שלום לכולם!
לאחר זמן מה שהייתי צריך לעכל את הדברים, הגעתי למסקנה שגם אני צריך מקום לשתף בו את מה שעובר עלי במסע הפרטי שלי. בתקווה שזה יעזור, גם לי - ואולי גם לאחרים שיקראו.
***הסבר על השם שבחרתי - בעז"ה בהמשך***

מכיוון שהתחלתי כבר לכתוב עלצמי דברים עוד לפני שידעתי לאן לכוון אותם - אני פשוט אוסיף אותם כאן במרוכז. לא יודע למה לקח לי זמן לפתוח יומן, הרגשתי כאילו משהו תוקע אותי - קול קטן בראש שאומר "מי בכלל יסתכל על השטויות האלה שאתה כותב?" אבל בזמן האחרון נתקלתי באכפתיות אמיתית ובהרבה אהבה מצד חברים מהתוכנית, כך שאני מתחיל.

***
תמיד הייתי אדם ביישן. כזה שכשכולם מביעים את דעתם בדיון בעונג שבת – הוא מתבצר בכסאו ושומר על זכות השתיקה. קשה לדובב אותי כשאני בחברה. אולם תמיד חשבתי שזה לא כזה נורא בגלל שכשאני בתפקיד המורה, המדריך, המחנך – אני מתפקד יפה ומקרין בטחון עצמי. גם בשיחות אחד על אחד לא הייתה לי בעיה. אולם כשהגעתי לשמור עיניך גיליתי שאותה בושה שתמיד ייחסתי לה ערך פשוט מאיימת על כל תהליך ההחלמה שלי.

גיליתי שקשה לי להרים טלפון לחבר שדיברתי איתו ולהגיד לו שקשה לי לא ליפול עכשיו. גיליתי שרק המחשבה על הליכה לקבוצה חיה מעבירה בי רעד קל בגב, ומעלה מחשבה אודות הפרצוף האדום מהסמקות שיהיה לי כל פעם שאפתח את הפה מול הקבוצה. במוצ"ש האחרון הייתה לי התמודדות מול התאווה בשירותים. בעוד המחשבות רצות עוברות דרך ראשי אמרתי לעצמי, שלומק'ה, מה אתה עושה, למה אתה נכנס להתמודדות הזאת? פשוט תחליט שאתה לא עושה כלום לפני שאתה יוצא ומתקשר לחבר משמור עיניך. אבל אז קול נגדי נשמע מתוך מעמקי ראשי – ולמי תתקשר? לפלוני, עם ארבעת ילדיו, ותפריע לו באמצע שגרת חייו? לאלמוני שבזמן האחרון עסוק מאוד ולא עונה אפילו להודעות שלך? לחברים אחרים שבקושי החלפת איתם משפט וחצי? ומה תאמר להם? תחושת המילים שנחנקות ביציאה מהפה כבר עלתה לי בגרון וההתמודדות הפכה לקשה שבעתיים.

חסדי ה' כי לא תמנו ונשארתי נקי למרות ההתמודדות. אבל לא הרמתי טלפון. פתאום אני קולט שלמרות שעבר בערך חודש מאז שהתוודעתי לתוכנית, לא  יצא לי להתקשר לחבר ולומר לו, קשה לי. ככה אני, ביישן. לפעמים אני מדמה כאילו מסך ברזל גדול מבדיל בין אצבעותי למקשי הפלאפון ומונע ממני לחייג. לאחר החויה הזאת הבנתי שזה קרב לחיים ולמוות. אם אני לא אהרוג את הבושה הזאת – היא תהרוג אותי. ייתכן ויש לה קשר ישיר להתמכרות שלי אבל בו עדיין לא הצלחתי להבחין. אז מה עושים? כיצד מתגברים על הבושה ומתמידים בהחלמה?

