדין (אולי זה שייך למעלה במה שכן עשיתי, כי אמי כן הכלתי אותם),
לא שיחקתי במחשב כבר מזמן,
לא צפיתי בסרטי חולין של בזבוז זמן,
לא קראתי SMSים של לשון הרע/תעמולת בחירות שנכנסו לי לכיס,
לא הסתכלתי על דברים לא צנועים מרצוני החופשי.

טוב, אני יודע שאני הולך להגיד עכשיו כמה דברים קשים, אבל אחרי כל מה שכתבתי, אני מקוה שתוכל לסלוח לי.
נכון, החטפתי לבן שלי את הסטירה הכי גדולה שהוא חטף בחיים,
ואולי אתה גם זוכר את הנפילה מלפני תשעה ימים,
ואחלתי הכבה יותר מידי ממתקים,
וכמה פעמים התעלמתי במצח נחושה מהצרות של אישתי,
כן התעצבנתי על מישהו שמתנשא יותר מידי,
כן ריכלתי.

נו, אז מה אתה אומר?
שנינו יודעים שקיצרתי את כל הרשימות, ושעדיין אני בהרגשה שאני בתקופה שיש בה פחות טוב  מרע,
אבל אם תעזור לי תמיד לראות את הדברים כמו היום,
זה ישתנה,
נכון?

אוהב,
צורצור

אהבתי. כי רק אחרי שהכל רשום לי לפני העיניים, אני יודע על מה לעבוד. הדברים הרבה פחות מעורפלים. 
לאט לאט, עוד קצת דברים טובים, קצת פחות ריכוז עצמי ואנוכיות.
מאחל לך לראות בהמשך את הרשימה הטובה גודלת יותר ויותר.

יפה מאוד התחברתי ונהנתי.

הזדהיתי מאוד! תודה!

כל כך לא מובן מאליו! (תפסתי אותי הכי חזק בקטע של לא להיכנס לסחרור הרכילות של הבחירות - באמת לא פשוט...). 

בהצלחה! 

יומני היקר, דומני שאני מסבך אותך עם השמות האלה,
עכשיו בשעת לילה, כשקמתי אל הבן שלי, אני מעתיק עבורך את מה שכתבתי לך פעם אחת בכתב יד כשלא הצלחתי להרדם. האם אני עושה נכון? לא יודע.
אור לי"ד תשרי ה'תשע"ט
יומני היקר,
אינך הולך להיות יומן רגיל, והסיבה לכך היא גם הסיבה לכך שלא אוכל להסביר לך את הדברים בפעם אחת בגלל שהדברים ארוכים.
השעה מאוחרת, ומסתבר שתמיד אכתוב לך רק אחרי שאנסה להרדם ולא אצליח, אבל מובן שיהיו לכך יוצאי דופן.
איני יודע מהיכן להתחיל, באמת יש כל כך הרבה...
אני צריך לעשות לך הכרות עם עצמך, אני צריך לעשות לך הכרות איתי, אני צריך לספר לך למה לא נרדמתי היום ולהעזר בך כדי לנתח את שורש הבעיה...
בחוץ נשמעים צלילים בודדים של בנית סוכה. מכונית חולפת, הקפיצים שלה חורקים. אחרוני האנשים חולפים ברחוב. בבית המקרר מהמהם.
אני יושב בסמוך לשולחן ואתה על השולחן. נייר טיוטא ש(כאן אני מצנזר את השם של הבן שלי) הוציא ממקומו וזרק על הרצפה. על השולחן מפה מהחג ובקבוק ריק מהבדלה, והפלאפון עם פנס דולק מאחורי הבקבוק מאיר אותך באור מעומעם.
יש לי מבנה כללי של צפיה ממך, כיצד תעזור לי, אבל עדיין הכל מבולבל.
אני סקרן לראות את ההבדלים בין הימים הראשונים לבין מה שיחשב בהמשך כמשקל המרכזי שלך. בטח אני הולך לשנות את הסגנונות כל כך הרבה.
אז בקושי הספקנו להכיר היום, אבל אני צריך לסיים. מראש אמרתי לעצמי שאקדיש היום 10 דקות לכתיבה אליך ויתכן שכבר הגעתי ל-20. מצטער. יש לי עוד עסקים.
מקוה שלא, אבל מסתבר ש... נפגש.
לילה טוב.

