שלום חברים.
כאן אני פותח יומן מסע חדש.
יומן שכבר רציתי לכתוב כבר הרבה זמן. (במיוחד אחרי שראיתי כמה הנושא הזה נידון/חשוב כאן)
אבל לא יומן מסע רגיל, כאן אין ספירה של ימים, מעידות ונפילות פחות נוכחות כאן.
זה יומן מסע, או יומן למידה, לאיך למצוא אהבה. איך לאהוב את בת הזוג.
אני לא יודע כל כמה זמן אני אעדכן כאן (כמובן שכל אחד מוזמן לכתוב מניסיונו, או סתם מחשבות) בכל אופן כפי שכתבתי זה לא יומן ניקיון רגיל.
אתחיל בכמה נקודות פשוטות.
ברור לי מעבר לכל ספק ש"אני אוהב את אשתי". אולי קשה לי להביע את זה, אולי קשה לי לראות את מעלותיה של אשתי, אולי קשה לי לגרום לאשתי להאמין בלב שלם שאני באמת "אוהב" אותה. אבל דבר אחד ברור, שאני אוהב את השותף שלי לחיים. לא את גופה של אשתי (הפיזי) אלא את רוחה, את אופיה.
הוכחה לוגית שאני אוהב את אשתי: הילדים המשותפים שלנו, מבחינה סטטיסטית הם 50% קיבלו את התכונות החיצוניות והפנימיות והרוחניות שלי, 50% הם קיבלו את של אשתי. וכיוון שאני ודאי אוהב את ילדיי, (לא הייתי מחליפם תמורת כל הון שבעולם) על כל תכונותיהם, ודאי שאני אוהב לפחות חלק ניכר מתכונותיה של אשתי.
אם אני אכיר מישהו שמכה את אשתו, גם אם זה יפריע לי אני לא אשנא אותו באופן אישי. אבל אם אותו אדם יכה את אשתי, אני אשנא אותו באופן אישי. למה זה ככה?! אם לא בגלל אהבתי אליה.
אז אם כן למה כ"כ קשה לי להחמיא לאשתי על כל מה שהיא עושה בשבילי?
למה אני מתעלם (לא במזיד, אני פשוט לא רואה) ממה שהיא עושה בשבילי?
למה אני כ"כ אטום לרגשותיה?
למה אני מתייחס איליה כאל עוד חבר-חדר? ולא כאל שותפה מליאה לחיים?
למה במקום להשתוקק לחברתה, אני משתוקק לדברים אחרים?
למה אני כ"כ חי לעצמי? מכונס בתוך השריון של עצמי?
למה אני שומר דברים לעצמי בלב, לא משתף רגשות, "זכות האישה לדעת"?
למה כ"כ קשה לי להביע רגשות? (אל תספרו לי שזה התכונה של ה"גבר".)
אלו השאילות. מכאן והלאה נחפש תשובות.