***

נפלתי. חבר טוב אמר לי לכתוב מה אני מרגיש אחרי הנפילה, וזה יגביר את תחושת חוסר האונים, ששיכת לצעד הראשון.
התחושה הייתה דומה מאוד לחוויה שראיתי בסרט "GAMER", כאשר יש שחקני בעולם הזה שניתן לשלוט בהם מרחוק ע"י צ'יפ שמושתל בראשם. כך הרגשתי – כאילו התאווה שולטת בראשי וברגע שהיא מופעלת – אני יכול לנסות להתנגד אבל מתישהו אני אצטרך להרפות ואז היא תשתלט. וכשזה יקרה – זה יראה מכוער. מבטים בהמיים לכיוון המחשב, תנועות של מסומם, והרבה סירחון. לפעמים אני כבר חושב שהסירחון הוא חלק מהחיים וזה נהיה כל כך שגרתי שזה לא מפריע לי אפילו לאחר הנפילה.
כשנפלתי הפעם הראיתי לעצמי כמה אני חסר אונים מול התאווה שלי – איך שאני קולט שיש אינטרנט פתוח בסביבתי – מבט ימינה, מבט שמאלה, ואני צולל ברגע שאפשר. והפעם אני לא היה היחיד בתמונה שנפגע מהכפייתיות שלי אלא גם הבת שלי – לא התייחסתי אליה כמו שצריך, לא נתתי לה את תשומת הלב הראוי לה, וניסיתי להשכיב אותה לישון בכפייה על מנת שאוכל לבצע את זממי.
אחרי שנפלתי, התעשתתי, הוצאתי אותה מהמיטה ונתתי לה לשחק עוד קצת עד שבאמת כבר הגיע הזמן ללכת לישון. הייתי מרוכז בעצמי – שקעתי בניסיון ולא הצלחתי להרים את הראש למעלה ולראות את הבת שלי בוכה.
והכי גרוע – שלא הצלחתי להתקשר. החזקתי את הטלפון ביד ארבעים דקות ואמרתי לעצמי בראש שוב ושוב – אתה צריך להתקשר. ומנגד אני קופא ולא מעז לחייג לאף אחד. בסוף התקשרתי לחבר. אך השיחה לא זרמה וסגרתי את הטלפון והחלטתי להרים ידיים. לא הצלחתי לאגור עוד כח להתקשר לעוד אנשים. ונפלתי, פעם ועוד פעם, ולמחרת אפילו פעם שלישית. עד כדי כך אני חסר אונים מול התאווה שלי.

***

הקבוצה הראשונה שלי

התחושה הייתה כמו בתוך חלום. פגשתי את אחראי החברים החדשים בתחנה מרכזית, נכנסנו לרכב ונסענו למקום המדובר. לאורך כל הזמן הרגשתי שאני לא מסוגל להאמין שאני באמת עושה את זה. שאני הולך לפגוש עוד אנשים כמותי, עם אותם בעיות כמותי, שמעיזים לשבת ולפתוח את הכל. כל השנים האלו שחיפשתי, ששאלתי רבנים שלי, שניסיתי דרכים שונות ומשונות להפסיק להשתמש – כאילו התנקזו לתוך רגעים אלו. נכנסנו למבנה, עלינו במדרגות. מולנו נמצאת הדלת, ואני מרגיש כמו לפני הופעה, כשנמצאים לפני הקלעים, הכל חשוך, ועוד רגע הכל יוצף באור ונוכל לראות את הפרצופים בבהירות רבה. ליבי דוהר במירות מטורפת מרוב התרגשות, נכנסתי. התיישבנו והקשבנו. המיוחד בקבוצה הראשונה הוא השמירה על השקט. אל תדבר, רק תקשיב. בסוף יתנו לך לומר את השם שלך, אבל אתה נמצא בעליה על דרך חדשה וכאן מתייחסים לזה כמו לתינוק שנולד – בכל השנים הראשונות הוא לא מדבר, רק מסתכל על סביבתו בעיניים שוקקות ומטמיע בתוכו את המראות. כך ישבתי אף אני ובלעתי בשקיקה את המילים שצפו בחלל האויר. "מכור", "אוהבים", "אסירות תודה", ועוד. שפה חדשה שאצטרך בעתיד לתרגל על שפתי. את אשר כה קיויתי למצוא  אכן מצאתי. "הקרה ה' לפני" קבוצה מיוחדת של אנשים המעניקים חום והבנה לסובבים אותם. שהחליטו יום אחד שהם לא משלימים עם המצב המעוות שעולמנו הביא אותם אליו והם רוצים לשנות את אורח חייהם. שהחליטו שאת השכל שהאכיל אותם בכל כך הרבה שטויות הם נוטשים ומבקשים מפלט אצל כח עליון מתוך חוסר אונים.

כשנכנסתי לישיבה בשיעור א' אמר לנו הרב בשיחת הפתיחה ביום הראשון: על כל אחד לעשות לעצמו יום חג ביום הזה שאתם נכנסים לעולם התורה. למרות שייתכן ותבינו את השמחה שביום זה רק בעוד מספר שנים. ואכן כך היה. לאחר הקבוצה החלטתי שגם את יום זה עלי לקבוע לעצמי כיום חג, ופניתי לבית קפה קרוב לחגוג את המעמד – העליה על דרך שאני מקווה ומתפלל כי היא אכן תהיה הדרך הנכונה בחיי, המובילה אל האור והשלום. אני מקווה שאכן עוד כמה שנים אסתכל על אותו יום ואומר בפה מלא כי אכן זהו יום חג.

***

נכון לעכשיו, נקי 12 ימים. מתפלל לגמור את היום הזה בנקיות...

אני מרגיש שיש עלי חוב לספר את הרגשותי, וכמו שהרמב"ם כותב (הל' ברכות ח,י) על אלו שצריכים להודות על נס שנעשה להם: "וצריכין להודות בפני עשרה ושניים מהם חכמים שנאמר ירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".