יומני היקר,
שוב אני לא מצליח לישון.
הבן שלי בוכה בחדר השני.
קמתי אליו לפני שעה.
- כאן הפסקתי שש דקות ונראה שהצלחתי להשכיב אותו -
הוא נרדם. לפחות לבנתיים.
אז אולי הכי נכון שאני אלך גם לישון? לא יודע. מרגיש לי שאני צריך לכתוב לך, גם אם יותר בא לי לישון, כי השעה הזו פוצצה אותי מכעס ונראה לי שאם אני לא אספר לך, הכעס לא יהיה לי בריא.
אני לא יודע אם אתה צריך לשמוע את כל הסיפור שמסביר עד כמה העולם אינו הוגן אלי. האמת היא שבא לי לספר לך ולוותר על הכח שלי ביום שישי, אבל זה קיצוני לצד השני בקטע שאני צריך לישון כדי לא להיות במהלך היום אכזרי (אלא רק מסכן ומעצבן...).
אני רק אגיד שהמצב היה כל כך קשה שכמה רגעים ממש הצלחתי לשכנע את עצמי שמה שאני אמור לעשות הוא להרביץ לבן שלי (או לעצמי. זה מה שאני עדיין חושב כרגע. פתאום אני מבין כל כך מה זה מזוכיזם. כל מי שאני רוצה להרביץ לו, זה לא טוב, אבל אני חייב לפרוק עצבים ולהרביץ, אז אני ארביץ לעצמי).
וממש התאמצתי לא לעשות וביקשתי מאישתי שתחליף אותי אבל היא תרצה את עצמה שרק אם היא מניקה קודם - ובינינו עד כמה שאני מבין נראה לי שגם היא חושבת שזה רק תרוץ ושזה לא טוב לא לה ולא לו וגם לא בטוח שזה יעזור טפילו בצורה חד פעמית - ואז לא יכולתי לעמוד מול הרצון להרביץ אז התפללתי לאבא שיעזור לי. שיעזור לי לא להרביץ, שיעזור לי לא לכעוס, לא על הבן שלי ולא לאישתי, שיעזור לי לאהוב את אישתי וגם את הבן שלי, ושעם כל זה יעזור לי גם להשכיב את הבן שלי. אני שואל את עצמי לאן הייתי מגיע בלי התפילה הזו, כי היא עזרה ומהר מאוד הצלחתי להרדים אותו, אבל הרגשתי שהיא לא פותרת את כל הבעיות, אז אני מאמין שהיה אמור להיות הרבה יותר גרוע ולפחות אבא עזר לי שהמצב לא ידרדר עוד.
אז אחרי התפילה ניגשתי להשכיב וכשליטפתי אותו הרגשתי שהפנים שלו מרוחים נזלת וניסיתי לקנח לו את האף והוא התנגד - ושם נשברתי. זה התפרץ - תפסתי את הראש שלו ביד אחת ובשניה שפשתי את הפרצוף שלו כמו סיר שנשרף, וההרגשה שלי עכשיו נוראית. ובעצם כבר בוקר (שש) ואני לא יודע אם אני אמור לישון.
לא החלטתי אם ככה האם להגיד לך לילה טוב או בוקר טוב.
אז שלום.

לאור יום היקר,
יש לי הרבה זמן לכתוב לך,
מה אתה רוצה לשמוע?
רציתי להסביר לך אחת ולתמיד מה אתה ומי הוא יומני היקר.
שניכם יומנים ושניכם יקרים לי.
אני כותב אתכם מעורבים זה בזה באותה מחברת וירטואלית.
הראשון שכתבתי לו היה יומני היקר. אחרי זה כתבתי לך.

הרעיון שעלה לי הוא כזה: לפעמים קשה לי בלילה כשאני לבד. קושי בכל נושא שהוא שבסוף מתקשר לנדודי שינה. אם כביצה ואם כתרנגולת. כשאני נמצא אז לבד, אני כותב ליומני היקר על כל הקשיים שלי כדי להקל מעלי קצת. אלא מה? שחשבתי שלפרוק זה לא מספיק. לא תקין שיהיו לי נדודי שינה ואני צריך גם לפתור את הבעיות שלי מהשורש. גם לא טוב שאני אראה רק מה קשה לי. אני צריך לראות גם מה טוב לי. לראות את הדברים בצורה טובה לאור יום. לעבור תהליך. להתקדם ולהשתחרר מההרגלים הישנים. בשביל זה יצרתי אותך. אתה יכול להבין גם שבגלל זה קראתי לך לאור יום. אני מקוה שבזכותך אני אצליח לראות מספיק טוב את הטוב גם כשיהיו לי קשיים, וגם בלילות כשאני אכתוב ליומני היקר אני ארגיש שאני נמצא בתקופה טובה. אתה יודע איזה משמעותי זה אם גם ברגעים הקשים מרגישים שבסך הכל טוב?

