מספרים על מכור שבא לקבוצות במשך זמן ולמרות זאת לא הצליח להיות נקי. עשיתי הכל הוא קונן באוזני 'חבר ותיק'. ומה עם "מרכז טיפולי?" שאל אותו הותיק. אתה יודע מה, ענה המכור, אני הולך על זה. לאחר כמה ימי אישפוז בהם 'קלט את הפואנטה' הוא ביקש להשתחרר. לטענתו, למפרע התברר שהאשפוז שלו היה שגוי, הבעיות שלו לא באמת כאלה רציניות. "אין לי טינה עליכם, לימדתם אותי ששום דבר בעולמו של אלוקים לא קורה בטעות" הפגין את החלמתו. את התועלת כבר קיבלתי, מיציתי את התהליך. הגמילה שלי הושלמה. ומשכך, אין סיבה שלא אשוב אל חיק הקהילה.

"אין בעיה", הודיע לו מנהל מרכז הגמילה, "אחתום לך מיד על טופס השחרור. כל שעליך לעבור הוא את "מבחן האמבטיה". משראה את מבטו התמה, הסביר לו: "אנחנו נמלא כעת אמבטיה במים ונביא בפניך כפית, כוס ודלי. אתה צריך לרוקן אותה. על פי האופן בו תבצע את משימתך נחליט אם להמשיך את אישפוזך... חייך המכור ואמר - אה, אני מבין, אין בעיה. אתה בטח רוצה שארוקן אותה עם הדלי, שהוא יותר גדול מהכוס והכפית... חבוב, ענה לו המנהל, אתה נשאר כאן. בן אדם נורמלי היה מוציא את הפקק...

חברים, בהחלמה למדתי שכדאי להפסיק לרוקן אמבטיות עם כוסות דליים או כפיות.. חבל על הכח והאנרגיות. הכי פשוט זה לשחרר. את הפקק.

ואני שואל איך???!!!

איך מה, לשחרר? על כל אדם להיות כנה עם עצמו או עם זולתו, ולדעת היכן הוא הפקק שלו. במקרה של 'המתאשפז הטרי' (ושלי) הפקק האישי היה, הצורך להבין. הלא הוא עשה כל מה שהוצע לו... בעיני רוחו הוא ציית לממליצים על אישפוז, הם שטעו. נטול טינה 'ובענווה' הוא ציטט להם מעצמם... רק כשהחליט שלא להאמין למה  שמוחו ייצר עבורו. כשנשאר מאושפז בהתאם להמלצת סובביו למרות התחושה שהוא 'תפס את הפואנטה'. השינוי יכל לתפוס.

שורש הבעיה כאמור הוא דפוס ההתנהלות: ברגע שההבנה הושגה, כשסיטואציה עכשוית מגיעה למיצוי ומפסיקה להוות אתגר, היא מאבדת רלוונטיות. 

כמי שסגד לאלוהי ההגיון, הצעד השני - האמונה במשהו שאינו כרוך בהכרח בחשיבה לוגית - היה אצלי הניצן הראשון לחיבור רוחני כלשהו. האמונה ביכולת שלא לפעול באימפולסיביות, והשיחרור המיידי (על אף שלעתים הוא לא נמשך מעבר לרגעי) משיעבוד העצמי שנבע מכך, הוא זה שהניע אותי להחליט למסור את רצונותי וחיי.

שנזכה. היום.     

היה לי תשע. התרגשתי. מאוד. דברתי פעמיים. גדלתי. במיוחד בפעם השניה. לא ידעתי מה אני הולך לומר. ידעתי מה אני לא הולך לומר - חלאס עם האדרה עצמית. לא במילים, בתחושות. היה לי מחובר. לא חרגתי מהמסגרת המוקדמת. אסירותודה.
- - - - - 
התחלתי לעבוד עם בן משפחה מדרגה ראשונה. במסגרת עבודתי אני גם אחראי עליו. מיוחד לי להיות שם. אבאשלי איתי. נון סטופ. המון רוך. לא ידעתי שיש לי את זה. גם לו. עשיתי הרבה כדי שזה לא יקרה. אמרו לי להרפות. אז אנחנו ביחד. נכון להרגע יש לשנינו תועלת גדולה. רצונו נעשה.
- - - - -
עבדו עלי. סיכמו איתי משהו אחד ובפועל נקלעתי למציאות שונה. פעמיים. כאבתי. גם הרגשתי טמבל ונעלבתי, רק בחסד לא התפרצתי. נס. בחיים לא דברתי באופן דומה - מבלי לומר משהו שהצטערתי עליו. ברגע שהוצע לי פיתרון סביר, בלמתי. סכרתי את הלוע. וזה לא משהו שיש לי כח לעשותו.

