בס"ד
בוקר טוב חברים,
אסירות תודה על יום חדש.
הייתי אתמול בקבוצה ב"ה. היה ממש מחבר. אחד החברים העביר שם מסר והנקודה שתפסה אותי מאוד בסיפור שלו היה התיאור של חוסר השייכות ברמה האנושית הכי בסיסית. הזדהיתי מאוד, מאז שאני זוכר את עצמי, אני מרגיש שאני מתבונן על החיים מהצד. אנשים עושים פעולות בסיסיות כמו לדבר אחד עם השני וזה נראה לי כמו שני רבי אמן בשחמט שמשחקים משחק מסובך שאני לא מצליח להתחיל להבין את הכללים שלו. ערב שבת, כל הקהל יוצא מבית-הכנסת, אנשים מנהלים סמול-טוק ואני עומד מהצד ולא מבין איך זה עובד, איך מוצאים נושא שיחה, איך כל אחד מחליט עם מי עם הוא מדבר, מה הכללים של כל הסיפור הזה?
דויד גרוסמן בספר "מישהו לרוץ איתו", נותן תיאור יפה כאילו אנשים הם חתיכות של "לגו", ויש להם את הבליטות והשקעים שמאפשרים להם להתחבר אחד לשני, ותחושת הזרות הפגומה הזו, שלי פשוט אין את החלק הזה שמחבר ביני לבין אנשים, תמיד מוזר, תמיד לא שייך. אני יכול לנהל מוסד חינוכי מצליח, להיות בקשר עם תלמידים, הורים וצוות, להיתפס כדמות מובילה, אנושית ורגישה ועדיין בבסיס להרגיש שזו מסיכה שאני לובש במאמץ רב, בכל רגע הסכנה קיימת שהמסיכה תיקרע מעל פני ותחשוף את החריגות שלי לעין כל.
זה מייצר חרדה מסויימת, לא יומיומית, אבל בטח בנקודות מעבר או עימות או עומס, החרדה הזו עולה, אותי היא הובילה באופן קבוע לבריחה ולנסיגה. נסיגה למין מקלט, עולם פנימי בטוח, בו אני מפנטז שאני מישהו אחר, שייך, מושלם, בגיל יותר מבוגר, היא הובילה אותי כמובן לבריחה לתאווה, לדבר הזה שבאופן מדומיין, יחבר אותי בצורה השלמה ביותר לאדם אחר, אם רק אמצא את המישהי המושלמת, שתמיד רוצה, ותמיד מרצה, ותמיד זמינה מינית, ושעות הפורנו שביססו את הדימיון הזה...
שמח על המודעות הזו שעולה יותר ונוכחת. רק להיום מתפלל למוכנות להיות במקום החסר הזה, לא לברוח מממנו, להתפלל לאבא אוהב שרק הוא יכול למלא אותי ושהשיייכות הזו שאני משתוקק להרגיש, להבין ולקבל שכנראה אין לי איך לקבל אותה מאדם אחר רק ממנו בלבד.