מבחינתי הכללים הם כמו שחמט. יומני היקר הוא הלבן (כדי שיראו אותו בחושך) והוא התחיל. אחרי כל פעם שאני כותב לו, אני צריך לכתוב לך ומוטב שזה יהיה מיד באותו יום, אחרת מה יקרה אם יהיו לי שוב נדודי שינה בלילה שאחרי כן? אי אפשר לעשות שני תורות ברצף...   ...?!
למרות שכתבתי לו ראשון קראתי למחברת על שמך בגלל שאתה תנצח.
אני שמח על ההשואה לשחמט. אני רואה בה כל כך הרבה אמת. המפסיד אינו מת. יש לו מקום. הוא רק אינו יכול להגיב על תורו האחרון של המנצח והוא אינו עושה תורות יותר. יש עוד כמה השואות, אבל אני אגיד (לפחות כרגע) רק עוד אחת.
פעם שיחקת שחמט נגד עצמך?
קרה לך שהרגשת שאתה עם צד אחד ויותר מידי הוא יודע מה השני רוצה לעשות וכאילו השני אינו מצליח להגיב לו כראוי?
ככה אני מרגיש כרגע.
אני מרגיש שאני עם הלבנים. עם יומני היקר.
אחרי כל פעם שאני כותב לו אני צריך להתאמץ ממש בשביל להצליח לכתוב לך משהו שמתעלה על מה שכתבתי לו.
אני מחכה ליום שבו אני אראה שאני עם השחורים. שאני כותב קודם לך על הדברים הטובים וכשאני כותב אחרי זה ליומני היקר על הקשיים שלי אני מרגיש שמה שאני כותב לו בקושי עומד מול מה שאני כותב לך.
אבל לא אמרת לי מה אתה רוצה לשמוע, אז אני לא יודע אם אני צריך לכתוב לך עוד משהו עליך.
אז סיפרתי לך בעיקר עליך ועל הרעיון הכללי בניהול שני היומנים האלה כמו שחמט.
אני רוצה לכתוב לך עכשיו קצת על עצמי.
עצרתי לרגע לקרוא את מה שכתבתי ליומני היקר ואני לא רגוע. זה בכלל לא מרגיע לקרוא את זה. זה היה מרגיע לכתוב. לא לקרוא.
אני הסתובבתי באותו יום שישי עם הרגשה איומה על איך שקינחתי לבן שלי את האף. השם ירחם. על שנינו. כל  פעם שאני נזכר בזה התחושה הנוראית אינה מרפה אותי.
אז יופי, התגברתי על מה שפעם הייתי רץ במקום כעס לאוננות או סרטים, אבל בחיים לא הייתי מאמין שאני אגיע למקום הזה שאני כועס על זה שהבן שלי לא נותן לי לקנח לו את האף, אז אני נוהג בו בכזו אלימות.
אני מזועזע גם כשאני קורא את איך שאישתי הגיבה. גם בזה שביקשתי ממנה עזרה לא הייתי בסדר? זה כואב לי כל פעם. אבל אני יודע שיש לנו בעיות תקשורת אז לאחר מחשבה אני צריך לפרש את איך שהיא הגיבה ככה "צורצור, אני לא רוצה שזה ישמע מאיים, אז אני אגיד לך את האמת. על אף שאני יודעת שזה יותר יזיק מאשר יועיל אם אני אניק אותו עכשיו, ושיתכן שזה אפילו לא יעזור כדי להשכיב אותו חזרה ושזה גם יחליש אותי, אני מספרת לך בכנות שאם לדוגמה לא היית בבית אז זה מה שהייתי עושה? למה?! מתוך העצלות הרגעית להשאר במיטה עוד כמה דקות בלי לחשוב על הנזק שיצא מזה. אני לא מסוגלת להתגבר על זה ואני מבקשת ממך שלמרות שקשה לך אולי יותר ממני תרחם עלי ועל הבן שלנו שלא נפגע מזה שאני מתעצלת". אני חושב שאם אני אשאל אותה היא תאשר שזה מה שהיא התכוונה. מקוה בפעם הבאה לדעת להבין אותה באותו רגע.
אל דאגה, הגעתי אל החלק השמח.
באותו בוקר באמת קמתי והתפללתי במניין.
ועוד משהו שאני נזכר שקרה שבוע שעבר.
עברתי משהו שאני חושב שאני מגדיר שהוא היה הטרדה מינית. לא פניתי למשטרה רק בגלל שזה לא היה רלוונטי. אני לא רוצה להסביר למה וגם לא לחפור בסיפור ההוא כי ממש לא עושה לי טוב לחשוב עליו כרגע. האם יש סיכוי שרציתי את זה, האם יש סיכוי שהבאתי את זה על עצמי? לא רוצה לחפור בזה.
