לא כי אני חושב שאחרי תשעים יום אני אראה את העולם ההפוך. יותר בשביל למצוא מקום שאפשר לפרוק בו ולעקוב אחרי עצמי.

נקי סביב העשרה ימים, בעיקר מסיבות מאלצות, לא מהסיבות הנכונות, לא מחיבור נכון לאלוקים.
משום מה, רוב הנפילות הטראגיות שלי, כלומר אלו שאני מפרק את עצמי עד למוות או לתחושת הגועל הכי עמוקה קורות בישיבה. בבית, עם כל המשפחה והמסביב כשאין מקום להבלע בו ולהתנתק זה דורש מהמחלה להיות הרבה יותר אגרסיבית ושלא יהיה אפחד בסביבה כי אני מסתיר את הצדדים החלושים שלי ברמות טירוף. מצד שני בבית אני רואה עד כמה זה מחלה ועד כמה אני פסיכי וח"א כשהיא מתחילה לעבוד, רמת הרגישות שלי עובדת שעות נוספות כשאני תמיד בחברת אנשים, לא משנה אם הם קטנים ממני, ואז למרות שהמחשב היחיד חסום והשכנים מסביב לא נקלטים אני מוצא דרכים אחרות לברוח, שזה אומר שאני חוזר לימי הביניים או לזמנים שלא ידעתי שיש מחשב וחיפשתי עיתונים מגזינים, ואוסף ולוגם חומרים וחומרים עד שהכימקלים מרגיעים את המח.
אז עכשיו אני בבית. ועם עשרה ימים, שממבחר אילוצים, נקיים. שאם הייתי באמת מאמין ובתוכנית הייתי אומר שבחסדי ה' יש את כל האילוצים האלה שמחזיקים אותי נקיים.
אבל אני לא. ואני בעיקר מבולבל ולא מצליח להניח אצבע ולהסתכל אחורה ובאמת לדעת מה ואיך הגעתי הנה ומה ואיך אני ממשיך מכאן.

אני עוד לא יודע כלום. אני מאוד חושש מכל התוכנית. מכל הטוטאליות. אני חושש מכל האנשים כאן. מדחייה. וגם להיפך, להתמכר לזה שמקבלים אותי.

חבר יקר.
מבין אותך מאוד.
אבל אצלי דווקא ברגע שהרגשתי את האיבוד שליטה, הבנתי שזה הזמן לקחת ספונסר ולהתחיל לעבוד.
בהצלחה.

אז בשיחה עם חבר עליתי על משהו שמעכב את כל ההחלמה שלי, וממילא את החיים שלי.
ויכול להיות ששמעתי אותה במהלך הזמן שכבר התחלתי לחשוב ולנסות לטפל בצורה רצינית בהתמכרות שלי, שזה אומר לפחות החמש שנים האחרונות, אבל רק עכשיו זה מצא מקום להשתחל אליו ואני מצליח לשמוע את זה ממקום שמאפשר לי לנסות לקחת את זה ככלי לדרך.
אני מכור להתמכרות. כל השנים שניסיתי לטפל בזה, כל הדפים שכתבתי, כל המסעות שעשיתי, כל הניסיון שלי ללכת לSA, כל השיתופים, כל הקבוצות החיות והטלפוניות, הכל נגע בהתמכרות שלי, בהכרה שלי, במודעות -אולי אובר מודעות - לכל מצב בו אני מוצא את עצמי עם הנכות הנפשית שלי, אבל הכל נשאר שם, לא באמת באתי והסכמתי לעזוב את המקום הזה של ההתמסכנות, ההתמכרות, לא באמת הסכמתי להקריב את האגו שלי שניזון מכל ההתקרבנות וכל המודעות של מצבי הגרוע כשכל מי שסביבי יודע כבר לאן הוא הולך, שיש לו משמעות, שיש לו חיים, שיש לו אשה, שיש לו הכרה, שיש לו החלטה, שיש לו עמוד שדרה, ואני עדיין תקוע באותו חור שנים על גבי שנים. כמה שאני סובל מזה, אני נהנה מזה.
אני לא יודע אם זה מה שמאפשר לי הצדקה או תירוץ לזה שאני בורח לכל השימושים האלה, יכול להיות. אבל זה רק התוצאה.
אני לא באמת רוצה להיות נוכח, נכון ואחראי על החיים שלי.

(זה בקיצור, עוד רגע שבת.)

