בוקר טוב.
הכינויי שלי הוא תשובה שלימה ואני מתחיל להבין שאני מכור לתאווה.
ההתמכרות שלי מתבטאת  בחיפוש לא רציונלי של מראות וטקסטים מגרים מינית,  צפייה בפורנו על בסיס יומיומי ואוננות כפייתית כמעט בכל יום ופעמים רבות יותר מפעם אחת.
זו לא הפעם הראשונה שלי כאן אפשר להגיד שיש לי וותק של כשנה בפורום ( שנה שאני בפורום החלמה אבל ממשיך לאונן- לדעתי צריך להמציא מדליה לזה )אבל אף פעם לא אזרתי מספיק אומץ בשביל להתחיל להזיז דברים באמת .
לאחר הפסקה מסויימת ( שבמהלכה כמעט התחלתי לנסות קצת פתרונות אלטרנטיביים לאובססיה שלי אבל לשמחתי הבושה והעצלות שלי מנעו ממני להוציא את התאווה שלי אל מחוץ לשירותים ) עם הניסיונות להחלים החלטתי לחזור לשמור עיניך.  אמנם היה לי חשש מסוים מחזרה לפורום כי בעבר הפורום שימש לי ככדור הרגעה למצפון ותירוץ לשאלה למה אני לא הולך לקבוצות ומשיג ספונסר לעבודה על הצעדים.  אז החלטתי לחכות עם הפורום וקודם כל ללכת לקבוצה.
אז הלכתי ( אולי עוד מעט יהיה לי יותר כח לספר איך קרה הדבר הלא סביר הזה)
היה מדהים קיבלתי המון ועכשיו אני צריך להיזהר לא לעוף על זה ולתכנן איך אני מחלים תוך כמה ימים כי אני כבר רואה את הנפילה באופק שתביא לייאוש ונסיגה.

אגב רוצה למסור קושי גדול להתמודד עם העובדה שהיום אין אוכל.  אני בספק אם יש צום שלא נפלתי בו אולי חוץ מימי כיפור.  אני אוהב אוכל ברמה כזאת שלא יפתיע אותי לגלות שיש לי מקום של כבוד גם בקבוצות שלOA ( אכלני יתר אנונימיים אם אני זוכר נכון ) אבל אני מקווה ומתפלל שיהיה בסדר.

צום קל ונקי לכם.
ופורים שמח ( ונקי )

*מילה לגבי הכותרת שלי- הדף דורש כותרת והאגו שלי לא ידבר איתי יותר אם הכותרת תהיה 'המסע של תשובה שלימה' אז כתבתי משפט יפה ומפוצץ על דרכים והצלחות.
זרמו עם האגו שלי מסכן הוא חולה.

ברוך השב
כיף לקרוא את הכתיבה הקולחת והרגישה שלך
שמח לראות אותך שוב
דרך אגב ההמלצה המקובלת לגבי צומות היא לשבור, במקרה שהם מהווים איום על ההחלמה.
ולא גרע מדין חולה
בהצלחה

שמח מאוד שאתה איתנו בדרך.
חבל שלא ראיתי את זה קודם... היה לי כזאת הרגשה שבצום אני לא נופל אף פעם...
מסתבר שזה שקר... )-:

אוהבים,
בהצלחה לדרך חדשה,

תודה רבה מוישל'ה.

הצטערתי לשמוע יהושע. אני מקווה שמכאן רק תעלה בנקיות ובמפוכחות.

יום לא פשוט עבר על כוחותינו.

צום. 
קם ב08:00 בבוקר.
נזכר שאי אפשר לאכול.
חוזר לישון.

אבל הלכתי לישון ב23:00.
שוכב ער במיטה ומנסה להעביר את היום.

ב09:00 אמא מזכירה שרציתי להשלים יומיים בערך של פיגור בשיעורי הבית של קורס הפסיכומטרי שאני לומד. ובכלל כבר מאוחר אולי תבוא לעזור לאבא.
חבל כבר עמדתי לקום.