רק רוצה לספר לך שלא נפלתי בזה. אולי זה לא המון חוכמה בגלל שאף פעם לא פרצתי מסך ויש לי קו מאוד אדום בכל הנוגע לאשת איש וכו', אבל תשמע ואל תזלזל. אני הייתי כקליפת השום לפני נפילה ולא כי הלכתי לקראתה, אלא כי היא עשתה את כל הדרך עד אלי. וגם לא הלכתי אחרי זה לחפש פורנו ולא ניסיתי אחרי זה להתענג על הזכרון ולא אוננתי ולא כלום. אני אומר לך, עד היום לא הייתי יכול לדעת שאני אעמוד בדבר כזה. זה היה הכי קשה שיש.
ועוד משהו מהבוקר.
הבן שלי בכה בחמש וחצי. והייתי צריך להחזיר אותו לישון.
לא כעסתי עליו אפילו טיפה! ואפילו שפעלתי איתו בכח אינטנסיבי. בדרך כלל אם אני עושה פעולות כוחניות הם מביאות את הכעס. והפעם לא. ככל הנראה בגלל המעבר לשעון חורף היה לי את המאבק הכי כוחני איתו אי פעם שהוא ניסה להעמד במשך כמה דקות וכל פעם אמרתי לו "אני לא כועס עליך. אתה צודק שלפי ההרגלים שלך אתה צריך לקום עכשיו, אבל שינו את השעון ובגלל זה אתה צריך לישון עוד שעה ואני מבקש ממך לשכב יפה ולא לבכות. זה לא נורא. אבל תדע שאני בכלל לא כועס עליך. אני מבין אותך. גם לי מאוד קשה שהחליפו את השעון פתאום". זאת היתה תחושה נהדרת. מקוה להצליח איתה תמיד. גם אחרי זה הצלחתי להתחיל את היום על רגל ימין חוץ מהרגשה גופנית קצת חולה שלצערי אני מנצל יותר מידי (בגלל שגם ככה קשה לי נפשית תבתקופה האחרונה).
הבוקר שמעתי שיר של אמיר בניון "אם היאוש בא לקראתך אל תתן לו יד, התחבר לנשמתך ולא תהיה לבד".
אהבתי את המשפט הזה, שמע, זה ממש מתחבר לי למה שלמדתי בפורטיפיי.
הם לימדו אותי שיש שתי תגובות איך להעביר פרץ של תאוה: 1. לחשוב על רצונות הגדולים שלי ולהתעסק בהם במקומה. 2. לחכות עד שהגל יעבור לא משנה כמה זמן זה יקח. אמרתי לעצמי שבאופן מקביל אפשר להחליט האם למוסס את התאוה בעזרת דיבור עם חבר או למוסס אותה לבד.
ראיתי שבמילים של השיר מסתתרת האפשרות השניה.
אז זה לא משנה אם זה היאוש או התאוה או כל דבר אחר. אם הוא בא לקראתך, אל תתן לו יד. הוא לא ישמש לך כחברה ולא יעזור לך בגרוש. התחבר לנשמתך ולא תהיה לבד. במקום להתוכח עם התאוה ולהיות איתה בקשר, דבר עם הנשמה שלך. ספר לה על התאוה. אתה יכול למצוא בה חבר כמעט כמו חבר טלפוני...
ועוד מהשבוע הקרוב: אני רואה שהולך להיות שבוע יותר טוב מהתקופה האחרונה (שאני נקי בה, אבל ממש קשה לי) ואני אפילו מקוה שאני רואה את סוף התקופה הקשה ושגם לא יחזרו לי תקופות כאלו.
אני יודע שאני קצת משלה את עצמי כשאני אומר שיש דבר כזה תקופה קשה ותקופה קלה. אני יודע שצריך לשאוף תמיד להתקדם, גם כשרואים שהעניינים הולכים להסתדר בעצמם, כי אם לא נטפל כשקשה לנוף לא יהיה לנו באמת טוב גם אחרי שהעניינים מסתדרים.
אבל בכל זאת ציינתי את זה שאני רואה את הסוף של התקופה הקשה, כי אני רוצה להסתכל על הטוב וכדי לציין לעצמי שאני רואה את עצמי עובר תקופה ארוכה מאוד וקשה בלי ליפול (נקי כבר יותר משלושה שבועות).
אז לאור יום היקר. מגיע לי קצת פרגון, לא? אתה בטח מסכים איתי שלאור יום נראה שהמצב שלי עכשיו הוא ממש טוב, נכון.
כן, למרות שהבוקר לא נצמדתי לסדר יום הרגיל שלי. זה קשה. שברתי את ההרגלים שלי במשך תקופה, אבל אתה תראה שבהדרגה אני חוזר לסדר יום תקין.
יום טוב!