ובנוסף לכל אני מכחיש. הימים של ההחלמה - שבועיים כרגע, בחסדיו - רק גורמים לי לשכוח את זה שאני מכור ועד כמה.
(ובכל השבת הייתי מנוהל מחברים שיש להם חיים כשאני לא מצליח להרגיש, לא עזר לי להגיד לעצמי כל רגע שמסתבר שהייעוד שלי כרגע הוא רק להיות שפוי, בכל המובן הנפשי של המושג הזה)

חבר יקר, רק עכשיו קראתי את הפוסט.
נגעת לליבי,
הרשה לי לבקש ממך בקשה: א. תוכל לספר קצת מה אתה מרגיש כשאתה עם חברים? אילו רגשות? לפעמים כאשר מנסחים את הדברים ומשתפים אותם, פתאום נחשפת המחשבה העקומה, שממשיכה להסביר לי שאני נהנה ממה שאני שונא, ואז...אז נפתח פתח לבקש עזרה ברצינות...

בהערכה
נתן במתנה

כשאמרתי חברים התכוונתי החֶברה שסביבי, החברים שהחיים שלהם נעים בטבעיות, והם ממשיכים בישיבה, מתוך בחירה, והם מתחתנים, והם הולכים להתגייס, והם עושים את כל הפעולות שבני אדם נורמאלים עושים, הם חיים. בזמן שאני לא יודע איך מתנהגים במציאות באמת, אני רק מציג תצוגה של נורמאליות (ומשחיל בכל השעות הקטנות ובחללים השחורים את כל השימוש שלי ואת הניתוק), אחרי שמתי שהוא קלטתי שזה הדבר היחיד שמבקשת החברה הסובבת, התנהגות נורמטיבית, ואני מצוין בזה, בתצוגה, אפילו בשלמות, כי חולשות אני לא מראה לאפחד. ובשבת מצאתי את עצמי כמו שעכשיו אני מוצא את עצמי, מרוקן. מרוקן לא במובן של הנה השתמשתי ואני עכשיו עם האנגובר, מרוקן במובן הכי מלא של המלה הזאת. מרוקן גם מהריקנות. אני לא משתמש כבר שבועיים וכבר משוכנע שהכל מאחורי, שכל ההתנהגות חסרת השפיות שלי כבר עברה, ואין לי גם חשק עכשיו לשימוש, ואז אני מגלה, מהר מדי, שכל הזמן הזה, שלפטתי את ימי הנקיות כמו גם את ימי השימוש ושמרתי על סטטוס קוו, לא היה לי שום מגע עם החיים באמת, אז הנה אני עם עצמי, בבית ריק, ובלי חיים; כי כמו דמות אחת מסיפור אחד אני מגלה שכל החיים שלי היו בתנועה הזו של להשתמש עד שיגמרו המצברים ולא להשתמש עד שייגמרו המצברים, אבל אין לי חיים בלי זה. כן, פסיכי לחלוטין. אני לא יודע איך מתנהגים. איך אמורים להתנהג. כמו עולל שרואה את האצבעות של היד ולא יודע איך מזיזים אותן אני מגלה שאין לי מושג ביחסי חברה, אין לי מושג באיך משתמשים ברצון, אין לי מושג באיך יודעים דבר, אין לי מושג באיך לעמוד על שלי, אין לי מושג באיך משיגים שלי בשביל לעמוד עליו, אין לי מושג באיך לחיות.

(אבל החלל הזה שנפער בי, כל הריק הריקני הזה של התלישות והקהות, לא מביא אותי גם לרצון להשתמש, לא יודע אם בגלל שאני מודע לזה שזה בריחה ואני מבין שזה לא כך, אם בגלל שאני תקופתי ועכשיו זה הפוגה, או בכלל בשביל לנסות לא להוריד את התדמית שלי שככה אני אפול.
וארבע עשרה יום, לא שזה הרבה, אבל בגלל שאני לא בא במגע, אני רוצה לבדוק עם המערכת עדיין עובדת, כמו פעם לפני שנים שהייתי אומר לעצמי פעם אחרונה לבדוק שזה לא נגמר לי).

ובכן, חסר אונים מול עצמי.

אתה בהחלט צודק לגבי ההתמכרות שמקבלים אותך. מצד אחד זה גורם לך להישבר כשאתה נופל, ומצד שני כשזה לא חיבור אתה חושב מקסימום אני אפול אפחד לא יתעצבן עליי...
אבל זה לא חייב להגיע דווקא מרצון לחיבור. יש דרגות (מכיר את זה?) של עשיית מצוות. אז אם אתה מצליח, תדע שיש לך סיעתא מלמעלה ותמשוך אותה בע"ה ללא סוף.
מאחל לך הרבה הצלחה בהמשך חבר!!