הלכתי הביתה לשמוע את הקבוצה הטלפונית של הצהרים. לצערי, גיליתי שהחליפו את הקוד ולא הספקתי להתעדכן. סך הכל עברו עלי ימים טובים, והחלטתי להשאר בבית לשחק קצת במשחק על המחשב (יש לי בעיה חמורה עם משחקי מחשב – פעם בתקופה אני ננעל על משחק ואני יכול לשחק בו חודש בלי הפסקה, למרות שיכולות להיות גם תקופות של חודישם שזה לא יעבור לי בראש בכלל...). יש לי בבית מחשב ששיך לאשתי, עם אפשרות לתחבר לאינטרנט הפתוח של השכן בכל רגע שארצה. לאט לאט הידיעה הזאת חלחלה לראש והתחיל מעין קול פנימי: "אינטרנט פתוח! אינטרנט פתוח!". בלי ששמתי לב, הלגימה הראשונה נלקחה והתחיל הסחרור. ידעתי שאני צריך להתקשר לחבר, אבל הטלפון היה כל כך כבד. פשוט ישבתי ליד המחשב שלי (זה עם המסנן...) וניסיתי לאזור כוחות להרים את הטלפון. היה לי כל כך קשה, שהתחלתי לבכות בתוספת רעידות קלות בגוף.

לפתע, קמתי ונעמדתי במרכז הבית. לראשונה ירדתי על ברכי והתפללתי את תפילת השלוה. בבכי ביקשתי מה' שיעזור לי, שאין לי כוחות, שייקח ממני את התאווה הזאת. כשקמתי קפאתי לכמה דקות בתנוחה של המעגל בסיום הקבוצה החיה – עומדים ומחזיקים ידיים ומרגישים את הכח שהמעגל נותן. בעיניים עצומות, מתנוד כשיכור מרוב הקושי – אני רוצה ללכת ולפתוח את המחשב של אשתי! לזרוק הכל ופשוט להתיישב על הספה עם אתר פורנו!

אבל אלוהים שמע תפילתי. הרגשתי איך מעצמי אני הולך לשולחן ומתיישב ליד הטלפון. התקשרתי לחבר. אך הוא לא ענה. התקשרתי לשני – כשכל תזוזה  של האצבע מרגישה כמו טיפוס על הר. גם הוא לא ענה. קמתי והחלטתי שאני נכנע. אני לבד לא יכול להתגבר על הרצון הזה ואין לי כוחות יותר לנסות להתקשר לעוד אנשים.

ואז – החבר השני חוזר אלי. נס! אני עונה ובקול שבור, רועד ומגמגם, אומר שאני צריך עזרה. שאני באמצע התקף. כבר כשאמרתי את זה – הרגשתי את ההקלה. את הידיעה שעכשיו אני יכול כבר ללכת לבית מדרש ולשכוח מהכל. בעצת החבר הלכתי לבית מדרש וכתבתי, מה בדיוק רציתי לעשות שבגלל זה התקשרתי אליו, כמה אני חסר אונים מול זה ודיברנו עוד קצת. לקח לי הרבה זמן לעבור את ה 100 מטר שבין ביתי לישיבה. פשוט כי בכיתי – בכי של שמחה, של הודיה לה', של אושר עצום שהרגע הזה הגיע – שהצלחתי להתקשר לחבר ולצאת מהתמודדות אמיתית. זה אכן חסר תקדים.

אני מרגיש שהמילה אסירות תודה נטענה אצלי במשמעות חדשה עכשיו. אני באמת איר תודה לאותו חבר, לקבוצה לתוכנית, וכמובן – לאלוהים.
אני מרגיש שקיבלתי את חיי בחזרה.

תודה רבה שלומקה על השיתוף
דברים טובים קורים כאן

תודה שאתה משתף, כיף לקרוא.

שלום שלומק'ה!

הכתיבה שלך בפורום תורמת לי הרבה. תודה!

לגבי ניסים:
שמעתי כמה פעמים בקבוצות,
שבתוכנית יש שני ניסים:
הנס הראשון, הוא להגיע לתוכנית.
והנס השני, הוא להישאר בה.
וגדול האחרון מן הראשון.

אני קצת מרגיש זאת על בשרי כעת,
ומאחל לך שאחרי הנס הראשון,
וכל הניסים הקטנים המתלווים אליו,
יגיע גם הנס השני,
וכל הניסים הגדולים המתלווים אליו.

טהרני.

תודה חברים.

עושה טוב לראות שאנשים קוראים את הדברים וגם שזה עוזר לא רק לי.

טהרני,
באמת התחלתי בזמן האחרון להתפלל שגם הנס השני יקרה, כשהבנתי שלא כולם פה נשארים. שיש גם אנשים שזה לא עובד להם, שלא מתחברים.
(אפילו כתבתי על זה סיפור, פרסמתי בלוח המרכזי...http://forum.gye.org.il/index.php?topic=6457.0)
אמרתי אתמול לחבר, שמבחינתי, אחרי שהגעתי לקרקעית שלי, אין לי מוצא אחר. ניסיתי כל דבר שהייתי יכול לחשוב עליו. זה אומר שאם זה לא מצליח, אני אבוד אין לי מקום אחר לפנות אליו. זה אומר שהחיים שלי נגמרו. ככה לפחות אני מרגיש.
לכן אנ גם מסתער פה על כל כלי אפשרי כאילו שהחיים שלי תלויים בזה. זאת באמת ההרגשה שלי.
והלואי שה' יקבל תפילותינו ברחמים...


