שלום לכולם.
אני יהודה. מכור.
אני חושב שעיקר אני מכור לתשומת לב.
רוצה שכולם יסתכלו עלי. יעריכו אותי.
יאמרו לי כמה שאני חכם. חזק. טוב. צדיק וכו'.

בזמן האחרון אני מסתכל פה בפורום וקורא הודעות.
אנשים מפרגנים פה אחד לשני בכמויות.
אני לא יכול לסבול את זה.
בכל תגובה שאני רואה 'תודה לך'. 'הזדהיתי'. 'מאד חיזקת/ריגשת/וכו', אני מרגיש רע.
למה הם אומרים את זה לאחרים?
הם היו צריכים להגיד את זה לי.

הפתרון היה מאד פשוט.
אני אפתח ג"כ שרשור בפורום.
אני אתן לו איזה שם מפוצץ. משהו על מסע, ואתחיל לקבל תמיכה מחברים.

התייעצתי עם הספונסר.
חשבתי שאני אצליח לשכנע אותו.
להסביר לו עד כמה זה חשוב עבורי לפתוח כזה בלוג.
עד כמה זה יעזור לי להחלמה.

להפתעתי. הוא הסכים מייד.
רק אמרתי לו שאני רוצה לכתוב כזה 'מסע' בפורום, והוא הסכים.
בכלל בלי לשמוע סיבות.

אבל, הוא נתן שלושה תנאים:
1. תכתוב בכנות.
2. תחשוף גם חולשות שלך.
3. אל תהפוך את הכתיבה בפורום למסחטה.

- מסחטה?

הכוונה שלא תכתוב רק בשביל לקבל תגובות אוהדות.
אל תתבכיין כדי שיכתבו לך 'אוהבים אותך'.

יצאה לי הרוח מהמפרשים.
אמרתי לספונסר שבעצם, אני כבר לא רוצה לכתוב.
ואז, כמנהגם של ספונסרים הוא אמר:
"טוב, אז עכשיו אתה חייב."

אז הנה, בסייעתא דישמייא אני יוצא לדרך.

היום, יום שני י"ג טבת.
אני, יהודה יחיאל, סקסוהוליסט.
נקי רק להיום.
מקווה לגמור את היום בנקיות.
שיהיה לי בהצלחה.

תודה לך'. 'הזדהיתי'. 'מאד חיזקת/ריגשת/וכו',

באמת אוהבים 

בשבועות האחרונים קשה לי לקום בבוקר.
אני קם בסביבות 9:00 וצפונה.
אין לי כבר זמן להתפלל.
אני מעביר שיעור בעשר, וצריך גם להכין אותו.
אני קם.
מברך ברכת התורה.
ממהר לעבור על החומר של השיעור,
והולך ללמד.

כשאני חוזר, בסביבות 11:30, זמן תפילה כבר עבר.
חצות היום כבר עבר.
אני מניח תפילין,
קורא קריאת שמע,
ונאנח על מר גורלי.
איך שוב פישלתי.
לא הצלחתי לקום לתפילה.

היום, בחזרתי מהשיעור,
נזכרתי שהימים מתארכים.
עוד מעט, ואוכל להתפלל גם אחרי השיעור.

להפתעתי, המחשבה לא עודדה אותי.
להפך, הרגשתי כאילו נופל עלי חוב.
עוד מעט, ולא יהיה לי תירוץ.
גם אחרי השיעור אהיה חייב להתפלל.

הבנתי שאני בכלל לא רוצה להתפלל.
מה שמצער אותי כשאני קם מאוחר,
מה שגורם לי הרגשה של כישלון,
זה לא הפסדת התפילה.
זה הפסדת האתגר.
כשאני קם מוקדם - זו הצלחה.
כשאני מתפלל ב 7:00, אני מסמן לעצמי 'וי' על התגברות עצמית.
הצלחתי לקום. התפללתי במניין מוקדם. (יחסית)
זה בכלל לא קשור לעצם התפילה.
היא, עבורי, רק חובה לא נעימה,
שכדאי להימנע ממנה כמה שיותר.