חוסר אונים.
מאז אתמול, דווקא אחרי שיחה עם הספונסר וקבוצה טלפונית, ואחרי שמונה עשרה ימים נקיים לכאורה, אני מגלה עד כמה החלל שאני מנסה למלאות עמוק, כל סיטואציה, גם הקטנה שבקטנות מציפה את כל הביוב למעלה, תוך רגע אני מלא שנאה, כעסים, טינות, קללות, וזה רק בגלל שגברת עם סלים עקפה אותי מימין בסופר, ואני יודע שאם אני אפתח את הפה אני לא אצליח לדבר בצורה ברורה אלא אוציא את כל הטינות שהולכות ומצטברות אצלי על כל המצב המעורער שלי. או שיחה עם חבר אסרטיבי שהוא, שלא כמותי, יש לו מה לעשות בחופש, יש לו עבודה, יש לו חֶברה, יש לו חיים, ושאני עם השתיקות שלי והתבעבעות בתוך עצמי לא יודע איך להתנהל איתו, ושוב הבטן. אבל לא רק זה, מקריאה של כמה פוסטים כאן ושם, ומזכרון ישן שפתאום הציף אותי של שימוש מוקדם וחוסר אונים עתיק, אני לא רחוק מלפול, כל הנקיות הטכנית שלי, שהיו לי כמותה בעבר, הולכת ק***מאט, מאותה סיבה שבעבר היא הייתה הולכת לשם, אני לא באמת מחובר לאלוקים, לא לתוכנית ולא לצעדים, אני צריך להתחיל לעבוד בצורה רצינית, אחרת ההתמכרות שלי להתמכרות עצמה תחזור באבו-אבואה ותגרום לי להשאר באותה סצינה עוד שנתיים, אני לא רוצה, אני לא רוצה,
אני רוצה להיות חי

עשרים ושתים ימים.
לא, לא תקדים. אבל דווקא בגלל כל אוסף ימי הנקיות שהיו קודם אני הבנתי שיש לי בעיה. הצלחתי להחזיק יפה, אם היה לי עבודה שדורשת את כל כולי, אם חשבתי שאני שבקשר עם מישהי (במובן החיובי), אם החלטתי שהנה, אני חייב לחזור לחיים, והתעמלות שלוש פעמים בשבוע, ולימודים, וחברים, ודיבורים; בעיקר השנה הצלחתי להחזיק יפה, הייתה לי ממש התקדמות, לא יודע אם בגלל שאני תקופתי בעיקר, או בגלל העבודה, המישהי וההחלטה, היו לי כמה זמנים יפים, אבל דווקא בגלל שתמיד היה בסיומם של הזמנים היפים - שהצלחתי להחזיק בהם את הראש מעל המים, או כי התמודדתי או כי התעלמתי (פעם הייתי ממש שורד בימי הנקיות, כמו גם בימי שימוש; אבל בשנה האחרונה זה היה יותר ברגוע, קיבלתי את התנועות האלה, הגלים, וניסיתי לשחות) - נפילה טראגית שהביאה אותי ממש ללעוס את הרצפה, שהבנתי שכמה שאני אנסה לשחק את המשחק הנורמאלי, לנשנש את הספרים הפופלארים בתחום, לדבר על קשיים, למלאות את הזמנים הריקים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, תמיד יהיה לזה סוף, שאני ארגיש תלוש שלא אבין מה העתיד שלי בכלל, מה העבודה חשובה, מה המישהי (שזרקה, כביכול, כי מעולם לא הייתה), ומה ההחלטה, שאני תלוש עד כדי שאני לא מבין מי בכלל החליט שיהיה לי טוב לשבת עכשיו וללמוד, שאני ארגיש מתוזז עם הרגשות שלי כמו פינגפונג סיני, או שסתם, יבוא לי על להנות בלי הרבה הסברים פיזיולוגים, פיזיקאלים, ופסיכולוגים.

לא שאני עכשיו מודה שיש לי בעיה. מאז אמש רודף אותי איזה זיכרון, משהו שמסתבר לי כסוג של שימוש ישן ישן שלי, שאני מרגיש ממש מעורבל בגללו. מצד איזה אחד זה אומר לי שבואנה, גם לפני שבע שנים הייתי חולה, חולה חולה, ומצד שני, אני ממש חושש מלפתוח את הפה עליו, שאיך יסתכלו עלי, או בעצם: איך אני אסתכל על עצמי. אני ממש לא מקבל את זה. ואותי.

