[/size]

[size=14pt][size=14pt]יציאת מצרים שלי


גדלתי בבת-ים להורים מסורתיים. משפחה שבה הולכים לבית הכנסת בשישי בערב עם האוטו ושולפים את הכיפה לפני שנכנסים לתפילה. כשהגיע הזמן לבחור לי בית ספר, הוריי החליטו משום מה לשלוח אותי לבית ספר ממלכתי דתי. לאט לאט התקרבתי לחברה' שהיו הולכים לבני עקיבא והייתי מצטרף אליהם בשבתות. הצטרפתי לשבט והייתי אורח קבוע בסניף. כשהגיע הזמן להתקדם לחטיבת הביניים הלכתי לישיבה תיכונית למרות שלא הייתי דתי מי יודע מה.

ואז משהו קרה לקראת הבר מצווה. התחלתי להרגיש את בורא עולם. מאז שהתחלתי להניח תפילין השתנתי ופתאום מילד שמנסה להיראות דתי כדי לא להרגיש שונה מהחברים, התאהבתי ביהדות. התחלתי לשמור שבת, להתפלל 3 תפילות ביום והרגשתי ממש מחובר. מרוב שהייתי נהנה מהשיחות עם הקב"ה, אני זוכר שבין השיעורים המשעממים בישיבה הייתי מחכה  בציפיה: "מתי כבר תגיע התפילה הבאה?".

וככה הלכתי והתחזקתי. מבחינתי, היהדות והחיבור להקב"ה היו הדברים היחידים שעניינו אותי. כל השאר היה שולי. אבל אז הגיע גיל ההתבגרות ועמו העוררות המינית שהחלה להתפתח בי כנער מתבגר. באותו הזמן הייתי תלמיד בישיבה, אבל בשום שיעור לא הדריכו אותי או לימדו אותי איך להתמודד עם האתגרים הצפויים לי בתקופה הזו, שהיום אני מבין אותה כתקופה הכי קריטית של חיי.

וככה באופן טבעי, כמו כל נער מתבגר, גיליתי את ההנאה שבהתבוננות בנשים. עם הזמן התחלתי להסתכל במגזינים שאמא שלי קוראת ובסרטים שהיו משדרים בלילה בכבלים. בשלב מסוים גם גיליתי את ההנאה הגדולה שמגיעה כתוצאה מאוננות. זה נורא הבהיל אותי ולא רציתי לעשות את זה ממקום נורא פנימי שהרגיש שמשהו פה לא בסדר. ידעתי שזה פשוט לא נורמלי. אבל לא יכלתי להפסיק. לא היה לי מושג לאיפה אני נכנס.

הדבר הזה נורא העסיק אותי וחקרתי את הנושא. שמעתי מחברים בישיבה שזה נחשב לאיסור חמור על פי היהדות אבל למרות שניסיתי - לא הצלחתי להפסיק. באמת שניסיתי. ניסיתי עד כמה שילד בן 15 יכול. סבלתי מרגשות אשמה נוראיים וידעתי שזה לא בסדר אבל למרות כל הניסיונות שלי להתגבר על עצמי, כשהשד היה מתעורר – הייתי נכנע. האשמה נמשכה עד שגיליתי שאני לא היחיד.

אפילו בישיבה כולם היו מכורים
יחד איתי בישיבה החלו אנשים להתוודות שגם הם עוסקים באוננות והיינו מדברים על זה חופשי. בזמנו, היינו גרים בפנימיה של הישיבה ובכל חדר היינו 4-5 תלמידים. בלילות, אחרי שהאור היה נכבה ניתן היה לראות שגם אלה שלא היו מדברים על זה בפומבי היו מתחילים לנוע בצורה מוזרה מתחת לשמיכה. כולם היו עמוק בתוך זה.

האוננות הלכה וכרסמה את החיים שלי. כל הזמן הייתי מנסה להסביר לעצמי שזה אמנם אסור והכל אבל זה בטח לא עד כדי כך נורא. שהרי זה לא ממש מוזכר במפורש בתורה וזה מין איסור שעבר בעל פה. אבל מצד שני שמתי לב שיש יחס ישיר בין האוננות לריחוק שאני חש מהקב"ה. ככל שנכנסתי לזה עמוק יותר – הריחוק גבר ולא יכלתי לדבר איתו. החיבור הקדוש והמיוחד שליווה אותה בתפילות – הלך ונעלם. היה שלב שכבר התביישתי לפנות אליו לעזרה. לא הרגשתי ראוי. עד שיום אחד פשוט הפסקתי לדבר איתו. הייתי ממלמל את המילים מהפה בתפילות כי בכל זאת – אני נמצא בישיבה ולא יכול להבריז מהתפילה, אבל הכל הפך לשטחי. חברים שלי היו תוהים "מה קרה לך? פעם היית מתפלל בכוונה ובהתלהבות?".  אבל אני כעסתי עליו. חשבתי לעצמי – למה הוא לא עוזר לי ? למה הוא מפקיר אותי ? למה הוא מתרחק ממני ככה ?

