קצת מורכב לי וקשה לחשוף אבל חושב שזה בריא לי.
אתמול שאל אותי מישהו קרוב אליי אם עברתי פגיעה מינית מאבא שלי, זה לקח אותי לחשיבה..אני לא בקשר איתו כמעט וגם בילדות לא הייתה לי איתו תקשורת ולא היה נוכח.
אבל..אבא שלי כשהייתי ילד היה "נוגע" בילדים וילדות בשכונה והמשפחה כביכול מחיבה אבל זה היה מעבר, בנוסף היה "מתחכך" עם נערות ברחוב נצמד אליהם תוך כדי הליכה.
והגיעו על כך תלונות, איימו בפנייה למשטרה וכו'.
ואני כילד כשהייתי הולך איתו ברחוב או נמצא בארוע שהוא מתנהג ככה, הייתי מרגיש שאני רוצה להתאבד מרוב בושה ומרוב תיעוב אליו ואלי כחלק ממשפחתו וכחלק באירוע שלא מרגיש יכולת למנוע או להגיד על כך מילה מעצם היותו אבי.
אז לא, לא נפגעתי מינית, אבל הצריבה הזאת בילדות בכל מה שקשור למיניות היה עבורי אחת מנקודות הכי קשות, ובמבט לאחור אני מבין שזה גם קשור בעקיפין יותר או פחות להתמכרות.
והמסר הכי חשוב שלי מהדהד כרגע כאבא בעצמי, האישיות שלי משפיעה ברמה דרמטית על ילדיי ועל הסובבים אותי התאווה ופגמי האופי יכולים להרוס את חיי ילדיי. והתיקון הכי חשוב לסביבה הוא קודם כל לתקן את עצמי.