בחסדי ה', לא מובן מאליו,
נקי כבר 16 ימים, ומתפלל להפסיק ללגום, לקבל מאלוהים קצת שפיות,
ולסיים גם את היום הזה בנקיות.
אוהב אותכם.

שלומק'ה, אתה מבטא כל כך טוב את הדברים שהרגשתי ושאני מרגיש. נגעת בי. תודה

המסע בדורך השחר
***נכתב בימי הראשונים בתוכנית***

מי שקצת מתמצה בספרות העולם הגדול (ואולי גם בסרטים מהשנים האחרונות) ודאי מכיר את הסדרה הגדולה הנקראת "האריה המכשפה וארון הבגדים" (ומי שלא מוזמן לגגל ולראות במה מדובר). המסע בדורך השחר הוא שם הספר השלישי בסדרה. ומה בין זה לבין הכותרת של יומן המסע שלי? מלבד המילה מסע שמופיעה בכותרת, יש מסר עמוק באותו ספר שהנחה אותי ודחף אותי להגיע לשמור עיניך.

בשלב כלשהו בעלילת הסיפור, אסלן, האירה, האל של הטובים מתגלה וביחד איתו מתגלה גם האל של הרעים. ובניגוד למה שהיינו מצפים, שכל מי שעבד לאל של הטובים ילך איתו וכן להיפך רח"ל, בסיפור האל של הטובים לוקח איתו את כל מי שעבד באמת ובתמים, עם כל הלב. בין אם הוא עבד לאל של הטובים או של הרעים. והאל של הרעים – להיפך! לוקח איתו לגיהנום את כל מי שעבד לאל שלו לא בצורה טובה, ולא עבד בלב שלם ובכל כוחו, ואפילו שהוא עבד לאל של הטובים.

כשבגרתי, גיליתי עד כמה המסר הזה, שבמבט ראשון יש בו ניצוץ של צדק, מעוות ולא נכון, ועד כמה היהדות בזה לו מכיוון ששורשיו הם בנצרות. האמירה היא שאתה צריך ללכת בדרך שלך שאתה מאמין בה בכל כוחך. עם כל הלב. היהדות לעומת זאת אומרת ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" וש"רשעים מלאים חרטות". פירוש הדבר – שלא משנה עד כמה כוונתך טובה, השאלה היא מה נמצא בסוף הדרך שבה אתה צועד. כאשר קלטתי את הדבר הזה בשיחה עם חבר טוב, הבנתי שלא משנה כמה אני מנסה ובאמת רוצה עם כל הלב לצאת מהאוננות ולהפסיק לאונן ולראות פורנו, בסופו של דבר אם אני לא אצא מהדרך הזאת, ויעבור לדרך שמובילה החוצה, אז הסוף לא יהיה כמו בדורך השחר. "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". לא ניתן להסתפק ברוצה להיות טוב, צריך ללכת בדרך. אם הלכתי בדרך הזאת ולא הצלחתי – אז המצב שונה. אם עבדתי לאל של הטובים גם אם זגזגתי ולא עשיתי הכל נכון – אני בדרך הנכונה ואקבל על זה שכר.

לאחר משבר שעבר על משפחתי הצעירה, הנפילות באינטרנט נעשו תכופות. הגעתי לנקודה שלא יכולתי לסבול זאת. הבנתי שאני מכחיש אבל יש פה בעיה שורשית הרבה יותר, ו... נכנסתי לשמור עיניך. לאחר שנכנסתי לשמור עיניך, הצלחתי לנסח קצת אחרת את המחשבות שלי. אני מכור, וחסר אונים מול התאווה שלי, ובתור שכזה עלי למסור את עצמי לאל של הטובים, אה סליחה, לכח עליון. זאת התקווה שמובילה אותי בצעדי הראשונים בשמור עיניך. אני מקווה ומתפלל שאזכה לא רק לעלות על הדרך שההחלמה בסופה, אלא גם להגיע אליה, למצוא בה שלווה ונחמה.

בחסד עליון אני נקי כבר 20 יום. מבחינתית כל רגע שאני נשאר נקי זה נס, שמחבר אותי לאלוהים יותר וגורם לי לאהוב אותו יותר.
לאחר שגיליתי כמה אני אוהב את אשתי, בימים הראשונים של הנישואין, הייתי מתפלל בצער על כך שמעולם לא אהבתי כך את ה'. אולם שבוע שעבר, באמצע תפילה מרגשת פשוט עצרתי ואמרתי את זה "אני אוהב אותך", באותה מידת רגש כמו שזה נאמר כלפי אשתי, כשאש שלהבתיה עדדין דלקה במלוא עוזה.

אני אסירתודה על כך.