הלכתי והידרדרתי. פתאום לא הייתה סיבה להניח תפילין. פתאום כבר לא הבנתי למה צריך לשמור שבת. התחלתי לתהות: אולי בכלל כל היהדות זה בלוף? הייתי חייב להסביר לעצמי שזה בלוף. לא יכלתי לחיות עם ההרגשה שזה היה אמיתי ושאיבדתי את המתנה הזאת בגלל שאני חלש מהיצר. הכאב היה גדול מידי. וככה התחלתי לספר לעצמי סיפורים חדשים. שהתנ"ך זה המצאה של בני אדם. שאין באמת אלוהים. אפילו אימצתי לעצמי תאוריות מדעיות כביכול שמספרות שאנחנו פה במקרה ושהכל מותר. אנחנו בסך הכל יצורים שמתפתחים אבולוציונית. אין באמת דין ואין דיין. זה היה הדבר היחיד שהצליח לעזור לי להימנע מרגשות האשמה שאני עושה משהו לא בסדר. עד שהפכתי לחילוני לחלוטין. אבל לא סתם חילוני – חילוני ששונא את היהדות ומאמין שהיא השקר הגדול ביותר שהומצא. לא פחות ולא יותר.

החיים החילונים: בחורות, כסף ובילויים
וזהו, ככה הסתיימה לה תקופה. עזבתי את הישיבה, את בני עקיבא ומצאתי לי חברים חילונים. התברגתי די טוב בחברה' החדשה והפכתי לאיש מסיבות, די ג'י במועדונים בת"א, יחצ"ן. תחומי העניין החדשים שלי, בהתאם להשפעות החברה החילונית, היו: בחורות, סקס, בילויים, כח וכסף. פרט להתמכרות הישנה החלה גם התמכרות חדשה לצוץ: האגו שלי. השאלות שהעסיקו אותי ביום יום היו איך אני יכול להאדיר את השם שלי? איך אני הופך להיות עשיר ? איך אני משיג כל בחורה שאני רוצה כדי לספק את התאווה שלי ?

וככה במשך שנים רדפתי אחרי התאוות. בדרך גם פגעתי בהרבה בחורות. כי מי בכלל זוכר שהיא בן אדם ? למי אכפת ממה שהיא רוצה ואיך היא מרגישה ? הרי מה שחשוב זה לספק את עצמי ואת הצרכים שלי. אני רוצה רק סקס וכל יום עם מישהי אחרת. יש לי תאווה ואני רוצה לבוא על סיפוקי. ולגבי הבחורה שאיתי? היא בסך הכל "מוצר" או "חפץ" שמסייע לי להרגיש טוב. וגם ככה זה בתורת האבולוציה ובטבע – הזכר רוצה לשכב עם כמה שיותר נשים – לא? זה נתן לי הצדקה להיות זבל של בן אדם.

בגיל 25 כבר הגעתי לשפל של חיי. הייתי בודד, מרוכז בעצמי, מעשן קופסת סיגריות ליום, שוקל 100 קילו בגלל התאווה לאוכל שהכריעה אותי, ונוטל כדורים פסיכיאטריים בעקבות מחלות נפש שהחלו לצוץ כגון חרדות, פוביות, לחצים בחזה ודיכאון.

יום אחד פשוט שאלתי את עצמי – "איך לעזאזל הגעתי למצב הזה ? איפה טעיתי בדרך?". לאט לאט הבנתי שמשהו בחיים שלי עקום לחלוטין. החלטתי שהגיע הזמן לעשות פרסה. התחלתי לעשות דיאטה, החלטתי לחזור להיות בן אדם, להיות טוב לאחרים, לנסות לעזור ולהתבונן במעשים שלי. הכרזתי מלחמה על ההתמכרויות שלי: על הסיגריות, על האוכל המשמין, על קסיסת ציפורניים, על הכדורים הפסיכיאטריים, על צפיה בטלויזיה, על אכילת בשר ועוד ועוד.