תודה. מקסים. אתה בדרך. תמשיך לשתף.
מאחל לך לצאת לאור ולהכיר חברים לשיתוף אמיתי, כנה ופתוח. ביחד זה עובד

התעוררתי גם באמצע הלילה להשכיב את הבן שלי ונזכרתי בך... 

אתה ממש נוגע בי. ניתוח לב פתוח בחשיפה. מזכיר לי כ"כ את עצמי. קשה. רצון טהור, וצריך המון כוח ליישם אותו. הבלבול של לשמור על עצמי מעצמי... 

אוהב כל כך! איתך! 

יומני היקר,
היה לי היום יום נהדר.
אני לא אומר מושלם כי היו בו גם רגעים קשים וגם נראה לי שלשאוף שכל הימים שלי יהיו כמוהו זו שאיפה גרועה...
אז למה בכל זאת נהדר? כי קמתי הבוקר בשעה ממש סבירה והגעתי לתפילה לפני הזמן (תפילה במניין, גם אם היא היתה אחרי התפילה שאני אוהב), כי לא אכלתי יותר מידי בבוקר וגם לא בצהריים, עשיתי כל היום מה שאני רוצה באמת, למרות שקמתי מוקדם ולא שתיתי קפה והנחתי ראש רק בקטנה לא הייתי עייף בכלל היום, ציפיתי לפגישה כיפית עם חבר (גם אם בסוף זה התבטל), 
סיימתי את היום עם חברים שאני ממש אוהב (ואנחנו נפגשים פעם בשבוע - לא קשקש לקבוצות).
חוץ מזה גם בבוקר כשקמתי בטוב שאלתי את אישתי אם לעזור לה במשהו. היא שאלה אותי אם יש לי כח. עניתי לה שכן. היא ביקשה ממני בטוב ובנעימות שאלך להתפלל. זה היה כל כך טוב לי!
זה באמת היה יום חיובי. למרות שאם אני אפרט את הקשיים, הרשימה תהיה אינסופית. אולי אפשר לומר על היום הזה לפום צערא אגרא. הרגשתי שיש לי שכר פסיעות על היום הזה כי הוא היה מנוצל, גם אם קשה מידי.
אז אני לא אפרט את כל הקשיים שהיו כי לא יודע למה זה יתרום. הייתי עם תחושה כלשהי, גם אם בלתי מוסברת, של סיפוק.

למה ברגע אחד של תגובה לא במקום איבדתי הכל?
התחלתי לכתוב לך כי ראיתי שיהיה לי קשה להרדם בגלל זה.
אישתי סיפרה לי שהיא סיפרה למטפלת כלשהי שלא היינו יחד כבר שנה ושהמטפלת ריחמה עלי (היה לאישתי כל כך קשה להגיד את זה, שהיא היתה בטוחה שהיא אומרת לי מה שהמטפלת אמרה, למרות ששלוש פעמים היא אמרה שהמטפלת ריחמה עליה). רציתי להגיב, אבל גם רציתי שנלך לישון (יצא שכרו בהפסדו), אז אמרתי לה שאני אגיב במיטה, ועד המיטה חשבתי שלא ברור שמה שאני רוצה לומר זה חכם - אני נשאב מידי לסיפור. שורה תחתונה היא הלכה לישון בלי להתעניין בכלל (רק אמרה שזה בסדר אם אני כועס עליה. שטויות, אחרי זה היא מתעצבנת בחזרה), אחרי שכל הערב יש לה סיפורים והיא רובצת על הספה בזמן שאני מארגן לה תיק למחר.