מנגד,
עולות בי חששות. עוברים עלי ימים טובים סה"כ, בלי התקפי תאווה מעבירי דעת. אולם אני יודע שההתמודדות הבאה תגיע. לא פותרים התמכרות כל כך מהר, וזה מפחיד אותי. אני מרגיש כמו חייל אמריקאי בג'ונגל של ויאטנם - מנסה להקשיב באימה לרחשי האויב ולחשב מניין הוא יקפוץ. זה מותיר אותי דרוך ועירני, מוכן להתקשר לחבר בכל רגע שארגיש מחשבה צפה ועולה, לדווח על חוסר אונים מולה ולמסור אותה לאלוהים כמו גחל חם שא"א להחזיק ביד ליותר מכמה רגעים.

בנוסף למתח הזה, אני נמצא בסוג של משבר בלימוד בישיבה - מאאז שהגעתי לתוכנית הראש שלי מלא מחשבות ויותר קשה לי להתרכז. פתאום הלימודי רבנות שאני שקוע בתוכם נראים לי לא קשורים. אני מרגיש מועקה כשאני יושב בסדר בוקר מול השו"ע, ובאמת אני לא כ"כ פותח את הפה בחברותות כמו פעם. גם בשיעורים מידת הקשב שלי ירדה ביחד עם החשק והרצון להיות נוכח בסוגיה. היום החלטתי ללכת לשבוע לבית מדרש במקום אחר, להשתחרר, ללמוד דברים אחרים, שאני רוצה, אולם בנתיים אני עדיין עם התחושה הקשה הזאת. מקווה שהיא לא תפריע לי. הלכתי הביתה בניסיון להתרענן קצת אולם גם בבית אני לא כ"כ מוצא את עצמי - פתחתי את המחשב ובהיתי בו תוך כדי שהתחילו לעלות המחשבות על המחשב הפתוח של אשתי והאפשרות המנצנת ליפול בו, "רק פעם אחת". אז הדבר הראשון שעשיתי היה להיכנס לפורום ולהתחיל לשפוך את כל מה שעל ליבי. פשוט לכתוב את רצף המחשבות. אני מרגיש חסר אונים מול כל הרגשות הגואים בי - אך האם אמנם זה כך ואיני יכול לגרשם? האם עלי לקבלם כמו את מחשבות התאוונה וגם אותם למסור לאלוהים?

מקווה לתחושת הקלה, לשחרור מהלחצים האלה. ושאלוהים ישמור עלי נקי רק להיום. בדרך הנכונה.

אתמול במסיבת חנוכה ביקשו מכל המשתתפים לשתף בנס שקרה להם. הייתה דממת אלחוט ומישהו שאל "מה, לאף אחד לא קרה איזה נס?" ואני חושב לעצמי- אוהו איזה נס קרה לי. אבל כמה חבל שאיני יכול לחלוק אותו איתכם... בסוף קם אחד וסיפר כיצד ניצל מתאונת דרכים קשה.

אני נקי כבר 28 יום, מה שאומר שבעוד יומיים אני מציין חודש נקיות. זה מדהים, אני מרגיש שאני לא מצליח לקלוט את גודל הנס שקורה לי. בימים האחרונים התחלתי להריח את השמחה על ציון חודש, ואני כל הזמן מנסה לומר לעצמי שאני צריך להתמקד בהיום. לא בעוד יומיים וגם לא ברק למחר. רק להיום. אחרת ברגע של התמודדות הייאוש יפיל אותי לרגליו בטענות של איך תצליח להשאר נקי ושפוי כל כך הרבה זמן. אך גיליתי שזה לא קל כשיש לי תקופה של נקיות מאחרי גבי שטופחת לי על השכם ואומרת לי "תראה לאן אתה כבר מגיע!" איך אפשר להתרכז רק בהיום בצורה כזאת? אין מנוס מלפרוק את זה בשיחת טלפון עם חבר שיזכיר לי שטווח הראיה המצומצם אמור להקל עלי את הדרך.