זה לקח לי 5 שנים להתנקות כמעט מכל ההתמכרויות ועד גיל 30 עשיתי כברת דרך. הייתי כבר אדם אחר. אדם טוב יותר, אדם שמח יותר, אדם שמחובר יותר לפנימיות שלו וללב שלו. אדם שלא מוכן להיות עבד להתמכרויות ותאוות. אבל למרות שהייתי לוחם גדול שניצח את רוב ההתמכרויות, את מלכת ההתמכרויות לא ניצחתי עדיין. היא המשיכה להביס אותי כל יום מחדש. זו ההתמכרות לאוננות ופורנוגרפיה. התברר לי שלמרות כל השנים שעברו וכל השכנועים העצמיים – זה עדיין היה מפריע לי כל פעם מחדש כשהייתי עושה את זה.


האם זה בכלל אפשרי לנצח את ההתמכרות הארורה הזאת ?
התחלתי לתהות האם זה בכלל אפשרי להיגמל מזה. לא האמנתי שזה בכלל אפשרי. הרי כולם בעולם החילוני מסביבי עושים את זה! כולם מכורים לפורנוגרפיה כאילו שזה הדבר הכי רגיל בעולם! כולם מאוננים ורואים בזה חלק מהחיים שלהם. אז אם אף אחד מהם לא הצליח לנצח את זה - מי אני בכלל שאנסה? ואולי למה לי להילחם בזה ? הרי זה דבר כיף ויש בזה הנאה גדולה! אולי זה בכלל דבר נורמלי? אולי האדם נועד לאונן כחלק מחייו כמו אוכל ושתיה? שלא לדבר על זה שכל המומחים והפסיכולוגים והרופאים אומרים שזה "דבר טבעי"!
אבל למרות כל הטיעונים הלוגיים וההגיוניים האלו הנושא הזה המשיך להציק לי. הייתה מלחמה בין הלב לשכל. הלב שלי צעק: "זה לא טוב!" אבל עדיין השכל שלי לא הצליח לאסוף מספיק הצדקות כדי לצאת לקרב הגדול מכולם. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של החלטה בנושא ופשוט המשכתי לתת להתמכרות לנצח אותי כל יום מחדש.

הכל השתנה לפני בדיוק שנה. הייתי בבית. היצר שלי שוב החליט שהגיע הזמן שלו "לאכול" ולהראות לי מי הבוס. כמו תמיד, הוא התחיל להקרין לי בראש כל מיני תמונות מפתות וכל הגוף שלי החל להתעורר מינית. ושתבינו, אני כבר לא מעוניין בזה. כשהייתי נער הייתי עוד נלהב מהאקסטזה והריגוש אבל היום אני אדם מבוגר. זה כבר לא כיף. יש לי חיים. יש לי עבודה ועיסוקים. אבל שוב בלית ברירה אני לוקח את עצמי לעבר המיטה כדי לבצע את הטקס הקבוע. היה לי ברור שאני עושה את זה רק כדי שהיצר יעזוב אותי במנוחה: "הנה קח את מה שאתה רוצה – עכשיו תן לי לחזור לענייני".

בדרך למיטה לבצע את הטקס כבר נגעלתי מעצמי. חשבתי לעצמי: "לא נמאס לך? לא נמאס לך לעשות את הדבר הדוחה הזה ? לא נמאס לך להקריב את הגוף שלך ליצר הזה ? תסתכל על עצמך!!" אבל זה לא עזר. המשכתי לעשות את הטקס ורק חיכיתי שיגמר כמו בחורה שאונסים אותה. ואז עצרתי שוב משום מה. התבוננתי בעצמי: ערום, עלוב, מסכן, מתבייש, חסר כל כבוד עצמי. "איזה אפסיות", חשבתי לעצמי. ופשוט התחלתי לבכות. אבל לבכות באמת. כשהדמעות החלו לבוא התחלתי לצעוק ביני לבין עצמי: "אני שונא את זה! די אני כבר לא יכוללל".

השיחה המפתיעה עם בורא עולם
ואז קרה משהו מדהים. בתוך כל הדמעות, כשאני מחובר למקום הפנימי הזה של הכאב והדמעות אני פתאום מרים את הראש וזועק למעלה: "תציל אותי, בבקשה. אלוהים!! אני כבר לא יכול. אני צריך את העזרה שלך אני מתחנן. תיקח ממני את הדבר הזה!! בבקשה!!!!".
וככה אני מוצא את עצמי: בגיל 30, חילוני, כופר, וערום כביום היוולדי, זועק ומתחנן על חיי בפני בורא עולם אחרי 15 שנה שלא דיברתי איתו. אין לי מושג עד היום מאיפה זה יצא.