אסירותודה.   

מקסים לי. מעולם לא הייתי נוכח בתוך עומס. גם בעבר עשיתי, תמיד נשארו פינות. וכיום, למרות שאני עמוס מאי פעם, יש לי את הפנאי להיות. לגמרי. משהו התפנה לי בנפש. מאפשר לשים לב לניואנסים. מתנה. תודה אבא עליה. גם על הדקות שיכולתי לכתוב פה. אוהב.

השבוע האחרון של השנה, זה שמתקן בכל יום את ימי כל השבוע של השנה היה רווי בעצבנות ובחוסר שקט. יום שישי, היה הקטסטרופלי מבין כולם. האינטנסיביות של ההכנות לשבת והחובה להצליח להיות רגוע ושליו דווקא בעת הזו חוללה את ההפך. תמיד. בהחלמה למדתי שיש אפשרות נוספת: הבנתי שבכדי שלא אחלל בו את מהומת המהומות של השנה כולה, עלי להמתקד ביום עצמו. בשורה התחתונה זה רק עוד יום...

זה מה שקרה לי ביום שישי האחרון. כל מה שיכל להשתבש השתבש. קניות לא מספיקות ולא מוצלחות, טעות אנוש באספקת מוצר מתבקש ועוד. בכולן נשארתי נוכח. מחובר ושווה נפש. יודע שהתפקיד שלי ביום שישי הזה הוא להיות הכי קרוב לאבא שלי שבשמיים, וזהו. וכשאשתי היקרה (!) עמדה חמש דקות לפני כניסת השבת עם תבנית דג קרה ובכתה על כך 'שאין דג', "שמתי אותו בתנור אבל שכחתי להפעיל את מעלות החום"... הרגשתי בצער שלה. מבלי לחוש ויתור כלשהו, יכולתי לומר לה את מה שהרגשתי - באמת שלא קרה כלום. בואי נפתח שימורי טונה..

כשהתקלחתי דקות לפני השקיעה ידעתי שיום שישי האחרון של השנה שלי היה שמח. לאשתי, לי. וכמובן גם לאבשלי. תודה.

   

תודה.
אנשים מסביבי מזכירים לי לאחרונה שימים אלה זה ימים של חשבון נפש על כל השנה. אני לא יכול עם זה. ב"ה השתדלתי לעשות את חשבון הנפש שלי כל פעם באותו זמן וגם עכשיו כל יום לאותו יום כמה שאפשר. גם בימים האחרונים משעמם לי בעניין הזה, לא אפרט כאן. זהו. רק להיום.

לפני כמה ימים, דווקא ברגע של צער גדול, קלטתי שוב כמה מבורך הוא מי שמגיע ומי שנשאר: לפני שש שנים הכרתי איש מקסים, בן תורה בכל רמ"ח ושס"ה שסבל מתאווה והגיע לקבוצות. אחרי כמה חודשים הוא החליט שזהו זה. די לו עם המפגשים החיים. החשיפה הזו מיותרת, העסק מאחוריו. הוא הבין את הסיפור של המחלה. של ההחלמה, יש לו 'ארגז כלים' שימושי לחיים יעילים. שאלווום. פוף, נעלם.

אחרי שנתיים קיבלתי ממנו ד"ש. טלפון ממספר חסוי; הדובר היה מכור שאמר - הרגע הייתי עם מישו שאין לי מושג מיהו בשירותים ציבורי... הוא אמר לי שזו מחלה ושכדאי להתקשר לבנאדם שמספרו הוא... אז התקשרתי אליך... המום סיפרתי לו על הנס שלי, ולמשך שלוש שנים הנס היה גם שלו. לפני חודשיים הוא נעצר אחרי שהתחיל עם איש משטרה בלבוש אזרחי. זה לא מנע ממנו מלהשתמש לפני יומיים באותו בית שימוש עם אותו אדם שהוא נתן לו את המספר שלי לפני יותר מארבע שנים...

איי, תודה אבא שבחרתנו...

אוי כמה כדאי לבחור בחיים. ולהתמיד.
הלוואי ואזכה.

כיף, הרגשתי מלך. השורש - א.ה.ב שלט לי בתפילה; שארגיש אהוב ואוהב, את בוראי, אותי ואת אחרים. אהבתי. נראה לי שגם אהבו אותי; בוראי עצמי ואחרים. אפילו התחזנתי קצת כשליח ציבור. היה נוכח. תודה אבא.

