יומן יקר

אחרי כל כך הרבה שנים של אותו הרגל רע "אוננות", שנים רבות כל כך שאני מתבייש אפילו לכתוב את מספרן, הגעתי לנקודה שבה החלטתי – בסייעתא דשמיא – שאני לא מוכן יותר להמשיך כך. זה דופק לי את החיים, את ההתקדמות, את העלייה האישית והרוחנית. כל פעם נדמה שאני עושה צעד אחד קדימה, ואז מגיעים שני צעדים אחורה.

במהלך השנים ההרגל הזה רימה אותי. הוא לחש לי באוזן שטוב לי שם, שזה נותן רוגע, הנאה, תחושת כיף רגעית. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני מבין כמה שהוא גזל ממני – גזל לי זמן, גזל לי אנרגיה, ובעיקר גזל לי את האפשרות לפרוח באמת.

אני לא תמים. אני יודע שיהיו נפילות, ואני גם מבין שאולי לא יספיקו לי רק הצעדים הראשונים שאני עושה עכשיו. אבל כמו ילד קטן שמתחיל ללכת – גם אם הוא נופל שוב ושוב – כך גם אני. זהו תהליך. והפעם אני מוכן לעשות הכל, פשוטו כמשמעו, כדי להפסיק.

חשבתי על זה הרבה. "לעשות הכל" זה לא רק סיסמה, אלא החלטה אמיתית. לפעמים זה ידרוש ממני דברים נעימים יותר, לפעמים פחות נעימים, אבל אני לא נרתע. להפך – אני נחוש.

אני זוכר את הפסוק: "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". גם אם נפלתי פעמים רבות, הפעם אני קם מחדש. קם עם אומץ, עם אמונה, ועם נחישות שלא להתפתות שוב לאותו שקר מתוק ומר.

זהו הצעד הראשון שלי בדרך חדשה – דרך של חירות אמיתית.

בהצלחה רבה!

מחכים לעדכונים בהמשך המסע

כל הכבוד אלוף
אני ברוך השם נקי 229 יום בלע"ה
ולדעתי התהליך התחיל בנקודה שבה אמרתי לעצמי
זהו!
אני מוכן לעשות ה-כ-ל!!!
ואז התחלתי לעשות צעדים שלפני זה לא העזתי לעשות,
כמו קשר טלפוני עם חברים וכו' וכו'
בהצלחה

יומן יקר שלי,

היום אני כותב אליך מהיום השני במסע שלי.
אתמול היה יום שבו התאווה נתנה לי מעט מנוחה – זרועותיה האימתניות לא אחזו בי בכל הכוח. היה בזה רגע של הקלה, אך אני לא מתפתה. אני זוכר היטב את הניסיון מן העבר: ההתלהבות הראשונית דומה לאש גדולה – בוערת, מאירה, אך לאט־לאט עלולה לדעוך. השאלה שמנקרת בי היא מה יקרה אז... האם גם ברגעים בהם לא תהיה התלהבות, אצליח לנצח?

אני הולך צעד אחר צעד, מתמיד בתוכנית, מתאמן בתרגילים. ובכל זאת, אני מכיר את ההרגל הזה – חמקמק, ערמומי, מחכה תמיד בפינה האפלה לרגע של חולשה. לפעמים נדמה לי שהוא עוקב אחרי, ממתין להזדמנות לטרוף אותי.
ולכן אני פונה אל בורא עולם: חזק אותי. היה לצידי. אל תעזוב אותי אפילו לרגע. לבד אינני יכול.

אני לומד להודות – על כל יום נקי, על כל שעה שבה אני חופשי. כי הדחפים חזקים ממני, ואני מנסה להכיר אותם, להבין את שפתם, כדי שאדע לזהות אותם כשהם מופיעים במלוא כוחם. ויש לי על מה להודות: על עצם המוטיבציה להפסיק, על המתנות הקטנות שמגיעות בדרך – רמזים, תזכורות, סימנים שהוא איתי. ואיך לא  – על החברים המופלאים שמקיפים אותי כאן, תומכים, מעודדים, מזכירים לי בכל פעם מחדש: יש תקווה.

