יומן המסע שלי, הוא ערבוב של עבר הווה ועתיד יחד, אירועים ומחשבות, תובנות ותהיות - בעצם כמו כל מסע של חיים.
אולם מה שאני חייב לעצמי קודם כל סיפור, הוא הבהרה של מושג אחד שכולל את כל מסכת חיי יחד, ומגשר על פערי עבר הווה ועתיד, והיא התקוה.
כמה מילים על תקוה.
שמעתי פעם מידיד חכם, דבר שהפך את גישתי לחיים, וכך אמר לי:
ישנו משפט של אחד מחכמי או"ה - 'התקוה היא ארוחת בוקר טובה וארוחת ערב רעה'.
כלומר - התקוה היא טובה כששכל האפשרויות פתוחות, היא טובה כאמביציה לעבוד, אולם כאשר האדם מסיים את יומו וכל מה שנשאר לו זה התקוה הוא אומלל. ע"כ דבר החכם מאו"ה.
ואמר על זה ידידי: המשפט הזה, אם מותר לומר, שטחי וחוטא להבנה היסודית של המושג תקוה.
התקוה היא לא אמביציה, ובעיקר - היא לא נובעת מתוך גבולות ההכרה ומתוך האפשרויות של האדם המקוה, אדרבה, היא באה להרחיב את הגבול, איפה שההשגות של האדם נגמרו, אין אפשרויות נוספות, הוא מיואש לגמרי, שם מקומה של התקוה.
בבוקר - אין מה לקוות, צריך לעבוד. דוקא בערב, זו זמנה של התקוה. ע"כ דברי הידיד.
מה שאצלי נהפך להדרכה לחיים, שהאמונה בבו"ע, כל יכול, רוצה להיטיב [ובלשון מוכרת - עם אפשרויות בלתי מוגבלות, ומעוניין בטובתי], צריכה להוליד תקוה. והתקוה היא עבודה, היא לא רק נחמה מייאוש, אלא עבודה, עבודה איפה שאני כבר באמת מיואש, באמת לא חושב שמשהו ישתנה, ושם העבודה לקוות, לעורר תקוה.
והעבודה לקוות, חייבת להיות מפורטת, אני מקוה - זה אומר שאני בטוח שא' ב' ג' זה לא דבר מוכרח, זה לא חייב להשאר ככה, וזה באמת לא ישאר ככה, הכל ישתנה, הכל יהיה אחרת.
עכשיו, כמה הדבר 'עובד עליך' זה תלוי באמת באמונה שלך בבו"ע, כל יכול, רוצה להיטיב, ובמילים מוכרות - בעל אפשרויות בלתי מוגבלות ומעוניין בטובתי - שכאשר אתה באמת מאמין, ומהפך בדעתך באמונה זו, אתה מבין, שכן, בהחלט, הכל יכול להשתנות, ואתה מותח קו, מאותו מקום חשוך ואפל אליו נקלעת, אל האינסוף, העליון, הטהור, הרוצה, המשוחרר מכל גבול, ומעוניין בטובתך, ואתה מקווה אליו, יש קו שמגשר ומקשר בינך לבינו.
אני יכול להעביר לפעמים בין 3 ל4 שעות, על הכרזות תקוה, שכולם מכוונים נגדי, נגד ההכרה שלי, נגד מה שמושך הלב שלי להמשיך את הייאוש, להמשיך את ההתנהגויות והמצבים שאני אפילו כבר לא מרגיש מיואש בהם, אלא זה המצב הפשוט מבחינתי, ושם אני עובד לעורר תקוה, עד שלפעמים אני צועק את העובדות שאני מעוניין לעורר בהם תקוה, שהם בודאי ישתנו, ויהי מה.
וזה עובד, לעולם, אחרי עבודה של 'תקוה' כזאת, אני מרגיש מטוהר, עם הרבה מאוד אמונה להשתנות בדברים שלא ראיתי שם שום אפשרויות נוספות עד אז. המהפכות שעשיתי בחיי, לא ניתנות לתיאור.
כמובן, ישנם עוד הרבה דברים שצריך בדרך, אולם בלא זה אי אפשר.
ולסיום, דבר תורה קטן.
'דן גור אריה יזנק מן הבשן'.
דן, זכה להיות מחנה שלם בישראל, 'דגל מחנה דן' דהיינו רבע מכלל ישראל תחת הדגל שלו, אולם חנייתו בצפון, ועל זה אומרים חז"ל: צפון משם החושך יוצא לעולם וכנגדן שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז. שבט דן, הולך עם הע"ז מאז יציאת מצרים, עבר עם פסל מיכה בים, ואת ירבעם ועגליו הוא הראשון שקיבל.
אבל הוא חלק מכלל ישראל, יש לו מקום ששייך לו דוקא, צד צפון, הוא מרכבה לשכינה, דוקא בגלל המקום שלו, אף אחד לא יכול להחליף אותו שם, הוא החושך, מאסף לכל המחנות, כל הנחשלים אחריך, נעצרים שם, מתאספים אליו.
למה? מה המטרה?
היחיד שמוזכרת אצלו תקוה, הוא שבט דן, לישועתך קיויתי השם, עם תקוה זו שמשון הגיבור חזר להיות מה שהוא אחרי כל ההתדרדרויות שהיו מנת חלקו. דן הוא לא רק הבור, הוא גם הקרקעית, וקרקעית הבור היא התקוה, התקוה שמשם ניתן לזנק עד מקום ששום תפילה לא יכולה להגיע.
שום תפילה לא מחזירה את האדם למקום הקודם, 'ואתחנן' - גימטריא תקט"ו, זה גבול התפילה, את הנעשה אין להשיב. אולם עוד אחד זה 'התקוה' - תקט"ז, התקוה היא הכח החזק ביותר שיש.
רק שבשביל זה צריך לטבול בה - 'מקוה ישראל ה', מושיעו בעת צרה, ויעזרם ה' ויפלטם'.