(אלא אם אני החזן, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר)

תודה על הכנות

אני מאוד מזדהה עם עניין הקימה והתפילה, גם לי אין כוח לתפילה, אלא אם כן אני מתפלל אותה איך שבא לי... וגם לי יש בעיות קשות בקימה בבוקר... אני מנסה לעבוד על זה לאט לאט ומקווה לראות שיפור... תמשיך לשתף!

חכה חכה,
קודם כל לא כתבת גם ימים נקיים יש לך!
דבר שני, בהתחלה אנשים מגיבים לך גם על הנקיות וגם ח"ו בנפילות,
ובהמשך זה נהפך ליומן שלך בלבד, כמעט לא תקבל תגובות ואתה תהיה חייב להמשיך לעדכן ימים נקיים וח"ו להיפך
קח כוח, והכול רק להיום

כתבתי כמה ימים נקיים יש לי.
אני נקי רק להיום.
אתמול נפלתי.
היום בלילה אני אוכל לספור יום אחד.

אוהבים

יש לי שכן זקן.
באמת, אדם מבוגר.
את גיל 90 ממזמן הוא עבר.

מצבו קשה, לאחר כמה אירועים מוחיים.
הוא יושב בכיסא גלגלים.
גם הזיכרון שלו לא מה שהיה.
וכושר התפיסה שלו  כבר דהה.

בקיצור,
פנו אלי הבנים שלו, אם אני מוכן ללמוד אתו תמורת תשלום.
הוא יושב כל היום בבית ואין לו מה לעשות. הוא משתעמם.
כל מה שהוא רוצה בחיים זה ללמוד תורה.
הם ראו שיש לי כושר הסברה מעולה, סבלנות, וגישה לזקנים.
הם מוכנים לשלם. כסף טוב.
הסכמתי.

אני מחבב את האיש. ומעריך אותו.
הוא היה בר אוריין. הוא היה מעביר שיעורים.
היום הוא רק 'שברי לוחות'.

בהתחלה הוא רצה ללמוד גמרא.
משראינו שהוא לא מצליח לתפוס, עברנו להלכה.
אבל הוא לא נהייה צעיר יותר.
כל שיעור יותר קשה.

הקושי הוא לא רק בהסברת הדברים.
הבנאדם פשוט זקן.
יושב מולי, בפה פעור מעט, ראש מוטה הצידה.
עיניים נעצמות לאט לאט, ונחרה קלה נשמעת.
הוא נרדם.

בהתחלה הייתי מעיר אותו.
הוא נרדם שוב.
'לא נורא, תעיר אותו, זה בסדר'
אומר הפיליפיני שלו.
הוא גם ככה ישן כל היום.

אבל מה לעשות שהוא נרדם כל דקה?
בין שינה לשינה הוא יושב, קצת מכווץ, ומביט בי בעיני עגל.
כשאני שואל אותו שאלה הוא מסתכל לי בעיניים ומחייך.
נראה מנותק.

(לא תמיד יש ימים שהוא מחובר.
כאילו הדליקו איזה מתג.
ואז הוא כמו 'סבא חביב', קצת קשה הבנה, אבל בסדר)

אני משתגע מהלימוד אתו.
זה נראה כאילו אני עובד לריק.
מאמץ את כל כושר ההסברה שלי, כולל דוגמאות מוחשיות,
כדי שתהיה לו מנגינת ערש עריבה.

בכל שיעור אני חושב שזו הפעם האחרונה.
בשביל מה אני צריך לסבול את זה שוב?
כל זה בשביל קצת כסף?

אבל,
לא נעים לי.
איך אבוא ואומר לבנים שלו:
"אבא שלכם לא קולט, ואני מרגיש שזה בזבוז זמן"?
אני עלול לפגוע בהם.

או יותר גרוע:
"אני לא מצליח לעמוד בזה, קשה לי ללמד אנשים זקנים"
אני עלול לפגוע בי.
הרי אני חייב להיות תמיד הכי מוצלח.
אני קיים משמע אני יכול.
ואם אני לא יכול...