אחרי שסיימתי את התפילה המוזרה הזאת קמתי מהמיטה והתלבשתי. זה היה מוזר מידי עבורי מכדי לעכל את מה שקרה ופשוט הדחקתי הכל. אבל עדיין הייתה הבנה פנימית באותו היום שהדברים הולכים להשתנות מעתה והלאה. הבנתי שאני כבר לא יכול להמשיך לעשות את זה לעצמי ואני חייב למצאו פתרון כדי לצאת מזה. התחלתי לחקור ברשת ולבדוק איך נגמלים מהרוע הזה. חיפשתי מקורות חילוניים שיעזרו לי אבל לא מצאתי. איכשהו הגעתי לאתר של "שמור את עיניך" והחלטתי לקרוא את המדריך שהם מציעים למרות שמדובר במקור דתי. בתור אדם חילוני זה היה נשמע לי הזוי לשמור את העיניים שלי כפי שהאתר ממליץ אבל הייתי כלכך מיואש שהייתי מוכן לנסות הכל. עיינתי באתר ואמרתי "יאללה מה אכפת לי? אז אני אשמור על העיניים שלי ולא אסתכל על בחורות . מה אני מפסיד כבר ? בוא ננסה!".

וככה החלטתי לנסות. ביום שלמחרת התעסקתי בענייני ולא הסתכלתי על אף בחורה. להפתעתי גיליתי שזה פשוט עושה הרגשה טובה ומאפשר לי מנוחה ושלוות נפש. סוף סוף הייתי יכול להתעסק בענייני מבלי שמחשבות על נשים יטרידו את מנוחתי. התחלתי לאהוב את זה וממש הפסקתי להסתכל על נשים במהלך היום. זה הפך לתחביב שלי! בלילה הגיעו המחשבות המטרידות שביקשו להכניע אותי אבל אחרי שראיתי את הסבל שלי והדמעות שבכיתי בימים שלפני כן – לא יכלתי להיכנע. הפעם ידעתי את המחיר. והוא כבד. הבנתי שאם אני אכנע לזה – אני פשוט מוותר על החיים שלי. ממש ככה.

מיד לאחר ההיגמלות: סימני רוחניות
תוך חודש מאז שהפסקתי כבר התחלתי להרגיש יותר טוב מבחינה נפשית. גיליתי שקט פנימי. המוח שלי החל לתפקד טוב יותר והריכוז השתפר פלאים. הייתי טוב יותר בעבודה והרווחתי יותר כסף. אבל השינוי האמיתי קרה אחרי כ3-4 חודשים. לפתע התחלתי להרגיש חיבור רוחני. זו הייתה אותה רוחניות שאבדה לי בגיל 15 בישיבה. אין לי יכולת להסביר למה ומדוע אבל פתאום כשהייתי בא לאכול משהו הייתי נתקף צורך להגיד תודה לבורא עולם ולברך אותו. כשהייתי בא להדליק אש בשבת הייתי מקבל פחד גדול בידיים שלי ולא הייתי מבין למה. כל מיני דברים החלו לקרות ולא היה לי הסבר. שתבינו, הייתי בסך הכל חילוני שהחליט לצאת מהתמכרות. ממש לא חשבתי לחזור ליהדות. מי בכלל זכר את מה שקרה לי בגיל 15 ומי קישר את זה לאוננות בכלל?

בזמן שאחרי הגמילה היו תקריות נוספות שרמזו לי שיש בורא לעולם שקורא לי לחזור אבל עדיין היה לי מוזר וקשה עם כל זה. הייתי כלכך רחוק מהיהדות. לחזור בתשובה היה הדבר האחרון שהעלתי על דעתי שיוכל לקרות לי. כל העולם שלי היה חילוני. מה קשור עכשיו לחזור בתשובה !? זה היה כלכך מבלבל שהחלטתי לטוס להודו כדי לברוח מהכל ולקחת פסק זמן מהחיים. שם, בהודו, תכננתי לטייל ולעשות חיים אבל מצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר בבית חב"ד. שם, אחרי כלכך הרבה שנים עשיתי קבלת שבת ופרצתי בבכי לקול תפילת "לכה דודי" בזוכרי את כל הימים הטובים שלי בבני עקיבא ובישיבה. שמה הנחתי תפילין ושמרתי שבת לראשונה מזה שנים.

המבחן האחרון - במה אתה בוחר : חיים או מוות ?


אבל זה לא היה הסוף של הסיפור רבותיי. למרות ששמרתי את עצמי למשך זמן מכובד היצר עוד הכין לי את הניסיון הגדול מכולם. לדעתי רצו מלמעלה לבדוק עד כמה אני רציני לגבי הנושא הזה. למרות ששמרתי על העיניים והיה לי שקט פנימי למשך זמן מה, פתאום חזרו המחשבות בלילות. המחשבות הציפו אותי בעוצמה מטורפת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למרות שידעתי שזה הדבר הכי נורא שאני יכול לעשות לעצמי – כמעט נפלתי.