אתמול התחיל יום נפלא, מלא אור. אך לקראת סופו קיבלתי אכזבה קשה ממי שקרוב אלי מאוד. באותו רגע עלתה בי תשוקה עזה לברוח לתאווה להרגל הישן, למצוא בה נחמה מדומה. אבל נעצרתי – לא בכוחות עצמי, אלא בסיוע מלמעלה. בחסדו יתברך אפילו לא נדרשה מלחמה גדולה.
גם היום, בשעת כתיבת שורות אלו, הגיע מייל מאכזב שפגע בי. אבל לפחות ברגע זה אני מבין: כשיש בעיה – לא בורחים אל החור השחור. לא עוד.

אנא, הסר ממני את דרכי השקר. העלה אותי סוף סוף על דרך האמת, דרך ישרה – והפעם לתמיד.

אכן לא ברור מאליו הנכונות שלך לעשות את הפעולות הללו,
וב"ה יש תוצאות לזה.

בהצלחה רבה הלאה

יומן יקר שלי,

חמישה ימים עברו מאז שהחלטתי לעצור. חמישה ימים של שקט יחסי, בלי גלים סוערים שמאיימים להטביע אותי. אני מחזיק מעמד, הולך צעד אחר צעד לפי הכלים שאני לומד בתוכנית “לטוס אל החופש”, ובחסדו הגדול של ה’ – אני נשאר נקי.

אבל בתוך תוכי, יומן יקר, המאבק לא נעלם. יש קול קטן, לוחש. הוא שואל: מה, באמת זה נגמר? ההנאה הגדולה שהייתה לך עד היום – ויתרת עליה? לא תחווה אותה יותר לעולם? אולי רק עוד פעם אחת... רק לטעום שוב את היין המשכר הזה, את העוצמה המדומה של ההנאה.
אלו לא דחפים עזים, אלא מחשבות קטנות, ערמומיות, שמתחבאות במוחי ומנסות לשכנע אותי שחבל לוותר על “מתנה” כל כך גדולה.

אני יודע את האמת. כבר ניסיתי את ה”פעם אחת” הזאת בעבר. תמיד שכנעתי את עצמי שזה רק לרגע – אבל זה מעולם לא נשאר שם. תמיד זו הייתה מדרון חלקלק: פעם אחת הפכה לעוד פעם, ומשם צניחה חופשית חזרה לתוך ההרגל, שאכל אותי מבפנים והשאיר אותי שבור.

אני מסתכל לאחור ורואה את ההרס. כמה שנים הלכו לאיבוד. כמה צמיחה נחסמה. כמה הנאה אמיתית נמחקה. במקום להתקדם, הסתובבתי סביב עצמי, מתוסכל, מקנא בהצלחות של אחרים, לכוד במעגל שאין לו סוף. זה היה סבל מתמשך – סבל שהרג אותי לאט מבפנים.

ולכן אני מתפלל: אלוקים, תן לי את השכל ואת האומץ להבין. להזכיר לעצמי שזה לא “הנאה” אלא רעל. זה לא חיים – זה מוות. זה לא עונג – זה סם משקר, עוטף אותי בערפל ומוחק את האישיות שלי.
זה לא עניין של ויתור – זו בחירה בין חיים לבין קיום חלול.

יומן יקר, הלוואי שיגיע היום שבו המחשבות הערמומיות האלה יניחו לי לנפשי. היום שבו כבר לא ארצה אפילו “עוד פעם אחת”. היום שבו אבין עד הסוף, בכל נימי נפשי, שאין כאן הנאה אלא רעל ממית.

ולסיום – תפילה:
בוראי, אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס, אבל אני מבקש ממך – הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור. מלא אותי ברצונות לחיות באמת, לא בדמיון. תן לי להישאר נאמן לך, נאמן לעצמי, נאמן לחיים.