הספונסר אמר לי שצריך להבין שהמטרה היא לא הלימוד.
המטרה היא להנעים את זמנו של הקשיש.

- אז שישלחו לו ליצן. שישימו לו הקלטה של שיעור.

חוץ מזה, בזמנים של שפיות הוא בוכה. הוא אומר שהוא כל כך רוצה ללמוד, והוא לא מצליח.
התורה היא כל חייו.
איך אני יכול לעזוב אותו?
אז אני ממשיך לנסות וללמד. להעיר אותו שוב ושוב.
אמרתי לו 'אני לא יכול ללמד ככה'
אני לא חושב שהוא הבין.
רק בהה בי בעיניים גדולות ובפה פעור, קצת שמוט.

יהודה היקר שלום,
אני חייב לציין שלפחות במטלה אחת של הספונסר הצטיינת, בכנות.
הכתיבה האמתית והכנה שלך מרשימה מאוד. הלוואי ואזכה ליושר וכנות כשלך.
לעניין הזקן, נראה שהשיעור חשוב מאוד לו ולילדיו, גם אם הוא לא תמיד "נוכח" יש ערך גדול להשתתפות שלו.
שיהיה בהחלמה!
אוהב,
ירוחם

שתתחדש. בהחלמה.

קראתי את מה שכתבת על הזקן. זה יפה. אתה כותב שוטף... נעים לקריאה. (רציתי להגיד "אהבתי" אבל אני לא אוהב את זה כי בשבילי זה נדוש וקיטש'י).
בהצלחה.

תודה למגיבים.
ולירוחם,
אני מאמין שלהשתתפות של הזקן יש ערך.
האמת היא שהקושי שלי לא קשור אליו.
הקושי הוא פנימי.
אם לא הצלחתי להעביר את החומר, אני מרגיש שאני נכשלתי.
אני מרגיש שאני כשלון.
לכן אני כל-כך מתוסכל.
לא בגלל שאכפת לי ממנו (למרות שזה גם נכון)
אלא בגלל שאכפת לי ממני.

שלום
אני יהודה
מכור למין ולתאווה
נקי בחסד א-להים יום אחד.
מקווה לגמור גם את היום בנקיות, למרות שזה נראה לי לא הגיוני.
הדגדוג הזה, הריקנות הפנימית שדוחפת אותי שוב לשם.

היום ביקרתי את סבתא שלי.
ישבתי אצלה כשעה, ופתרתי תשבץ הגיון שהופיע באחד העיתונים.
אני מאד אוהב לפתור תשבצי הגיון. זה נותן לי תחושת חשיבות.
הצלחתי לפצח את החידות, סימן שאני חכם. אני יכול.
אני נהנה עוד יותר לעשות את זה אצל סבתא שלי.
אני מקבל קהל אוהד. על כל פתרון היא מתפעלת ומכריזה עד כמה שאני גאון.
היא לעולם לא הייתה מצליחה לפתור לבד.
אני גם מקבל צידוק מוסרי.
אני מבקר את סבתא על הדרך. מספק לה עניין.
שלא תשב כל היום ותשתעמם.
אז אני גם גומל חסדים.

דבר אחד סבתא לא מבינה.
למה אני אף פעם לא שולח את התשובות?
אפשר גם לזכות בפרסים.
התשובה היא פשוטה.
אני לא שלם עם עצמי.
מרגיש אפילו חוטא.
איך אני מעז לשבת כך ולהשחית את זמני.
במקום ללמוד תורה/ לעבוד/ לעזור בבית/ ללמוד מקצוע?
אני פותר תשבצי הגיון.
אז מה אם אני אוהב את זה.
זה לא תורם לחברה.
זה לא תורם לעצמי.

אז אני עושה את זה. נהנה.
ומרגיש סמרטוט.
אבל יש לי גבולות.
אני לא אשלח את זה לעיתון.
הרי ח"ו, אני עלול לזכות.
ואז יפרסמו את שמי על העיתון.
כל העולם ידעו אז, שיהודה יחיאל הוא בטלן.
לזה אני לא מוכן.

אוהבים
תודה י י על השיתוף הכן