10:00 מסיים לעבור על כל התגובות בארץ ובחו"ל מימין ומשמאל לנאום של ביבי,  לסרטון של בוז'י ולתמונות של בת הדודה הקטנה בתחפושת כלה שהעלתה הדודה.
קם.
נוהל תפילה חפוזה- מבין תוך כדי שאם אני נשאר בבית אני משתגע ומחליט לברוח לספריה העירונית ללמוד שם.
שעה של נחת ושקט.
פתאום מגיעים זוג תלמידי תיכון מתיישבים לידי ומתחילים להרעיש בשקט.
שום בן אדם נורמלי לא היה שומע בכלל את הדיבורים החרישיים שלהם- אתם בטח מבינים שאני יכול לספר לכם הכל על החברים שלהם מהתיכון המורה להיסטוריה ועל זה שהוא לא מבין למה הוא צריך לעשות את העבודה המעצבנת הזאת.  בסוף היא שחררה אותו ללכת. שקט. עד שאני מבין שכבר אין מי שיסתיר לי אותה.
עושה שריר.
ממשיך עד שיוצא לי עשן מהאזניים ( הכל יבש בפנים ככה שזה קורה די מהר ) וחותך הביתה להתארגן לחג.

עוד אנקדוטה קטנה.
בדרך לספריה עוצר להתקשר למספר שקיבלתי במייל בשביל לקבל את הקוד לקבוצות הטלפוניות.
אני מעדיף להתמודד עם הגרעין האיראני מאשר עם הטלפון הזה.
יהודי נחמד עונה, אומר מילה טובה ואומר שיחזור מאוחר יותר כי הוא לא ממש יכול לדבר.
שעה אחרי.  בדומיית הספרייה נשמע קול רטט רועם משתיק מיד וחוזר ללמוד.
נזכר שאני מחכה לטלפון.
רץ החוצה מהספרייה מחזיר צלצול בלב פועם.
מסיים את השיחה וחוזר ברוגע ללמוד.

בשעה של קבוצת הצהריים אני עושה עצירה מהלימודים ו...
קולט שלא רשמתי את המספר. ..
פריילערך פורים

מאז מוצאי שבת שעברה הייתי נקי עד ערב שבת.
ערב שבת- בום!
השריר נמתח עד קצה גבול היכולת ולבסוף קרס כצפוי.

מלבד ההצהרה על הנפילה אביא פה תובנה. 
מרגע שהשתחרר ה'שריר'  הותרו כל המעצורים. 
בשבת אחת- למרות היעדר פלאפון אוננתי שלוש פעמים פלוס אחת במוצ"ש.
פיצוי על שבוע של התגברות.

ההתגברות יעילה כמו כוסות רוח לקרנף מסתער.
אני חייב להתחיל תכנית להתחבר לספונסר ולצעוד את הצעדים.

אני לא מסוגל לעמוד מול זה לבד.
ותפסיק עם הרעיון הזה שאולי אם אנסה שוב זה יעבוד.
חרטה ברטה.

אבל קשה להודות בחוסר אונים.
קשה לוותר על התאווה.
כואב לכתוב את זה אבל ממש קשה לי להחליט שמחר אני לא מחפש בנות יפות ברחוב, באוטובוס, בקורס הפסיכומטרי ובמחשב..

וואלה.  תוך כדי כתיבת המשפט האחרון נזכרתי שלא ממחר אלא רק מחר.
טיפה פחות קשה.
ואיך לעשות את זה לא כמאבק- אלא כוויתור?

אנסה.
נעדכן בל"נ איך היה.

וואו אחי אני מרגיש בדיוק כמוך.
איך בכלל ניתן להתמודד עם זה לבד??
באמת אי אפשר! הצעד הראשון הוא להבין שאנו חסרי אונים.
ולכן אנחנו מנסים להחזיק רק את היום הזה נקי.
ומבקשים כח מה' רק לאותו היום.
זה כמו ה'מן' במדבר כל יום מחדש.
בסוף ה' נותן אבל זה מצריך ממנו עבודה גדולה של התבטלות.
וזה גם המנוף הגדול שיש בהתמכרות.
שיהיה בהחלמה. אוהב אותך אחי.