שרדתי את הלילה איכשהו ובבוקר למחרת תפסתי את עצמי לשיחה. שאלתי את עצמי בשיא הרצינות מה אני הולך לעשות לגבי זה. מה יקרה איתי הלילה? האם אני אשרוד את המתקפה הבאה ? האם אני הולך ליפול אחרי כל העלייה שעשיתי? ובמיוחד עכשיו כשאני יודע היטב את המחיר ? ואז התקבלה ההחלטה החשובה בחיי. הבנתי שאני לא מוכן לוותר על הקב"ה ועל כל ההתקדמות שעשיתי. החלטתי באותו הרגע שאני רציני עד כדי כך שאני מוכן להקריב את חיי עבור זה. ממש ככה. הרמתי את הראש ואמרתי ליצר הרע: "תקשיב טוב. חבל לך על הזמן. אני מוכן למות עבור זה. אתה שומע? אני מוכן למות ולא לעשות את זה! הדרך היחידה שבה תוכל לנצח אותי זה אם תהרוג אותי הלילה. אני לא חוזר לשם! ".

ההחלטה שלי הייתי נחושה מספיק כדי לעבור את ההתקף הזה. לאחר זמן מה הבנתי שזה היה בסך הכל התקף זמני. ניסיון זמני. אחרי הניסיון – היצרים נעלמים כלא היו. זה דבר שחשוב להבין אותו בתהליך. באותו הרגע זה נראה כמו סוף העולם אבל זה נעלם בין רגע אחרי שמתגברים. זה שאתם מחליטים להיגמל לא אומר שמעכשיו חייכם יהיו קרב בלתי נגמר בו אתם כל היום בפיתויים. ממש לא. אחרי שמנצחים את הקרב – היצר הולך הביתה. נגמר הסיפור. אם ממשיכים לשמור על העיניים ועל הנחישות – יש שקט פנימי לכל הזמן.
המשכתי בהתחזקות. היום אני אחרי שנה מאז אותו היום בו הפסקתי עם ההתמכרות המרושעת הזאת. היום עברה שנה מאז שנולדתי מחדש. אני סוף סוף חי. לאחרונה אפילו הצטרפתי לישיבה בירושלים ואני חוזר למקורות, משלים פערים ומדבר מידי יום עם ה' יתברך.

זכיתי בחיים שלי מחדש
חברים, אני באמת זכיתי בחיים שלי מחדש. אין לכם מושג איזה סבל נוראי עברתי בחיי וכמה נזק עשיתי בזמן הזה. והכל בגלל שההתמכרות הזאת זרקה אותי מדרך האמת אל הדרך ההפוכה – לא פחות ולא יותר. כל מה שאומרים לנו רבותינו – זה פשוט נכון. ההתמכרות הזאת משבשת את הדעת וגורמת לנו להשתגע לגמרי. ויצר הרע לא מרחם – הוא פשוט נותן את הסיבות הכי מתוחכמות ומשכנע אותנו שזה סה"כ לא כזה נורא. אני זוכר שהייתי שומע את האזהרות החמורות שאומרים חכמי הקבלה וחשבתי לעצמי "הם מגזימים, כולה זרע לבטלה.. מה הביג דיל.. הם חיים בסרט". אבל היום אני יכול להעיד שיש דברים שאנחנו לא מבינים. אנחנו כלכך קטנים וחסרי דעת. מעולם לא העלתי על דעתי שזה ידפוק לי את החיים עד כדי כך. 15 שנים שנאבדו. ממש ככה.

אני חושב ששום הנאה חומרית בעולם הזה לא שווה את הקשר שלנו עם הבורא. אנחנו, היהודים, זכינו בגדול וקיבלנו את התורה מבין כלכך הרבה עמים. זה פשוט איוולת לוותר על החיבור הקדוש הזה בגלל הנאה רגעית וחולפת.