אני רוצה לחלוק פה מעל שורות המחשב את התחתית שאני הגעתי אליה ששלחה אותי לאתר ולתוכנית.
כפי שכתבתי כשהגעתי לכאן - אני מתמודד עם התאווה מגיל צעיר. כנראה 12. על פי עצת אחד הרמים שלי האמנתי שהחתונה תסדר הכל. וזה באמת קרה! קיבלתי משמיים שנתיים של נקיות, ללא רצון להשתמש, וכל יום שאני נמצא בתוכנית אני מבין את הגודל שבדבר. אולם אחרי שנתיים זה חזר. היום אני יודע שכבר אז התאווה כרסמה ביחסים שלי עם אשתי כשניסיתי להגשים איתה כל מיני דברים שראיתי בפורנו. בכל מקרה כחזרתי להשתמש לאחר שנתיים נקיות כשאני נשוי ואב לילדה, אמרתי לעצמי שזה מקרי, שזה רק הרגל העבר ועוד רגע אעקור אותו חזרה. כשהנפילות המשיכו הבאתי כל פעם תירץ אחר- פעם זה היה שהייתי עצבני פעם זה היה שהרבה זמן לא הייתי עם אשתי וכן הלאה. אבל בסופו של דבר הנפילות נמשכו. לאחר חצי שנה - ביום הכיפורים הרגשתי מיובש. הרגשתי שאין לי כח לבכות על הנושא הזה כל התפילה כמו שעשיתי בשנים קודמות. זה הרגיש כמו ציפורן חודרנית שחוזרת למרות הניתוח הכואב שעברת שהיה אמור להסיר אותה לגמרי.
באותו ים כיפור, התפללתי בעיקר על שני דברים - על להפסיק להשתמש ועל זרע של קיימא - שניפקד בבן זכר. היינו בתקופה שבדיוק הפסקנו להשתמש בכדורים למניעת הריון ורצינו מאוד ילד. היה לאשתי ליל טבילה במוצאי יום כיפור ומתוך ההתעלות של התפילות התחברנו וההרגשה הכללית הייהת מאוד מיוחדת, שה' שמע לתפילתינו ושבעז"ה החיבור העילאי שהיה יביא איתו ילד. ואכן כך קרה. לאחר כמה שבועות, בדיוק ביום שהבנו שהמחזור מאחר עשינו בדיקת הריון והתוצאה הייתה חיובית - קו אדום קלוש נראה על צג המקל של הבדיקה. בהתחלה התלבטנו אולם אמרו לנו שאם זה לא היה הריון לא היה שם כלום. השמחה הייתה עצומה. הרגשנו כאילו הבאנו נשמה גדולה לעולם. אולם אחרי יומיים אשתי קיבלה מחזור. בהתחלה חשבנו שאולי זה לא היה הריון והבדיקה טעתה אבל אז אשתי ראתה מה שראתה והבינה שאכן היה הריון. היה.
זאת הייתה נקודת שבר גדולה. לא הצלחנו להבין מדוע ה' שמע לתפילתינו ואז החליט לקחת את המתנה מאיתנו. הייי שבור ורצוץ, בכיתי, נפלתי לדיכאון ולא היה לי כח לעשות שום דבר. וברגע הראשון שיכולתי גם ברחתי חזרה לשימוש. השתמשתי מול המחשב כשאשתי ישנה וכראן מבחינתי הגעתי לקרקעית. הוטחתי כלפי הרצפה ולאחר עוצמת הזעזוע אמרתי לעצמי - יש לך אשה, ילדה, ובעז"ה זה יגדל. האם תמשיך לברוח לאוננות כל פעם שיהיה משהו קשה? אתה בורח לשם! הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. זכרתי אי שם במעמקי ראשי שיש אתר שנקרא שמור עיניך כמו שראיתי על סטיקר כמה שבועות לפני. החלטתי להיכנס, וללכת על כל הקופה. מה שלא יהיה שאני אראה שם - אני הולך עליו כאילו זה תורה מסיני. כאילו זאת הדרך היחידה להחזיר לעצמי את החיים שהקרבתי לתאווה. וכך הגעתי.

היום במבט לאחור אני יודע לומר שאלוהים אכן שמע את שתי תפילותיי שנשאתי באותו יום כיפור, גם הבקשה על הזרע וגם הבקשה על להפסיק להוציא זרע. הגעתי לתוכנית והתחברתי ישר והיום אני נקי כבר כמעט חודש, ולאחר שאשתי טבלה פעם נוספת, היא נכנסה שוב להריון, שהולך ומתקדם ביחד עם ההתקדמות שלי בתוכנית

רבות מחשבות בלב איש - ועצת ה' היא תקום
אני אסיר תודה על כל הטובה אשר גמלני ועל הדרך בה הוא מנחני בכל רגע של חיי.

שלומק'ה, חיבוק. נעים לי לקרוא את מה שאתה כותב ואני מוצא את עצמי מזדהה בהמון דברים.
תמשיך לכתוב בבקשה. עוקב בציפייה...

עברתי חודש שלם של נקיות. וואו. אם אני לא מחשיב את השנתיים שקיבלתי מתנה מאלוהים אחרי החתונה - זאת התקופה הארוכה ביותר שהייתי נקי בה מאז גיל 12. זה אומר שאני צריך לשמוח או לבכות?

האמת היא, שזה היה אחרת לגמרי ממה שאי פעם דמיינתי שזה יהיה. הפתיע אותי שזה היה רצוף בנסיונות. שכל יום עברה לי מחשבה בראש שקראה לי ללכת להשתמש. ולמרות כל זה אני עדיין צועד כאן במסע, בעזרתו של אלוהים כמובן.

