אני חזרתי,
לא מצליח לשנות לכינוי המקורי שלי.

הפעם אני לא אחפש עזרה, הפעם אני הוא זה שידחוף את עצמי הלאה ולא אתפלל לנס שידחוף אותי . שימצא מישהו או משהו שידחוף אותי.
הפעם אני אחפש חיזוקים שיתנו לי את הכוח לדחוף את עצמי.

מפה אני מתחיל מ 0, כאשר אני יודע שלאמיתו של דבר אני שווה את ה 40 וגם את 1000. לא בגלל שהתוכנית הזו תכתיב לי זאת אלא בגלל שאני באמת יודע את זה.

"השותך/ה לחיים שלא קיים"
היועץ/ת שלך הוא גם זה שמסכים איתך,
היועץ/ת שלך מתאים להעדפות שלך,
היועץ/ת שלך מספקים אותך ללא הפסקה.
האם לספק אותך, האם הסיפוק העצמי זה מה שאתה מגדיר חיים.
העולם הרבה יותר אמיתי וחי כשמסתכלים עליו ממבט בוגר.
השאלה התמידית שנשארת היא האם איפוק הוא ההיישג או שמבט בוגר מתוך הבנה הוא הדבר האמיתי שהופך אותנו לדבר האמיתי שאנחנו באמת, לדבר שאנחנו לא מחביאים, לדבר שאנחנו יכולים לשתף?