מסופר על אחד מאדמו"רי חב"ד שבנו נכנס אליו במוצאי יום הכיפורים ושאל אותו: "אבא, איזו עבודת ה' נדרשת כעת לאחר עשרת ימי תשובה?". ענה לו אביו: "כעת הגיע הזמן לעשות תשובה".
כך בדיוק אני מרגיש אחרי שסיימתי את תשעים הימים הראשונים של הנקיות שלי והגעתי ל"היכל התהילה". כעת הגיע הזמן להתחיל לעבוד באמת. כי מה החכמה שמישהו עושה תשובה בראש השנה ויום כיפור? כל האוירה זועקת "תשובה", קול השופר מרעיד את הלבבות, ורק אדם בעל לב אבן לא יתעורר לעשות תשובה. אבל מי יתעסק בעשיית תשובה במוצאי יום הכיפורים? ולמה בכלל להשקיע בתשובה במוצאי יום הכיפורים כאשר זה עתה יצאנו זכים וטהורים מבית הכנסת?. אז אם מישהו מתחיל לעשות תשובה במוצאי יום כיפור, זה אומר שלשם שינוי אכפת לו באמת. הוא לא עושה תשובה בגלל האוירה או בגלל קול השופר אלא בגלל שזה חשוב לו באמת.
תכל'ס, תשעים יום היו לי משימה קלה מאוד לעומת המשימה של לעבור את היום התשעים ואחד בלי ליפול. תשעים יום של נקיות לא היו לגמרי שלי, הם היו גם של הטבלה, הם היו גם של ההתרגשות והכיף של האתגר. תמיד אהבתי אתגרים, וזה לא שונה הפעם... אבל מה עושים ביום שנגמר האתגר? עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. ולמי יש חשק לעשות תשובה בערב סוכות למשל? לי אף פעם לא היה חשק כזה.
תשעים יום שאני נכנס כל יום ונהנה ללחוץ על הכפתור המרגש "עדיין נקי". זה לבד יכל להחזיק אותי, לדחוף אותי לפגישות, לשכנע אותי לעבוד על הצעדים ולעשות הכל כדי לסיים. נו, תמיד הייתי תחרותי. להגיע למקום הראשון זה תמיד כיף. אבל החיים לא מתחילים ולא נגמרים בסוף התשעים יום. אחרי שתשעים יום מסתיימים, יש עוד יום רגיל כזה שבו יש מאבקים רגילים ויומיומיים עם עליות וירידות, וכאן נמדדת העבודה.
ביום ה-91, תוך שאני נאבק עם עצמי שלא לכעוס, שלא לפחוד ושלא להיות אנוכי, התקשרתי לחבר בקבוצת התמיכה ושפכתי את ליבי על הקושי החדש. החבר שסיים אף הוא תשעים יום לפני מספר שבועות הבין לליבי, וסיפר כי ההנאה האמיתית מהצעדים מתחילה דווקא אחרי שהספירה מסתיימת. דווקא כאשר מתחילה העבודה העצמית האמיתית. טוב, אין לי מספיק נסיון בזה, אבל היומיים שעברו מאז אכן מריחים כמו משהו אמיתי. כעת קל לי יותר לומר לעצמי "רק להיום", אבל לא רק כדי לנסות לשכנע את היצר להרפות קצת מהמאבק, אלא גם כדי להסביר לעצמי שה' נתן לנו רק את ההווה לשלוט בו, לא את העבר ולא את העתיד. אז מה יהיה מחר? אין לי מושג. מה שהיה אתמול - כבר לא שייך שאשנה. אבל "היום" הוא באחריותי, ואני עובד עליו בלי קשר לתשעים יום אלא רק כיון שאני רוצה את החיים שלי שפויים ונקיים.
בשולי הדברים:
שלא יובן ממני ח"ו שהטבלה איננה דבר חיובי. כל כלי שיעזור לנו לצאת מההתמכרות ולשמור על עצמנו הוא חיובי וראוי. יתירה מזו, מכיון שהספירה כל כך עזרה לי, אזי יום אחרי שסיימתי את תשעים הימים, נרשמתי מיד פעם נוספת לטבלה והתחלתי את המסע החדש של תשעים ימים נוספים. כן, זלמן2 מתחיל את העבודה.