אנחנו איתך תשובה. מוכר כ"כ. יש פה אנשים שכבר לא נמצאים שם. שחיים אחרת.
תישאר.

פעם נוספת שלא עמדתי בפני התאווה.

לא הייתי זקוק לבריחה נואשת.
לא ראיתי משהו ספציפי שהעלה בי את הצורך להשתמש.
אפילו לא התפרקתי אחרי התאפקות ארוכה.

פשוט היה לי חשק לתאווה.
התנגדתי.
שניה ועוד אחת.
וזהו.
נכנעתי ופתחתי בשימוש אגרסיבי.

לא רוצה להפסיק.
כיף לי.
כמו שאני לא רוצה להפסיק לאכול למרות שאכלתי מספיק ואני סתם משמין.
כמו שאני לא רוצה להפסיק לראות סרט ( או לכתוב בפורום להבדיל ) למרות שעוד כמה שעות צריך לקום ואני צריך להיות עירני מחר.
כמו שאני לא רוצה להפסיק לצרוך חדשות לקראת הבחירות הקרבות למרות שיחד איתם גם מועד המבחן שלי מתקרב ואני חייב לחזור ללמוד.

כיף לי ואני לא מסוגל לוותר על הכיף הזה למרות שאני מבין שהוא לא טוב ופוגע בי בדברים אחרים.

האם זאת התמכרות?

אני לא מבין בזה אבל לדעתי יש בזה שונה ודומה.
מחד זו פעולה שאני עושה למרות שזה מזיק לי ואני רוצה להפסיק.
ומאידך אנשים מספרים על איך הם לא מסוגלים בלי זה וכמה רע להם עם זה.
לא רע לי.
כיף לי.
הדברים היחידים שגורם לי לרצות להפסיק הוא המצפון שעושה לי הדוסיות שלי וההבנה שמשהו פה לגמרי לא בריא.

אבל בהכל אני ככה. 
תמיד העדפתי את ההנאה המיידית על מצוות ההגיון.
אז אולי אני סתם חלש אופי? 
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק?

אני מבולבל ( כרגיל ).
מקווה שיהיה לי כח ( ותירוץ- בשביל ההורים) ללכת לקבוצה מחר.

סאך נאחעס.

אני לא מכיר מישהו שלא נהנה מלהשתמש. צריך להיות ממש עמוק בבוץ (ברמה מטורפת) בשביל לא ליהנות מזה.
אני מזדהה עמוקות עם ההרגשה שלך, זה אחד הדברים שגרמו לי להכחיש הרבה זמן שאני מכור. אבל באיזשהו שלב הבנתי 2 דברים - 1. התאווה מנהלת לי את החיים (אפילו ברמה של מתי אני הולך לישון...) 2. אני רוצה להפסיק (גם אצלי זה נבע משיקולים מוסריים ומצפוניים בעיקר) ואני פשוט לא יכול! לא מצליח לבד.

אז יש פה תכנית, מה אכפת לי לנסות, רק להיום!

בטח ששימוש זה כיף
לא הייתי משתמש עם לא הייתי נהנה תוך כדי.
הבעיה שלי היא זה לא השימוש הבודד,  אלא מצב השימוש, ההבנה שאין לי שום שליטה על זה, ושאין לדבר סוף.
יכולתי לילות שלמים להסתובב ברחבי העיר בקור הירושלמי המקפיא, למצוא וואי פיי בשביל אוננות עלובה, של כמה דקות.
כשמדדתי את הרגעים שבהם באמת נהניתי, מדובר היה פחות או יותר בשלוש או ארבעה אחוז מהזמן שביליתי בסביבת השימוש.

מנסיון של קשר עם הרבה חברים,
זה קשור לגיל,
עד גיל מסוים כמה שאנו סובלים, אנו גם נהנים מזה, ולכן מאוד קשה להפסיק,
ורק על ידי החלמה חזקה, ותירגול של חוסר אונים ואיבוד שליטה, אפשר להפסיק, "אפי' שנהנים"

בכל מקרה אשמח לראות אותך לפחות בכנס, קח כוח ותבוא, זה ייתן לך מבט מאוד חיובי וכוח לבוא לקבוצות ועשיית צעדים,
בהצלחה.

