ברוך ה' משמח ומחזק
שבת שלום!

אני שמח בשבילך,
מתפלל בשבילי ובשבילך ובשביל כולם, לעוד יום נקי מחובר ושפוי

ביום ה89.
אסירות תודה.

אז..
זהו,
חגגתי היום 90 יום, אבל חווה גלים חזקים מאוד של תאווה.
באסירות תודה אני עדיין על הרכבת, אבל הגלים האלה לא קלים בכלל,
ים של ויתורים. אוהו כמה ויתורים שאפשר לוותר ביום אחד.
וגם כמה שלא.
אני אסיר תודה על מה שכן.
מתפלל שמחר יעבור עלי יותר טוב ורגוע מהיום.
רק להיום.
לילה (או מה שנשאר ממנו) טוב.
אוהב.

בס"ד

               
איחוליי הלבביים
המון המון הצלחה בהמשך...

92 יום...

יא-אה! אוהבים

97 יום

בס"ד
איזה יופי לראות את זה...
זוכר את הימים
שבקושי הצלחנו להרים ראש
ולראות כמה ימים...

מאוד מרגש. אני מקנא! איזו דרך נפלאה.
אנא, הישאר על הרכבת הזו. אנחנו ממש זקוקים לנסיון שלך.
אני מרגיש כמו קרון. צריך שמישהו יעזור לי להתחבר לקטר.
אוהב
הושיעה

98 יום...
תודה לחברים שזוכרים.
סה"כ החג עובר די רגוע.
יותר מחובר לעצמי מאשר לאלוהים או לחברים, אבל אסירות תודה נקי.
קצת יותר רגוע מהאובססיה לאינטרנט, אולי עם קצת יותר נכונות לויתורים. אסירות תודה.
היום הבן שלי ישן עד 11:30 בבוקר. אסירות תודה.
סתם אסירות תודה על זה שכל מיני התמודדויות משפחתיות שעוברות לידי לא מי יודע מה משפיעות עלי.
אסירות תודה שיש לי תוכנית לחזור אליה אחרי החג,
בנתיים מקווה לעבור עוד יום נקי.
כל הישועות.

איזה יפה זה לראות אנשים שמצליחים להתגבר ככה על התאווה כל יום מחדש.
תאמין לי שאתה נותן לי כל כך הרבה כח. אל תוותר כי כשאתה מנצח אני מאמין שגם לי יש סיכוי.

נקי באסירות תודה 103 יום.
לא בכוחי.

בס"ד
ה'צל'...
1. חיים בשחור לבן,
כשעומדים עם הגב לנוף,
והמבט לחוף,
שעוטה מסיכה של גוון.

תמונה של בדידות בשחור,
נראה כמו משהו בלי סוף,
והטבע נסוג,
כאילו מישהו כיבה כאן ת'אור.

והוא עוד לא מוכן
להיאבק עם הזמן,
שהולך לאיבוד,
שלא עומד בעצור,
והצחוק הפרוע,
והמעיל הקרוע,
והמבט שאומר זעזוע.

2. וזה עדיין לא זז,
והנוף מתנועע, חושף געגוע,
והמבט הכבוי,
עדיין אל החוף נטוע.

ועוברים שם ימים,
ופסיעות מעכירות את הנוף,
ומלכלכות את החוף,
שפעם ידע עוד חיים.

והוא עוד לא מוכן
להיאבק עם הזמן,
שהולך לאיבוד,
שלא עוצר באדום,
והצחוק הפרוע,
והמעיל הקרוע,
והמבט שאומר זעזוע.


3. וככה ימים ולילות וחיים,
ונשימות טרופות, וגלים,
ומבט שנשאר,
ומסיכה שמתקלפת מבפנים.

ושלולית שנקווית מדמעות,
ודממה, וצלליות, ואורות,
וחשוך שם לבד,
עם גוון, ושחור, ולבן.

והוא עוד לא מוכן
להיאבק עם הזמן,
שהולך לאיבוד,
שלא עוצר בעמוד,
והצחוק הפרוע,
והמעיל הקרוע,
והמבט שאומר געגוע.

4. ופתאום זה קרה, התזוזה,
ועמד עם הגב לנוף,
והפנים לחוף,
אבל הצללית שינתה ת'זוית.

והיה צליל חלוד, ונסורת,
וצבע, ודם, ודמעות,
ועדיין קילוף ושתיקות,
אבל האש בעין בוערת.

והוא עוד לא מוכן
להיאבק עם הזמן,
שהולך לאיבוד,
ודוקר כמו שיפוד,
אבל הצחוק כבר רגוע,
והכל כבר מוכן,
ומבט שאומר- "אני כאן"!

יפה מאד. קולח מאד.
לא עמדתי על סוף כוונתך אבל מאד נהניתי.
אוהבים !!!