אני רוצה לשתף במשהו שמלווה אותי שאני קורא לו "נבואה שמגשימה את עצמה".
יוצא לי לקרוא, לשמוע מחברים ולהיפגש בהמון מושגים רגשות ודברים שהתגובה הראשונית שלי היא דחייה. מה? אני? אני לא כזה. אני לא שם. ב"ה עם זה אני לא מתמודד.
אבל איך שהוא כשאני נותן לזמן לחלוף ובוחן את הברים פעם פעמיים ושלוש אני רואה שזה אכן קרה גם לי ונמצא גם אצלי. גם מזה אני סובל וגם למקום הזה הגעתי.
אולי זה העובדה שאני לא מפוכח מספיק בשביל לראות את האמת על עצמי שגורמת לי לא לראות את המציאות נכוחה, וככל שאני מתקדם בהחלמה אני חושף את הריקבון הזה.
אביא כמה דוגמאות:

קראתי בספר הלבן שנהיינו "נכי אהבה". ואמרתי לעצמי שדווקא היחסים שלי עם אשתי בסדר גמור ודוווקא שם אני מרגיש שהמקום הזה נשאר טהור. מאז שהמחשבה חלפה בראשי ועד היום הבנתי שהפכתי את אשתי לאובייקט, אני לא מסוגל להפריד את התאווה ואת האישיות שלי אפילו כשאני עם אשתי והיחסים המיניים שלנו חולים מאוד. וניסיתי להגשים בעזרתה פנטזיות שהיו לי. אני באמת לא מבין איך יכולתי לחשוב שהכל בסדר.

אמרתי לעצמי שאני לא מכחיש ושאני מכיר את חומרת המצב שלי. אבל אני הולך וחושף כמה שכבות של טינופת הדחקתי באחורי המוח שלי והתעלמתי מהם, וגם עכשיו בתקופת הנקיות שיש לי כבר עולות לי מחשבות שאולי אני יכול לבד בלי לדבר עם חברים ובלי לעשות פעולות ואני צריך להילחם במחשבות האלו ולהתפלל לאלוהים שיזכיר לי את כל הדברים האלו שאלמלא אני זוכרם אני נופל בלי לשים לב. חשפתי את ההכחשה שאני עושה אפיו בצורה תת מודעת.

כששמעתי חברים שמספרים על מגע חי ועל בגידות הבנתי שהמצב שלי לא כזה גרוע, אני הרי לא הגעתי לשם, אבל שכהתחילו לדבר איתי על קוים אומים שנחצים ושהרבה חברים לא האמינו שהם יגיעו למקום כזה קלטתי שמאז החתונה גם אני מתמודד עם הצורך הזה, והייתי קרוב מאוד להגיע לשם וללכת ל"מגע חי". אוי מכה שההכחשה אצלי עובדת שעות נוספות, מפרקת כל פיסת מידע לרסיסים רק כי שלא אוכל לראות את התמונה השלמה של המחלה שלי...

שמעתי חברים מדברים על זה שהם התרחקו מאלוהים עד שהם הגיעו לתוכנית ואמרתי לעצמי שאני דווקא בקשר טוב עם אלוהים. אני מתפלל אליו ואפילו מדבר איתו מדי פעם ואני לא כועס עליו. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין שברובד פנימי לא כ"כ עמוק אני כן כועס עליו - שהחיים שלי כאלה, שהוא נתן להורים שלי להכניס אינטרנט הבייתה, שזה המקום שהוא הביא אותי אליו וכן הלאה (היום הגישה שלי לכל זה היא אחרת, בעז"ה בפעם אחרת ארחיב). רק אחרי שהגעתי לתוכנית הצלחתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני אוהב אותו ברמה כזאת של רגש כמו שאני אומר את המשפט הזה לאשתי.

גם בקשר לארסיות של הטינה - בתחילת היכרותי את התוכנית אמרתי שאני לא נוטר טינה לאף אחד ושזה לא חלק מהחיים שלי, וככל שאני יותר מתחבר לאנשים ומוציא את הרגשות שלי החוצה, אני מבין שגם אצלי יש טינה בכל מיני מקרים ושגם אותי היא מנהלת ושהיא מזיקה לי.

בקיצור - מה שאני לוקח מהשיתוף הזה הוא בעיקר שאל תגיד אני לא שם ולי זה לא קרה.  תמיד תבחן איפה אתה כן נוגע בזה, ולפעמים צריך סבלנות  - אם אתה לא רואה את זה עכשיו אולי בשלב יותר מתקדם בהחלמה.

מקווה שהאריכות לפחות תהיה לתועלת
סוף שבוע נקי ומפוכח!

תודה שלומק'ה
מדהים
מאוד מזדהה עם זה
לקח לי המון זמן להבין ולעכל את עומק המחלה בחיי.
עד היום אני חושף רבדים מדהימים שלא ידעתי עליהם לטוב ולמוטב.
התחברתי

תודה רבה. מתפלל בשבילך ובשבילי שתמיד נוכל לעבוד באומץ ולהעדיף את חשיפת הפגמים על פני המשך ההתבוססות בהם.