חשוב לי גם לציין, לסיכום, שאל תחשבו שאני זה שהצליח לנצח את ההתמכרות הזאת ושאני איזה גיבור. תאמינו לי שאם זה היה תלוי בכח שלי – הייתי נשאר מכור. אין ספק שחובה לשמור על העיניים ולהיעזר במדריכים ובטיפים ולעשות השתדלות גדולה ולמסור את הנפש על העניין הזה. למעשה, חלק חשוב מהתהליך הוא לעמוד בניסיון ולהראות לבורא עולם שאתם מוכנים לוותר על ההנאה החומרית הכי גדולה שיש כי אתם מעדיפים את קרבתו!. אבל הדבר האמיתי שבאמת עזר לי הייתה אותה תפילה בדמעות שסיפרתי לכם עליה. זו הייתה נקודת השינוי. כשאתם באמת בוכים מעומק הלב ומתחננים על נפשכם וזועקים אליו שיציל אותכם בדמעות – בורא עולם מקשיב. הוא היחיד שבאמת יכול לגאול אותנו מהצרה הזאת. ולשמחתי הרבה הוא ריחם עלי ומנע ממני ליפול שוב.
[/size]

שלום חבר. קראתי את הסיפור שלך בשקיקה. חשבתי שאתה מגלה משהו שעוד לא ידעתי. טוב אז כוח רצון אין לי. לך היה זה יפה. לי אין. גם אם היית קושר אותי שנה שלימה על המיטה עם ידיים מאחורה ברגע שהייתי יוצא ממנה הייתי משפריץ את כל כולי.
שמח שזה עובד לך, אם כי לא בטוח שאתה מכור. אולי כן. לא יודע.
לי בכל אופן זה לא עובד. אני לא צריך החלטות. אני צריך תוכנית רוחנית שתשנה את הגישה שלי לחיים. בשבילי מה שעובד זה הצעדים, קבוצות, ספונסר ופעולות.
שמח שטוב לך ומצליח לך בדרך שלך.
תודה על השיתוף המושקע.
חסר אונים.

היום הצטרפתי לאתר הזה.
קראתי את הפוסט שלך בשקיקה.

הזדהיתי עם כל מילה. למרות שמעולם לא הורדתי את כיפתי ופאותי. הייתי אתאיסט בלב, וגם קצת במעשים.
מזדהה עם המסע שלך. במיוחד עם החיבור המופלא הזה לבורא עולם שצץ רגע לפני התהום הפעורה להציל אותך.

ללמדנו, שזה לא קשור אלינו, הכל חסד הבורא. לא עשינו מאומה כדי להציל עצמנו. עלינו להמשיך להפקיד את עצמנו ואת ייצרנו ביד הבורא, והוא ירחם עלינו.

תודה מעומק הלב.

שלום לך חבר יקר.

ראשית אני שמח לשמוע שמצאת את אלוקים, מהות תוכנית 12 הצעדים בסופו של דבר הוא חיבור ואיחוד עם הכח הגדול שיכול לשחרר אותי מהרדיפה המטורפת אחרי התאווה, שרק לו יש את הכוח להוציא אותי מזה.

באופן אישי אני לא יכול להגדיר את עצמי כאתאיסט, אני כן האמנתי תמיד באלוקים,  אולי היו רגעים שבחרתי להיות מנותק כי היה לי נוח לברוח אל התאווה ולא רציתי להאמין ופחדתי להיות מחובר,  אבל גם ברגעים הטובים שלי לא ידעתי חיבור אמיתי מהו.

בחסד אלוקים אוהב ובזכות התוכנית הצלחתי להתאחד עם אלוקים ולהיות יותר קרוב ומחובר באופן שלא הכרתי קודם,  משופט הוא נהפך לאבא אהוב, ברמה כזו שאני מרגיש באמת שאני יכול לסמוך עליו
ולתת לו לשחרר אותי מהתאווה שמנסה לשאוב אותי.

וזה כל יום רק להיום.  וכל יום זה תובנות חדשות.  נזהר לא כפתור שלוחצים והעסק עובד,  זה עסק שצריך לתפעל אותו בכל רגע.

מי יתן ונמצאו עכשיו.

בס"ד
שלום לך  adler היקר!
וברוך הבא לחבר החדש,
הסיפור שלך מדהים!
נשמח אם תמשיך לשתף אותנו בהמשך בדרכי הצלחתך...

תודה רבה לך חבר יקר!

הסיפור מדהים והתהליך שלך מדהים!

האמת שנורא התחברתי לסיפור. יש בדרך שעברת את העקרונות של תוכנית 12 הצעדים שדרכה אני קיבלתי את חיי בחזרה.

שיתפת על הכאב, והחוסר אונים. הגעת לקרקעית באותה פעם... בגיל 30, חילוני כופר וערום...
צעד ראשון - "הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה ושאבדה לנו השליטה על חיינו"...

הבנת שאתה בחוסר שפיות. הבנת שאין לך פיתרון מתוך עצמך. התפללת. מצאת בכל הבלאגן את הכוח העליון... האמנת בו שהוא יכול היכן שאתה לא יכול... חיפשת עזרה באינטרנט. הורדת כלים של שמור עינך.
צעד שני - "הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו"...