אז יומני היקר, אני לא יודע אם יש לי משהו חכם לומר לה, אבל אולי אם אני אגיד לך זה לא יהיה כזה מזיק.
אז הנה:
כן אני מסכן והיום חבר שלי דחף אותי שאם היא לא מספיק מטפלת בעצמה, שלפחות אני אלך ליעוץ בשביל עצמי. וואי הוא צודק. אני ממש מסכן. כל כך מסכן ששוב אולי רציתי היום שאיזו תאוה תפיל אותי. ושוב שאלתי את עצמי אם לא הייתי עורך כמה שינויים באישתי.
ואני מסכן שאישתי בטוחה שכשהיא תסיים לטפל בעצמה, אני כבר לא אצטרך את שמור עיניך. אני מסכן שאני רוצה להאמין לה ושכאילו היא מעודגת אותי לא לנסות להתמודד עם ההתמכרות.
אני מסכן שאחרי יום כזה אני הולך לישון כל כך מאוחר ובטח אני אשן מחר כל היום. אין לי כוח להכין אסטרטגיות לקום מחר.
רק פתאום יש לי רעיון, יומני היקר. אם אתה יודע על מישהו שיש לו את המספר שלי, תגיד לו שיתקשר אלי משבע ורבע והלאה לתת לי שיחת עידוד ולודא שקמתי. אני מסוגל אחרת להשאר במיטה עד 2 בצהריים...
בכל זאת אני אלך לקרוא אם יש לי רעיונות איך לקום בבוקר.
לילה טוב.

אוהבים! 

אתה הופך את הלב כל פעם מחדש בכנות שלך ובמה שאתה עובר.

אמנם אני הולך לישון אחריך, אבל אין לי ברירה אלא לקום בזמן... אז אשתדל להתקשר. אני צריך את הטלפונים מחר לא פחות...