ועוד משהו,
עליתי על זה שאחד הבאגים שהיה לי בSA לפני שנתיים היה זה שקפצתי מעל הפופיק, לא שניסיתי ולא שזה אפשרי, אבל נכנסתי לתוכנית וקראתי המון ושמעתי מסרים של ותיקים, אבל אני לא הייתי באמת בשלב אפס, לא שלא הייתה נכונות, יכול להיות שלא הייתה, אלא שלא הלכתי צעד צעד, קפצתי, דיברתי כבר על להעביר הלאה, וכמה טוב שאלוקים עשה את המחלה כי ככה אפשר להתחבר פנימה, וכו וכו, כשעוד לא באמת עיכלתי את כל הסיפור, כשעוד לא באמת נפתחתי, כעוד לא באמת אמרתי שאני חסר אונים
לא שאני עכשיו מעכל, נפתח ומדבר,
אבל אני כן מכוון, ורוצה

מתחיל צעד ראשון. בעז"ה. בתקווה

(מרגיש כמו כל הבנות-פייסבוק-שמעלות-סטטוס-כל-ארוחה)

ואו. בהצלחה. תודה על התזכורת לא לקפוץ מעל הפופיק - נראה לי שאני לגמרי לוקה בזה

אז מהבוקר, כל התפילה רצים לי חוסרי אונים של צעד ראשון, ואני חושק שפתיים ומוצא את עצמי מנתאש ורוצה לאללללללה למצוא לעצמי חור שחור ולהבלע, ככה זה כל פעם שאני מרגיש נואשות מספיק חזקה, חוסר יכולת לעמוד מול משהו, חוסר אונים מול מישהו שיודע וחזק ממני, שאין לי מושג מה להחליט, שאני רואה שהחיים שלי מזמן כבר לא חיים, עטופים בשקיות זבל אטומות יחד עם הלב שלי, אני ישר, מאיסטינקט חושב על התאווה, אבל לא על ה"תאווה", גם לא על שימוש כשימוש, רק לפרק את המח הכבד הזה שנצב בראש שלי, להתנתק
זהו, מוסר

ועכשיו אני רואה איך הסיבוב נגמר, איך כל הנקיות הבעיקר טכנית שלי מתחילה לגעת בחיים האמיתיים, עד עכשיו החזקתי כי לא נגעתי באמת באיזורי הכאב, זה בין הזמנים אז אני מנשנש בבית, מפטפט, קורא, נכנס לכאן, יוצא מכאן, פותח את המייל, יוצא, וחוזר, חלילה. ואז עכשיו אני פתאום יוצא מהסטטוס קוו הזה ורוצה לעשות משהו, לצאת מהבית, רכב, עם המשפחה, וכל התכנונים והאחריות, מתחילים לטלטל את מנוחתי הקמושה, ואני מפחד, ומבטל, ואז לוקח אומץ וחוזר ומחליט, ושוב מתמלא פחד, מה, אני לא רגיל בנסיעות ארוכות, ומי אמר שלא ישתעממו, ואיך לא לטעות בדרך כשאין גיפיאס, וכל הטוטאליות של הזמנים של דברים שצריך לסדר לפני שבוע הבא, וחוזר, ופחד, ושוב. והדרך שלי, מסתבר, מול כל הפחדים והחוסרי אונים האלה היא להבלע בחור השחור ההוא, אז הנה, משחק אותה מחלים כשאני רק מתכרבל במקומות שאמנם אין בהם שימוש כזה תיאטרלי עם מושאי תאווה מפונטזות, אבל הם אותה בריחה בדיוק

אז אני החלטתי שכן, אני אסע, ואסע לאט, ואשחרר ואהנה
בתקווה
להחלמה

אז כמה שחשבתי שהחלטתי הסתבר שלא, וזה פסיכי איך סיטואציה כזו קטנה, מינורית, שלא הייתה בכלל עולה לכותרות אצל אדם נורמאלי, עושה לי סרטים מאז אמש, אימה, דרמה, מדע בדיוני, ובעיקר דוקומנטרי: אין לי מושג להתמודד עם החיים, עם החלטות, עם אחריות. לא יודע אם זה הפחד מאיבוד שליטה, פחד משלל אירועים שעלולים לקרות ושאני לא ערוך אליהם, החוסר אונים מול כל מה שנושאת החלטה (שזה גם איבוד שליטה, בעצם), או חוסר היכולת, הטבעית, לחיות, לשחרר

(אני מתלבט אם פשוט הסתיים הסיבוב וכח האינרציה הטכני של הנקיות, והתקופתי, או שפשוט לראשונה מאז שחזרתי אני מתחיל לגעת בקונפליקטים וככה הם הופכים לי את המערכות)