איזה כייף לקרוא את ההודעות הקצרות האלו!

כל מילה בומבה!

תודה לך שאתה משתף אותנו את הדברים הנפלאים שעוברים עליך.

כפרה עלי. היה לי יום כיפור מקסים. זה התחיל בהכנות רגועות. ואכילה מפסיקה שפויה. ברכות לצאצאים. נמשך כשהגעתי לבית הכנסת רגוע . היה לי זמן לעבור ברפרוף על אירועי השנה האחרונה והרגשתי מבורך. לאחר שבירכתי את אבא שבשמיים שזיכני להיות קרוב אליו גם השנה, התחלתי לומר תפילה זכה נטולת בושה ואשמה. זה אני. עשיתי כל מיני דברים שהיום אני מנסה לא לעשות. אנא, תמשיך להצליח איתי. שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה.

גם בתפילה עצמה הייתי. חופשי ומשוחרר בכיתי משמחה על מקומי. אנא שידע כל פעול שאתה פעלתו. בחסד לא הייתה לי בעיה לומר את הוידוי. עם עצמי והציבור. ללא מאמץ והתפלספויות על העונשים הצפויים לי; כן, יש דברים שאני צריך להשתפר בהם. אבא תסלח לי. וכשהתחילו הסליחות ידעתי מה התפקיד שלי; להתמקד בחלקים הנעימים והאוהבים. שנים הגדלתי את המפחידים והמענישים. זה הזמן לעשות "תשובת המשקל", אפליה מתקנת...

היה מקסים. לאורך כל התפילה יש אהבה. בלי סוף. אין פיוט (בנוסח אשכנז) שזה לא שם. כשהתחננתי יחד עם כל הציבור ; "תלה ארוכה לעלה נידף, תנחם על [מי שהעלית מ..] עפר ואפר." כבר ידעתי, לקראת השנה הבאה (מקווה לזכור את זה באזור תמוז) אביא בל"נ לעולם את הקונטרס, 'הסליחות השלם'. (לסקסוהוליסט השלם) שנביט לברית איתו מי שאומר שזה 'היצר'. שתראה הדרתנו. רציתי גם לשיר לו את שיר היחוד. אבל חששתי שמניעַי חולים. עצמתי עיניים ודרך הנשימה התחברתי לאבא. שרצונו אעשה. פקחתי אותן בעקבות בקשתו של הגבאי שאשיר את יום שלישי...

אבא, אין עליך ואין תחתיך, אין חוץ לך ואין בינותיך.

דה ז'וו. העשרים וארבע שעות האחרונות הן תעתיק כמעט מדוייק של שנה שעברה. אולי זה 'הביי' שלאחר 'ההיי' מיום כיפור, אולי שזהו העול הכלכלי והוצאות החג המרובות, אינני יודע. תכל'ס, אני חסר סבלנות ונעדר שקט. אסירותודה שהנני נוכח. אינני בורח כבעבר, עושה את המוטל עלי. אבל בהרבה יותר מאמץ. גם הדברים 'הרגילים' צורכים ממני כפול אנרגיות. משהו מהרוח איננו. מה שניתן, נלקח. כך הוא רוצה אותי כעת. מקבל. לא נאבק. אנא, שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך. שמך מבורך. 

והוא שיחרר. כפי שרק הוא יכול. המשפט ששמעתי בלי סוף בהחלמה - "אם זה חוזר אליך, יש לך מה ללמוד ממנו" - התנגן לי בראש, ודקות אחרי הכתיבה נפלי האסימון; אפשר לנגן 'את זה' אחרת. כן, גם את המועקה. את חילוקי הדעות. התפללתי על ברכי עם אשתי, ביקשנו הכוונה ונכונות, וקיבלנו. הבנו שגם אם לא מבינים מה כן, אפשר לדעת מה לא. ולהיום, אני יודע מה לא. לא מתווכח או מתקוטט. ויהי מה. החיים שלי חשובים לי. תודה אבא. גם על זה.

תודה על השיתוף הכנה
בתפילה שאלמד מזה להתחבר לחיים שלי
אצלי תמיד ימים אלו לחוצים וחשבתי שזה בגלל האחריות של 4 המינים
והשנה היה לי מינים לפני יום כיפור ועדיין הייתי מאד לחוץ
מסקנה זה סוג הנסיון שרוצים משמים לימים אלו בלי קשר לכמה התכוננו מראש.

מקווה מאד להגיע לנסיונות מאותו מקום שאתה מגיע
דהיינו להיות נוכח ולא לברוח
תודה