שלום, חברים יקרים!
אני שמח כל פעם לקרוא את תגובות החיזוק והעידוד של כולם וזה ממש מחזק ועושה טוב! תודה לכולם! אנשים מדהימים!
ב"ה, בחסד ה' מופלא ולא מובן אני מתחיל את היום הרביעי להחלמה ומייחל לעבור גם את היום הזה בהחלמה!
לפי התגובות שלכם, הבנתי שהתוכנית מתעסקת קודם כל במסירת החיים ל-ה' וכך יוצא שעם הזמן נופלות כל המחיצות שנוצרו ביני לבין העולם- המחיצה הראשונה היא התאווה אבל לאחריה כשמגיעים לנפש
פנימה מגלים את יתר המחיצות כמו- פחד, טינה, כעס וכו'
בפעם שעברה שהייתי מחובר למאבק בתאווה עלה לי רעיון שקשור לזה, אשמח אם תביעו את דעתכם על זה -
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ח'-
ח [ז] כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, שנאמר "עוונותיכם, היו מבדילים, ביניכם, לבין אלוהיכם" (ישעיהו נט,ב). צועק ואינו נענה, שנאמר "גם כי תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו א,טו). ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר "מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי" (ישעיהו א,יב), "מי גם בכם ויסגור דלתיים" (מלאכי א,י), "עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר" (ירמיהו ז,כא). והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר "ואתם, הדבקים, בה', אלוהיכם" (דברים ד,ד). צועק ונענה מיד, שנאמר "והיה טרם יקראו, ואני אענה" (ישעיהו סה,כד). ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר "כי כבר, רצה האלוהים את מעשיך" (קוהלת ט,ז). ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר "וערבה, לה', מנחת יהודה, וירושלים--כימי עולם, וכשנים קדמונייות" (מלאכי ג,ד).
נראה לי שזה בעצם הרעיון הזה, שכשאדם דבוק בחטאים ועוונות מרגיש מובדל ורחוק ואני על עצמי מרגיש ככה בזמן שאני דבוק בתאווה ואילו בזמן שאני "משחרר" ואומר לקב"ה שאני לא יכול לבד אני פתאום
מרגיש "מחובר" הרבה יותר גם אליו וגם לעצמי.
למעשה הרי כולנו קורצנו מאותו חומר- בכולנו יש "חלק אלו-ה ממעל" שכשאנחנו הולכים בדרך הישר אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, כי זה באמת העצמיות הכי גדולה של האדם, ואילו כשחלילה אנחנו לא
דבקים בפנימיות האמיתי שלנו, אני בעצמי מרגיש תחושת ניתוק איומה. היום אני מבין את זה הרבה יותר טוב, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני מודה לה' על ששלח לי את התאווה כדי ללמד אותי
את השיעור היקר הזה.
תודה רבה לכם על שאתם שם, ושנזכה כולנו לחודש טוב ובשורות טובות והחלמה שלמה!
