בעזרת ה' אתחיל כאן יומן מסע המציג את המסע שלי להחלמה מלאה מן הקליפות המנתקות אותי מעצמי.
עיקרו של המסע הזה הוא ההתמודדות ברגע הנוכחי ובנסיון הטמון בו, דאגה מהעבר או על העתיד לא יעזרו כאן כלכך. הנקודה היחידה שעליי להתרכז בה היא המלחמה והאור הגדול שקיים כרגע! על כל המורכבויות המיוחדות שקיימיות רק כאן.
בהצלחה לכולנו בדרך למעלה

היום הראשון הוא היום הקשה ביותר. הרגע של ההחלטה לברוח ולהלחם, הרגע שאני בוחר לצאת מהבור. הוא הכי קשה מכיוון שאני כל כולי עדיין בתוכו ואני אמור להתחיל לעשות צעדים החוצה - לכאורה ללא שום כלים ובסיס, אחרי אינספור נסיונות ונפילות מאכזבים. היום הראשון הוא היום הקשה ביותר.

בהצלחה חבר!!

מתחבר למה שכתבת.. בהחלט ההתחלה היא מאוד קשה.. אבל בפורום/בקבוצות החיות ניתן לראות שיש אנשים שהצליחו ולכן לצד הקושי זה גם אפשרי.

לי אישית הכתיבה בפורום מאוד עוזרת.. מקווה שגם לך היא תעזור.

בהצלחה!

הבדידות.
אני יכול לתאר בצורה מאוד מצומצמת את כל הנפילות שלי - בדידות.
רוב הזמן אני ממש בטוח שלבד יהיה לי הכי טוב, אני מתחרפן מהאנשים שליידי פשוט לא נוח לי ליידם. אני מתחיל להבין ששם נמצאת התרופה הגדולה. 
להיות מוכן לעשות את הצעד ולהתחבר עם אנשים על אמת זה דבר מאוד קשה אבל מרפא אותך באיזון אמיתי. אדם לבד משתגע.
אינני רוצה לברוח שוב מהכאב הפנימי הזה, אלא להיות מסוגל להכיל אותו ולהתמודד איתו.

הלילה הראשון הוא הלילה הקשה ביותר.

היי חבר. איך עבר הלילה? 
התחברתי מאד לתיאור שלך, אבל למדתי בתכנית שיש הבדל בין להיות לבד ללהיות בודד...
אני יכול להיות בודד גם כשאני בחברת האנשים הכי אהובים עלי, ואני יכול להיות לבד ולהרגיש טוב אם אני מחובר לאלוהים. 
תחשוב על זה.

ירושליםשלמעלה, יש לי תחושה שהתגובות פה לא מבינות לרוחך.

בכל מקרה, הדברים שלך עוררו אותי לחשוב על זה. למה אנחנו מתבודדים, על אף שבאמת זה לא עושה לנו טוב? ניתחת את זה נכון - אנחנו מתבודדים כי אנחנו חושבים שלבד יהיה לנו יותר טוב. (את האמת שלאחרונה אני קצת מסתייג מהמילה "חושב" בנושא הזה, יותר מתאימה לי המילה "מרגיש", נקודה למחשבה). ולמה אנחנו חושבים/מרגישים ככה? כי בתוך חברה יש הרבה משתנים שאין לנו יכולת לשלוט עליהם, לנהל אותם כפי רצוננו, מה שאין כן כשאנחנו לבד - כביכול אין מה שיכול להסיט אותנו מקיום רצוננו ומביצוע מהלך הדברים כפי שאנו רוצים שיהיה. במובן מסוים, אירוני (או מידה כנגד מידה), התאווה מראה לנו ההפך, שגם כשאנחנו לבד אין לנו שליטה, היא מראה לנו שאבדנו שליטה על חיינו.
זה מאוד עמוק, אולי זה פשט המאמר "מי שרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו", מי שרודף אחרי שליטה, מגלה שלאט לאט הוא מאבד אותה, גם במקומות היותר בסיסיים (שבנפשו). אולי זה קצת הפוך, רדיפת השליטה שלנו התחילה בגלל שהרגשנו שיש לנו חסרון בה.

אז די עולה מזה שהפתרון הוא לוותר על השליטה, לפעול בדרך "הפעולות ההפוכות", לא מתוך אפתיה וחוסר אכפתיות ולא מתוך ספקנות פשרנית, אלא מתוך ויתור אמיתי וכנה שביסודו הוא לאלקים אוהב, ודואג ומשגיח ובהמשכו הוא לחברה ולסובבים אותי בכל מערכות החיים. ונראה לי שיש לסייג - אין הכוונה לתת לאחרים לנהל אותי לחלוטין אלא לקחת את המקום הנכון שלי בחברה, באופן מסוים "כשווה בין שווים", להבין שלכל אחד יש מה ללמד אותי, באמת.

נכון, ההחלטה להתחיל היא קטע מאד קשה.
לפי מה שזכור לי באופן אישי, בפעם הראשונה שהחלטתי להתחיל דווקא לא היה לי כל כך קשה. והפעם ההיא החזיקה כשנתיים, הפעמים הנוספות לחזור להתחיל מחדש אחרי נפילות, היה לי קשה להחליט להתחיל, לא לדחות את ההתחלה.
הבודד שאתה מתאר, אכן ר' יונה אומר, "לתאווה יבקש נפרד " - יש לזה הרבה הסברים את חלקם הציעו החברים. - בכל מקרה כאן יעזור לך לא להיות לבד, כולנו כאן יחד בסירה הזו. בהצלחה. 