יומן יקר,

שבעה ימים חלפו מאז שהצלחתי להישאר נקי. שבעה ימים בלבד – אך בשבילי זהו הר גבוה שרק פעמים ספורות בלבד הצלחתי לטפס עליו בעבר. אני מתבונן בזה בהכרת תודה עמוקה, יודע שבלי הכוונה מלמעלה, בלי הכלים שקיבלתי ובלי הנכונות להשקיע עבודה יומיומית – לא הייתי מגיע לכאן.

אני מגלה עד כמה התהליך הזה דורש ממני התמדה: לחזור ולהזכיר לעצמי פעם אחר פעם למה כל כך חשוב לי להישאר נקי, ולדעת שבסוף – זו לא רק העבודה שלי, אלא גם חסד שמלווה אותי מלמעלה.

אבל היום אני רוצה לשתף אותך, יומן יקר, בסוד שמלווה אותי לא פחות: "הסתרה". שהיא כמו צל שזוחל מאחוריי, שקטה ובלתי מורגשת, אבל בסופו של דבר היא תמיד דוחפת אותי אל התהום. ה"הסתרה" ולעיתים אף “הסתרה שבתוך הסתרה" היא המקום שבו אני חי כפול: מה שמוצג כלפי חוץ, ומה שמתרחש בסתר. והפער הזה – הוא המלכודת שלי.

אני יודע היום שאין לי את הפריבילגיה הזו. אני חייב לחיות באמת. אם אני בונה לעצמי דמות מסוימת כלפי משפחתי וחבריי, אך במחשכים מתנהל אחרת – אין מנוס: השקר הזה מושך אותי בחזרה להרגל ההרסני.

אפילו בדברים שנראים פעוטים. לדוגמא יש ליד הבית שלי חנות של טוסטים ובגטים. בעיני רוב האנשים זה דבר תמים – אך עבורי זה הפך לסוד אפל. כשהייתי לבד, הייתי חומק לשם, קונה באגט עמוס בכל טוב, עוטף אותו בשקית אטומה שלא יזהו, ורץ הביתה בחשאי מסתיר את תאוות האכילה שלי גם מעיני אשתי וילדי ובמהירות נוגס בבגט ביס אחרי ביס. ברגעי האכילה הייתה לי תחושת עונג קצרה, אבל היא נבלעה מיד בתחושת כישלון צורב. ואז – כמו שעון – באה הנפילה. שוב אותה הבטחה שזה “בפעם האחרונה”, ושוב חזרה על עצמה אותה חולשה. מעגל שלא נגמר.

אותו הדבר קורה לי גם בקניות שגרתיות בסופר: מספיק שאקח משהו בשבילי בלבד, משהו שאני מתבייש בו, ומיד אמצא את עצמי בסחרור של הסתרה – עד לנפילה הבאה.

והאמת הפשוטה מתגלה אליי שוב ושוב: כל הסתרה מובילה לנפילה. זו לא תאוריה, אלא חוק חיים עבורי. מתמטיקה פשוטה שאין לי דרך להתחמק ממנה.

קשה לי להודות בזה, קשה אפילו לכתוב את המילים. אבל למדתי שהשתיקה מסוכנת עבורי לא פחות מהחשיפה. אם לא אעמוד מול האמת, אם לא אלמד מטעויותיי ואצעד באור – הסתרה אחת קטנה תהפוך למדרון גדול.

האויב הגדול ביותר שלי – הוא לא רק הפיתוי. האויב הגדול ביותר – הוא גם הסתרה. כל שקר קטן שאני מספר לעצמי, כל פעולה שאני עושה בחשאי ומתבייש בה, בסוף תוביל אותי חזרה לנפילה.

אני לא יכול להרשות לעצמי לחיות כפול. בחוץ להציג דמות אחת, ובפנים להסתתר. כי השקר הזה – הוא מדרון תלול. הוא תמיד נגמר במקום אחד: בהרגל, בנפילה, בכאב. ואני אגיד לכם את האמת: אפילו דברים קטנים, שנראים לאחרים זניחים ובלתי חשובים – בשבילי הם לא.