בהצלחה לכולנו יהי אלוקים איתנו! ​

לאור יום היקר,
אתמול כתבתי ליומני היקר כדי שיעזור לי להרדם.
באמת מסתדר לי עכשיו לכתוב לך כדי שתעזורהלי לקום...
ראיתי הערב ביוטיוב הרצאה די מפורסמת שנקראת כשהאסיכשהאס נגמרים. בסוף ההרצאה מגיע המשל של האסימונים. התאוריה בקיצור היא שיש לילד אסימונים לפי הדברים הטובים שקורים לו, ועל דברים רעים הוא מאבד אסימונים, וככל שיש לו יותר אסימונים כך הוא יכול להסתכן לאבד כמה בהזדמנויות שהוא יכול להרוויח. כך ילד עם הרבה אסימונים יענה בכיתה על שאלות בלי לחשוש לאבד אסימונים על תשובות שגויות, ובזכות זה הוא יצבור אסימונים תשובות טובות גם אםמיטעה לפעמים. המטרה של המבוגרים היא ליצר לילדים מספיק אסימונים על ידי חיזוקים מסוגים שונים.
סיימתי את הסרט ושאלתי את אישתי אם יש לה מספיק אסימונים. היא אמרה שכן. שנכון שקשה לה, אבל יש לה מספיק מקומות בחברה לקבל אסימונים.
היא שאלה אותי ואמרתי שאני לא יודע. התכוונתי לומר שהאותו הרגע אין לי למרות שבחיים הגדולים אני אדם עם המון אסימונים.
אז חשבתי לעצמי שברור שקשה לי לקום בבוקר אם אין לי אסימונים. אני יודע שבמשך כל היום תחושת העייפות תבזבז לי אסימונים, אז סיכון לקום היום. ביום שני יותר קל לי לקום למרות שאין לי אטרקציות בבוקר, כי אני יודע שלא משנה מה יקרה, בערב אני אצבור אסימונים מחדש. אבל למה אין לי אסימונים?
אני רוצה לטעון שאין לי בסביבה מי שנותן לי אסימונים. אבל אני הבעייתי, לא יודע לקבל אסימונים? עדיין קשה לי לחשוב ככה...
בכל זאת החלטתי לשבת קצת (או לשכב) ולספר לך קצת על מצבי כדי שתעזור לי לצבור אסימונים בעצמי.
אני לא אוהב תמיד להתמקד בדברים הרעים, אבל למה בכל זאת אני כותב אותם תמיד? כי זה עוזר לי להרגיש שההצלחות שלי משמעותיות. שמגיע לי הרבה יותר אסימונים על כל הצלחה.
כואב לי הגרון והראש/צוואר שלי תפוס. אני מכין לאישתי אוכל לעבודה כל יום בלי לקבל על זה אסימונים. גם תליתי במקומה כביסה וקיבלתי רק חצי אסימון. שטפתי כלים - שני אסימונים. הכנתי ארוחת ערב כמו שצריך - שלושה אסימונים. אבל אישתי הסכימה לעזור לי להכין את הארוחה - גם זה היה שוה אסימון וחצי, אבל אחרי שעשיתי את רוב העבודה והיא עדיין לא הגיעה, ישבתי חצי שעה בלי כוח ועשיתי את מה שהיא אמרה שהיא תעשה (עם כח זה יכל לקחת 5 דקות. חיתוך סלט...) ואיבדתי 10 אסימונים וכשבאנו לאכול היא גם הציעה לראות סרט שזה שווה שלושה אסימונים, אבל זה שזה תוך כדי האוכל מבזבז ארבעה אסימונים ושאחרי שכבר ערכתי שולחן היא מתחילה להציע מקומות חילופיים לאכול למרות שהיא יודעת שאני שונא את זה, איבדתי עוד 10 אסימונים, אז מה עוזר לי פרגון של שלושה אסימונים על זה שהכנתי ארוחת ערב שלא רציתי להכין?!
אז אני מרגיש כמו בעולם ההשקעות שבמקומות שיש סיכון גדול יש תשואה יותר גבוהה, אחרת אנשים לא ישקיעו. אז אם יש לי כל כך הרבה סיבות לאבד אסימונים, אני צריך לקבל הרבה יותר אסימונים על כל הצלחה. אסימון על sms מעריך שקיבלתי אתמול, (אפשר לקבל אסימון על זה שאכלתי עוגיות בשהיל להתנחם?), אסימון על זה שהחלטתי להשליך לחיי את רעיון האסימונים. אסימונים על עזרה (אולי) לחברים בשמור עיניך. אסימונים על זה שהרגשתי הכי טוב בקבוצה של יום שני (לא שאפשר להיות טוב ולא טוב). אסימונים על חברים שממש פנויים בשבילי, אוהבים אותי ורוצים תמיד לעזור לי. זה לא מספיק אסימונים בשביל להקים את עצמי מהמיטה, אבל זה רק מה שאומר שאני חייב להקים את עצמי ולנסות לצבור היום קצת אסימונים שיהיה לי יותר כוח לקום מחר...
אז רק תפילה לאבא האחד שיתן לי אסימונים, כי רק פתאום אני מפנים את העניין שה' בורא את העולם כל רגע מחדש, כי כשיש לך הרבה אסימוניםאתה לא שם לב לזה. אפילו לא שם לב שקיבלת נשמה בבוקר. אבל כשאין לך אסימונים בכלל (אני לא יודע אם אפשר להיות במינוס. לי מרגיש שיכול להיות שאני מרגיש שאיבדתי אסימונים אחרי שחשבתי שאין לי אסימונים בכלל, אבל זה רק אומר שכן היתה ליצעוד איזושהי כמות מזערית של אסימונים שלא החשבתי, וכשאיבדתי אותה, הבנתי כמה שגם היא משמעותית. כנראה כל עוד אני חי יש לי עוד כמה עשיריות או מאיות או אלפיות האסימון.
אז אם אני ממשיך לחיות בלי אסימונים, כנראה ה' מחיה אותי כל רגע.
אז לאור יום היקר, תפילה קצרה שפתאום אני ממש מץחבר אליה, ואז אני קם.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