תודה לכולכם כלכך חזקתם אותי והרמתם אותי בנתינת זוויות החכמה והאמונה השונות. אינכם חייבים להגיב כמובן לתיעוד המסע אך שמחתם אותי מאוד תודה רבה!!

היום השני
אמנם ההורמונים עדיין לא התעוררו לשגעני, אך עולם הנפש לא מחכה לאף אחד, וישנו הכרסום המאוד נוכח היום - 
השאלה למה? הרי אתה לא באמת הרווחת עוצמה מנטלית חדשה, או מספר ימים משוגע שיש להלחם עליו, כולה 2 זה כלום זה יום וחצי. פשוט תשכח מזה ותשכיח את הכאבים בנפילה נוחה ומתוקה לשקר המנותק.
נכון, אלו דברי היצר הרע (=>מחשבות הנוצרות מרפיסות תודעתית נמוכה) ונכון על רוב הדברים כאן יש לי תשובות שכליות חזקות, אבל בוחר אני בתשובה הפשוטה ביותר המכילה בתוכה את כל העומקים כולם, האמיתית באמת - "ככה" אני ממשיך במסע כי ככה ה' רוצה כי ככה אני רוצה בלי להתפתל באי נוחות לנוכח חוסר הסבר מפורט פשוט ככה. 
כנראה התמודדות ייחודית זו היא מה שהופך את הלילה השני ללילה הקשה ביותר.

ואוי ואוי. כמה אני איתך.
ה' יתן לך כוח. [וגם לכולנו].

היום השלישי
יום מספר שלוש הוא מה שנותן כעין חותמת להתחלה, שזהו, התחלתי את המסע. שלושה ימים זו מעין חזקה מחייבת קצת. כנראה זה מעורר את החלקים הנמוכים בי להתנגד, לפחד מהעוצמה הזו שמבצבצת. היה היום נסיון כלכך קשה - על סתם, משעמום - חסדי שמיים עצומים הצלחתי לברוח להכנס לשפיות ואיזון, אסיר תודה לכוחות שה' שלח לי.
אחרי שזה קרה כבר אין לי ספק שהיום השלישי הוא היום הקשה ביותר.

ירושלים של מלעלה,
אני ממשיך לקרוא
תמשיך לשתף , איך היה היום הרביעי?

יום רביעי היה קשה וברוך ה' עמדתי בנסיונות ובקשיים שלו. לצערי לא הספקתי לרשום כאן בפועל אבל התכנון שלי לרשום והמחשבות מה ארשום ומה ההתמודדות ביום הרביעי ממש עזרו ועשו פלאים, היומן עוזר הרבה גם מחוצה לו.

יום 5
משהו ביום החמישי מאוד חמקמק, ישנה הרגשה מנטלית שכאילו כבר שמירת הברית היא בשגרה שלך ואתה בתוך זה - אולם בפועל המוח רץ אוטומטית להרגלים הישנים שלו והגוף מצפה לשקר המשקיט. ישנם דחפים פתאומיים מתפרצים פתאום בלי שום התראה ומחשבות נמוכות שדוחקות החוצה, כל נפילות העבר משאירות חותם של הרגלים וחספוס הנפש - להלחם בהם כשהם מתעוררים ביום החמישי זה לא פשוט. הרב שלי אמר פעם שככל שהנפש נראית לנו יותר שפלה אנו צריכים להבין שזה לעומת זה עשה אלוהים ומול כל שאיפה מגעילה קיימים אורות נפלאים המחכים להתגלות, אבא עזור לי לגלות את אורות נשמתי בטהרה ובצורה מדויקת ונכונה.

אני מתחיל להבין שהמלחמה הייחודית הזאת מול הרפש שבנפש המתחיל להתגלות היא כנראה מה שהופך את היום החמישי ליום הקשה ביותר.

אוהבים אותך חבר יקר
בהצלחה רבה
תודה על השיתופים

כל תגובה שלכם מרגשת אותי כלכך, תודה רבה לכם. אתם עושים לי טוב בלב, זה לא מובן מאליו.
היום השביעי.
כאן יש עליית מדרגה, מעבר ממלחמה של לא ליפול לחושך למלחמה גבוהה יותר והיא לשמור ולזכך את האור שמתחיל להופיע.
החשש הוא שהמעבר הזה לשבוע השני מצריך כלים חדשים ודרך פעולה שונה, הרבה פעמים הגיעה נפילה לאחר שישה ימים שפתאום הצבע לחיים והעוצמות חוזרות יש הרגל פשוט ליפול בלי הרבה מחשבה אלא מתוך הכיף והזרימה החדשים של החיים.
הלוואי שאצליח להתמודד עם האתגרים החדשים והמיוחדים שהקב"ה מביא לדרכי.
שינוי והתחדשות מיוחדים אלו הם אולי מה שהופך את היום השביעי, ליום הקשה ביותר.

אוהבים אותך אח יקר
שאלוקים יאיר דרכך!