אני כותב לך, יומן יקר, כדי להזכיר לעצמי: אין לי עוד מקום להתחבא בו. הדרך היחידה שלי להתקדם – היא באומץ, בכנות, ובנאמנות לעצמי.

חברים יקרים,

הפעם אני משתף אתכם משהו מאוד אישי. משהו שאני עובר איתו יום־יום.

עברו תשעה ימים מאז שהתחלתי מסע חדש של ניקיון בלי אוננות ופנטזיות. זה אולי נשמע קצר, אבל בשבילי זה המון. כל יום מרגיש כמו טיפוס במעלה הר, עם משקל על הגב ורוח נגדית.

וזה לא שאני לא מכיר את הדרך הזו – כבר הלכתי בה בעבר. היו לי תקופות מעטות של חודש, אפילו חודשיים, שבהם הצלחתי לשמור על עצמי נקי. הרגשתי חופשי. אבל אז, תמיד, בלי לשים לב, נפלתי שוב. ובכל פעם שזה קרה – זה היה חזק יותר, כואב יותר.

היום אני מבין איפה הייתה הטעות שלי. הייתי על טייס אוטומטי. ברגע שהצלחתי להחזיק מעמד תקופה קצרה, המוח שידר לי: “זהו, עברת את זה, אתה כבר לא שם”. נתתי לעצמי תחושה מזויפת שהבעיה מאחוריי, שלא אצטרך להתמודד שוב. ואז, בדיוק כשהכי פחות ציפיתי, ההרגל התפרץ עליי, חזק מתמיד.

הפעם אני לא רוצה להשלות את עצמי. אני מבין שזה לא נעלם. זה לא ייעלם מעצמו. זה דורש ממני עבודה יומיומית, דריכות, השקעה, מודעות.

אז מה אני עושה אחרת הפעם?

ראשית – תפילה. להודות שאני לא יכול לבד, שאני זקוק לעזר ממרומים, לכוח שלא נמצא בי אלא מחוץ לי. אני חייב את העזרה של אלוקים רק הוא יכול לחולל שינויים אמיתיים.

שנית – ענווה. לא לברוח מהאמת, לא לטשטש. אני בבעיה קשה. אני מכור. אני חולה. זה קשה לומר, זה לא נעים, אבל ההכרה בזה היא הבסיס לשינוי אמיתי. גם אם תקופה אני נקי אין לי דחפים אסור לי לשכוח שעוד לא החלמתי

שלישית – התמדה. להישאר בתוך התהליך באופן יומיומי. ללמוד, לקרוא, לצפות בתכנים, לחזור שוב ושוב על הכלים, להכין את עצמי לרגעים הקשים. כי הדחף הגדול יגיע – הוא תמיד מגיע. והשאלה היא אם אני אהיה מוכן או ששוב אופתע.

רביעית – סלחנות. לדעת שגם אם אחרי המאבקים אני אפול, זה לא הסוף. נפילה לא מוחקת את הדרך שעשיתי. ליפול זה חלק מהמסע, העיקר לזכור את היכולת לקום לא להישאר במקום הנפילה לברוח משם, לא לוותר, לא לתת לייאוש להשתלט.

חמישית – להזכיר לעצמי כל הזמן – מחכים לי חיים אחרים, טובים, מתוקים, מלאים. אבל עד שאגיע לשם, אני עדיין בלב הים. הים סוער, הגלים גבוהים, והם לא מחכים לי שאנוח. כל גל יכול לנסות להפיל אותי. ולכן אני חייב להמשיך לחתור, להחזיק חזק, לא לאבד תקווה.

אז כן, אני רק תשעה ימים בדרך. אבל בשבילי – זה עולם ומלואו. ואני מתכוון להמשיך. גם אם אפול, אקום. גם אם יכאב, אמשיך. כי בסוף – יש חוף מבטחים. ואני רוצה להגיע אליו.