יומני היקר,
דוקא היה לי היום יום מוצלח ותכננתי לקום מחר מוקדם ליום נהדר.
אז למה אני לא מצליח להרדם?
טוב, הפעם זה ברור. כי ישנתי כל הבוקר פלוס וקמתי רק לפני אחת בצהריים...
אז מה היה כל כך טוב היום?
לא מצליח להזכר מה נתן לי פתאום מוטיבציה להניח תפילין ולהשלים מהתפילה את מה שעוד אפשר. לא יודע מה גרם לי להודיע לחבר שאני מתחיל היום סדר יום. הסדר יום שתכננתי קצת השתבש בגלל הבחירות בירושלים ובנוסף בגלל תקציב שנפסק וביטל משהו נוסף ועדיין ההחלטה שלי קיבלה תוקף על ידי זה שיצאתי מהבית להתפלל מנחה וערבית במניין, על ידי שלמדתי אחרי התפילה, על ידי שהחלטתי לקום מחר...
בעצם אני נזכר שהגורמים לשינוי היו: א. פורטיפיי שהציעו לי לעשות שינוי בתזונה, בשינה ובתנועה (באסה ששכחתי לעשות ספורט לפני המקלחת). ב. חבר שאמר לי בטלפון שאם אין לי כוח להניח תפילין אז כל עצה שהוא יתן לי היא בעייתית, כי בסוף צריך פשוט לעשות. להפסיק לחשוב. לעשות. ג. עוד הזדמנות שנפגשתי עם חברים ויצאתי עם מסר של "פשוט תעשה".
אז הלכתי לישון ותכננתי לקום מחר והרגשתי שאני לא ממהר להרדם, אז... אני לא רוצה להאשים את עצמי. זו המציאות. לא זכרתי את האפשרות להעביר את הזמן איתך, יומני היקר. פניתי קודם למשחק מחשב.
אבל אני לא אקח את זה קשה. אני מאמין בעצמי שאני אצליח לקום מחר, ואם אני אהיה עייף אני ארשה לעצמי לחזור לישון בכל רגע נתון מהיום. בדוק - אני פחות עייף כשאני נוהג ככה. חוץ מזה גם הבטחתי למישהו לדבר איתו (לא בטלפון) וקבעתי עם מישהו אחר בבוקר ואחר בצהרים, אז אני חושב שיהיה בא לי לקום.
אני רק אשחק עוד כמה דקות ואלך לישון.
ולפני מילות הפרידה, עוד משהו. אתה יודע, יומני היקר? דוקא הפעם אני חושב שיהיה לי קל לכתוב ל"לאור יום" משהו חיובי ומחזק. אני מרגיש כאילו רק זרקתי לך עצם שתרגיש שסיפרתי לך על הקשיים שלי...
לילה טוב.

לאור יום היקר
הצלחתי לקום הבוקר!
אני עייף עכשיו ומתלבט אם אצליח לכתוב לך בחיוביות, אבל נראה לי שעדיף שאכתוב עכשיו.
הצלחתי לקום היום מוקדם יחסית (אני שואף לקום עוד יותר מוקדם, אבל יחסית לעולם אולי זה היה מוקדם).
אני עייף ומשתדל לא להיות מבואס על זה. מקוה להצליח לנוח מספיק במהלך היום.
אני חוזר היום לשגרה אחרי הרבה ימים של בטלה.
אני נקי 40 יום! וכשאני קם בבוקר ונזכר שהיה לי חלום שנפלתי בו ונזכר בהרגשה שהיתה לי בחלום 'לא מפסיק ליפול, אחרי נפילה אחת ממשיך ליפול שוב ושוב', אני לומד להעריך את ימי הנקיות. אז אולי בשביל זה אני נופל בחלום. כדי שיהיה לי ברור כמה קשה לי להיות נקי וכמה אני צריך לשמוח בימי הנקיות האלה שנראים לי כמובנים מאליהם.
יומני היקר, אני צריך רעיון איך לא ליפול בלילה, כי אני לא רוצה את זה. זה לא שאני מבואס מזה ומרגיש רע עם עצמי. סתם זה מפריע לי. כתבתי פעם לחברים על נפילה מתוך חלום, וכתבתי להם שקצת רציתי שהנפילה תבוא.
שלשום התקשרתי לחבר להגיד לו ואני אומר עכשיו גם לך: אני לא רוצה ליפול בתוך חלום, זה רע לי!
אבל גם אם תציע לי רעיון איך לא לסבול מהחלומות זה יהיה טוב.
קשה לי לכתוב חיובי מתוך העייפות. סיימתי לכתוב ליומני היקר כמעט באחד וחצי, בטח נכנסתי למיטה רק בשתיים ולמרבה הפתעתי (לא בציניות!) לא הצלחתי להרדם... ואם קמתי בשש עשרים תעשה חשבון שאולי עשנתי רק 4 שעות.
אז למרות שקשה לי לחשוב חיובי, בוא נסכם שאני רק אכתוב משהו שנראה חיובי?
אני רואה את סוף השבוע. את היום יהיה לי יותר קשה להעביר, אבל ממחר ברבע לשבע יהיו דברים שאני אוהב אולי ברצף עד אחרי יום שני.
אני אתעודד! אני אלמד היום יותר תורה מכל מה שלמדתי השבוע. אני אשן קצת ואני אקום עם מצב רוח נהדר!
אז שלום לך! שיהיה לנו יום כיפי!