דיברת אל אלוקים. הבנת שלהיות קרוב אליו זה חיים ולהיות רחוק ממנו זה מוות. הבנת שאלוקים אוהב אותך בכל מצב. אלוקים כפי שרק אתה מבין אותו. החלטת שתעשה הכ אבל ממש הכל כולל למות והעיקר לא לחזור לתוהו לריק למחיר השימוש.
צעד שלוש - החלטנו למסור את חיינו ורצונותינו להשגחתו של אלוקים כפי שאנו מבינים אותו...

בעיני צעדת את שלוש הצעדים אלו. מכאן תוכל לקבל המון בהמשך הצעידה.

אוהב
הושיעה

אשריך אחי, מה שעזר לך להיגמל, לפי הבנתי, זה החיבור הרוחני שזכית לו, אבל יש לי את קליפת היצר הרע שלא נותנת לי לבקש מאיתו יתברך את החיבור הרוחני ואת היציאה, כלומר איך ניתן להגיע לחיבור הרוחני הזה, ממצב שאני שקוע בההפך שלו שלא נותן לי להגיע אליו?

avirmoki, אני מקווה שהציטוטים הבאים יועילו לך
"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם"(אין לי מושג מה מקור הציטוט, נראה לי איפשהו מהגמרא, וגם אני לא בטוח שזה כתוב בדיוק ככה)
"אנחנו חייבים להאמין שב"בנק הרוחני" שלנו נצברים מטבע אחר מטבע, בכל פעם שאנחנו מסרבים ליצר הרע, ולא משנה עד כמה חסר משמעות זה נראה לנו כשזה קורה. גם אם מישהו בטוח שהוא עומד למעוד בעתיד הקרוב, עליו לדעת שהוא זוכה לתגמול על כל שנייה של איפוק, תגמול שלא יסולא בפז. וכאשר אדם צובר מספיק מטבעות בחשבון הרוחני, הוא יצליח בצורה שלא חלם בחלומותיו הפרועים ביותר.
חז"ל אומרים, "הבא להיטהר מסייעין לו", ו"בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו". מדוע הגמרא מדברת תמיד בלשון רבים – "מסייעין", "מוליכין"? המהרש"א מסביר כי כל מאמץ שאדם עושה יוצר מלאך. וכאשר צבא המלאכים מספיק גדול, יש בכוחו לעזור לאדם להתגבר על כל המכשולים ולהוביל אותו לאן שברצונו ללכת.
המחשבה שעלינו להצליח תמיד למעשה הופכת אותנו לטרף קל ליצר הרע. הוא משתמש בתכונות הטובות שלנו - כמו הכמיהה המתמדת אחר שלמות – נגדנו, כשהוא מנסה לגרום לנו להרגיש מדוכאים אחרי שאנחנו חווים נפילה. במאבק הזה זה לא "הכול או כלום". כשצבא יוצא לקרב, האם הוא תמיד מנצח? האם אף פעם אין נפגעים? פצועים? הפסוק אומר, "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ--אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).
הרב הוטנר כתב פעם מכתב לבחור שהיה מדוכא בשל כשלונותיו הרוחניים האישיים. במכתבו, הרב הוטנר מסביר שמה שנותן לחיים משמעות אינו בילוי תמידי בחברת היצר הטוב, אלא המאבק הדינאמי עם היצר הרע. החוק של שלמה המלך, לפיו "כִּי שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי), ממשיך הרב הוטנר לכתוב, אין פירושו כי גם לאחר שבע נפילות, הצדיק עוד יכול לקום. המשמעות האמיתית של הפסוק, הוא מסביר, היא שאך ורק באמצעות הנפילות החוזרות ונשנות, האדם באמת הופך לצדיק. המאבקים – ואפילו הכשלונות – הם מרכיבים של מה שיכול, באמצעות נחישות והתמדה, להפוך בספו של דבר לניצחון גדול.
אילו צפיתם בקרב בין אדם לאריה, למי הייתם נוטים לתת תגמול גדול יותר – לאדם עם אקדח היורה באריה והורג אותו במכה, או לאדם שנאלץ להשתמש בשתי ידיו? במקרה השני, יש מאבק איתנים, ולעתים האדם נופל והאריה מנצח, אבל הוא בכל זאת מצליח לדחוף מעליו את האריה שוב ושוב, עד שלבסוף הוא גובר עליו ומנצח בתחרות! השם רוצה לתגמל אותנו בשמחה אלוקית אינסופית, ולכן נתן לנו חיה פנימית שעלינו להרוג. הוא יכול היה לברוא אותנו חזקים כמלאכים, אבל נוכחותו של השם מסוגלת להאיר את המקומות החשוכים רק דרך בני אדם הנלחמים בחשיכה במו ידיהם.
בזוהר, בפרשת תצווה, כתוב כי האור החזק ביותר נובע מהחשיכה. וכאשר הסיטרא אחרא משועבדת, כבודו של השם מתרומם. ועבודת השם יכולה להיעשות רק דרך החשיכה, וטוב יכול לבוא רק דרך הרע. וכאשר אדם צועד בדרך רעה ואז עוזב אותה, מתרומם כבודו של השם."(שמור עיניך, 21 עקרונות למאבק בתאווה, עקרונות 13-14)

תודה רבה על החיזוק הרוחני...