שלום חברים,

מאחורי כבר שישה שבועות שלמים של נקיון, והנה אני נכנס לשבוע השביעי.
אני מרגיש שככל שהמפוכחות שלי נמשכת יותר זמן התובנות שלי על עצמי, על המחלה שלי ועל הדרך שעשיתי מגיל 12 הולכות ונבנות בקצב מואץ יותר.
התחלתי לכתוב בזמן האחרון את סיפור חיי המלא, בשביל הצעד הראשון.
כמות הסיפורים בהם נזכרתי הזויה, ולא רק זה - גם התוכן שלהם הזוי לחלוטין.

הוצאתי מהבוידם שלוש מחברות עמוסות לעייפה שכתבתי בערך מאז השביעית עד החתונה שלי (תקופה של כ6 שנים). הם שימשו החבר הכי טוב שלי, שאליו אני יכול לספר הכל. טוב, כמעט. יש דברים כל כך מחרידים שאפילו שם לא כתבתי. רק כתבתי שזה ירד איתי לקבר. או שלא...
לדוגמא - מסתבר שבגיל 17.5 חגגתי שיא אישי - נשארתי נקי במשך 12 יום לראשונה בחיי. וגם יצא לי זרע בלילה (המכונה קרי לילה) לראשונה בחיי
לקח לי כמה דקות להתאושש מהחבטה של הידיעה הזאת.
מה שאני לוקח לעצמי מכל העסק הוא כמה שההכחשה שאני מתמודד איתה עכשיו - היא מתנת אלוהים, ואני אסיר תודה לו על שנתן לי אותה. מסתבר שאלולא ההכשחה הזאת - היית תולה את עצמי מזמן (ואכן ידעתי תקופות של מחשבות אובדניות).

היום אני רואה בעיקר את הצד השני של ההכחשה - שברגע שמפלס התאווה ירד ויכולתי להרים קצת את הראש ולנשום אויר צח אני אומר לעצמי - אוקיי. הכל בסדר. אפשר לעגל פינות, ולא נורא לשבת מול מחשב עם אינטרנט פתוח למרות שזה בדיוק המקום שמפיל אותך תמיד. אני כאילו מהלך על פי בור עמוק, שכמה פעמים כבר נפלתי אליו והוא כבר שבר לי את כל העצמות, וברגע שאני מרגיש את הקרקע היציבה אני חוזר לנסות ללכת על השפה ולבחון כמה זמן אני יכול להחזיק מעמד. כי אני לא כזה חולה. ואולי בכלל ברגע שקיבלתי את התנופה הראשונית אוכל להחזיק בכוחות עצמי.
כמה שההכחשה שלי פעילה.

אבל כמו שאמרתי, אני אסיר תודה עליה. בלעדיה - לא הייתי מגיע לפה היום בחתיכה אחת, ואני אוהב אותה. היא חלק ממני, ואני משתדל ללמוד איך לחיות ביחד איתה. איך לתת לה את המקום שלה מבלי שתנסה להתנפל ולבלוע את כול כולי בשחור השכחה.

***

חוץ מזה, אמרתי לא מזמן לחבר שאני כל הזמן קורא פה בפורום תגובות של אנשים על כך שהנשים שלהם מופעמות מהשינוי שחל בהם.
אחד עוזר במטלות הבית, שני מפסיק לכעוס ולרטון.
אני ממש מקנא בהם!
אשתי שעדיין לא יודעת מהתוכנית ומההתמכרות שלי, לא שמה לב לכלום!
זה בגלל שגם לפני הגיעי לתוכנית הייתי חרוץ בבית ועוזר המון ואנחנו נושאים במטלות הבית בשווה ואני בעל טוב כלפיה וכו'. המחלה מתגלה בעיקר ביחסים ביננו במיטה, בזה שכשאני לבד עם הלדה שלי אני מנסה לברוח ממנה למחשב ולעיסוקים אחרים, ולפעמים רחוקות כאשר אני ואשתי רבים - התגובה שלי בדרך כלל היא הסגרות, בכי, אי יכולת להגיב על טענותיה, זריקת האשמה וכדו'.
אלו הסיבות שהיא לא רואה את ההחלמה העצומה שאני מרגיש בכל מישור בחיי.

עד סוף השבוע האחרון,
שבו אפילו היא לא יכלה להישאר אדישה אחרי האחריות שגיליתי
כשאירחנו בבית מסיבה של העבודה שלה, ו
אחר המרץ שהפגנתי בכל מיני פינות  - הכנות לשבת ופינוק אישי שלה בשיחת נפש מרוכזת ודאגה לארוחת ערב וכדו' - זה באמת הגיע ממקום של לחפש מה אני יכול לעשות כדי לצאת מהריכוז העצמי הגבוה שלי (בחודש שהאחרון אני לא מפסיק לעשות כלים בבית...),
והיא ממש שמחה לראות שאני כזה דואג ומתחשב וכו'.
מחכה ממש ליום שבו אוכל להוריד את כל המסכות
להראות לה גם את הרע וגם את המקום שההחלמה הביאה אותי אליו.

הנוף בהחלט שווה מפה,
וזוהי רק ההתח-לה-לה-לה!!!

בהחלמה לכולם!