למי שמכור, הבעיה היא נפשית! ולא קשורה ליצר הרע ולכוחות האופל הסם הסיטרא אחרא השטן ומלאך המוות.

חשוב להבין שאם זו התנהגות אובססיבית כפייתית, אז הגישה הדתית למחלת נפש זו רק מעצימה את הבעיה.

ועיין עוד בחיפוש נושאי "חולה חוטא"

מקווה בשבילך שאתה לא חולה...
אבל מי שחולה אל דאגה, יש תקווה!
אני בהחלמה כמעט שנתיים על ידי הפורום הזה והתכנית שהוא מציע.

אוהב
הושיעה

תודה לכל המגיבים, בהצלחה לכולם בדרך

בס"ד
ואיפה אתה היום?
איך נדע אם התרופה שלך עובדת?

תודה שאתה שואל אחי.. ברוך ה' אני הולך ומתקרב אליו. החיים שלי מעולם לא היו טובים יותר ואני מודה לה' בלי סוף. אני לומד בישיבה וכל כך שמח שניצלתי מחיי ההבל של העולם החילוני. זו פשוט מתנה שאי אפשר לתאר. והכל התחיל מ"שמירת הברית".

לפני כמה שבועות, בתפילת ראש השנה הייתה לי חוויה מאוד מרגשת. פרצתי בבכי אחרי שבירכתי: "ברוך אתה ה', זוכר הברית". התרגשתי בטירוף. הבנתי שלמעשה הבורא מעולם לא שכח אותי. גם בימים הכי רחוקים וחשוכים שלי.

הוא זכר את הברית שהוא כרת עם אברהם אבינו. והוא זכר את זכות האבות של סבא וסבא של סבא שלי שמן הסתם היו שומרי תורה ומצוות. הוא פשוט המתין והמתין לי עד שאתעורר. אתם מכירים מישהו מספיק סבלן כדי לחכות לי 15 שנים למרות שאני מתנגד לו?  זו לא תכונה של בן אנוש. רק רחמים אינסופיים של הבורא.

לא לחינם מכנים חז"ל את הבורא "זוכר הברית". זה מכיוון שהוא מקיים הסכמים לנצח נצחים. בניגוד לבני אדם, הוא תמיד עומד במילה שלו. לנו רק נותר לקיים את הצד שלנו בברית. זו אותה ברית מילה שרומזת לנו על האיבר עליו אנו צריכים לשמור. לא לחינם זה כלכך קשה. יש הרבה כוחות שליליים שרוצים למנוע מאיתנו את החיבור הזה לבורא. כוחות שרוצים שנמשיך לרדוף אחרי הבלים ונבזבז את הזמן שלנו.

והיתרונות לא נגמרים בפן הרוחני. החשיבה הולכת ומתבהרת וזה רק משתפר עם הזמן. האנרגיות שלי הרבה יותר גבוהות ואני מסוגל "לראות" ולהבין דברים שלא הבנתי בעבר. התפיסה של החיים שלי השתנתה וסוף סוף נשים קיבלו מקום פרופורציוני. הרצון לסקס כבר לא שולט ומנהל לי את החיים ולא מכופף אותי והופך אותי לעבד מסכן. קבלת ההחלטות רציונאלית יותר ומכוונת לטווח ארוך וחכם יותר. הביטחון העצמי הולך ועולה. וזה קשור לעובדה שאני אדון לגוף שלי. כשאתה "עבד" לתאוות כמו אוכל, מין וכו' זה יוצר השפעה פנימית. באופן לא מודע בן אדם יודע שאין לו בחירה וזה מה שהוא משדר החוצה.

בס"ד
תודה רבה לך adler יקר!
השיתוף שלך מאוד מעניין
ומאוד מחזק לראות שאתה ממשיך בדרך ומתחזק
יישר כחך
רציתי לומר לך שהתרגשתי לקרוא על
ההתרגשות שלך בברכת זוכר ("שומר") הברית...

ושוב תודה מכל הלב...

*זוכר הברית

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
( סליחה לא יכולתי להתאפק )