כיף חיים! כי הם חיינו ואורך ימינו... זו תחושה אמיתית.
מזל שרגשות אינם עובדות.

אשרינו, רובינו, שזכינו לעמוד על הבעיה ולדון בפיתרון תוך כדי קצב רגוע, ודיון הולם, וחופש בחירה.

יש כמה כאלה שבאו לכאן כי השופט קבע! או כי יש קבוצה בכלא! או כי נתפסו לעיני כל! או שניסו להתאבד ולא הצליחו!

חברים יקרים, התמכרות זו מחלה מסוכנת. והזכות שלנו בעיקר שומרי הדת שרגישים לבעיה עוד לפני שזה תופח למימדים קיצוניים לעמוד ולהתמודד עם זה.

בקיצור, עדיף להיכנס להחלמה שכעדיין נהנים ולא שרפנו לגמרי את כל הפיוזים והרגשות, מאשר ל'נסות' להיכנס להחלמה כשהרגשות חרוכים באופן בלתי הפיך וצריך נס שמיימי לכל חצי דקה של נקיות.

יפה שעה אחת קודם! וזה היופי של שמור עינך! שמקדימים את התרופה הנכונה לפני שהמחלה מחריפה.

(את הפוסט הזה התחלתי לכתוב אתמל במיטה ונרדמתי תוך כדי- זה עשוי להסביר חלק מהכשלים הלוגיים )

אני לא רואה אור בקצה המנהרה.
אני רואה אור בפתח הבור.
הוא שם, יש שם אנשים.
אבל אני כאן בתוך הג'יפה.
ואין סולם בבור.
אבל נחשים ועקרבים יש, בשפע.

ובנימה אופטימית זאת:
אתמול הייתי בקבוצה.
היה מיוחד.
קיבלתי הרבה.
קניתי ספרים.
עליתי אחר כך גם לקבוצת הלילה הטלפונית.
והרגשתי שאני בכיוון חיובי.

בבוקר המומנטום נמשך, קמתי באיזור שמונה בהחלטה שאני היום יוצא לרוץ.
התפללתי. יצאתי. רצתי ( אחרי חודשים שזה לא קרה). אכלתי ויצאתי לספריה העירונית ללמוד ( פסיכומטרי ).

ופה זה נגמר.

יושב. לומד.  משהו מפריע.
האנגלית מוציאה לי את החשק.
המתמטיקה 'נתקעת' לי.

והלימוד באופן כללי לא כיף (ראוי לציין פה שמאז גן הילדים לא נהניתי מלימודים ושיעורי בית עד שהתחלתי את הקורס הזה ).

כשלא כיף מרחפים ומשחקים בפלאפון.

ואז עולים ייסורי המצפון:

מתי תלמד?
הזמן קצר.
אתה צריך ציון גבוה בשביל מה שאתה רוצה.
ובכלל אתה חייב להשקיע באנגלית כי אתה לא יודע מילה ועוד פחות מחודש מבחן.

אז חזרתי ללמוד מדוכדך ובלי חשק.
פתאום ניגשה אלי הגברת מהשולחן הסמוך בבקשה שאשמור לה על המחשב מס' דקות כי היא הולכת להביא משהו.

לא היה בזה שום דבר מיני או רומז באופן כלשהו לתאווה.
היא גם לא היתה לבושה בצורה בעיתית .
אבל- היא היתה אישה. שישבה ( אחרי שחזרה) בזוית הראיה שלי.
מ.ש.ל.

חשבתי להתקשר לחבר. 
ספריה.
צריך להיות בשקט.
כתבתיsms, כמעט שלחתי ו-
החלטתי שאולי הוא לא רוצה הודעות כאלה בפלאפון שלו.

אז נשארתי ככה.

הזמן עבר בתסכולי פסיכומטרי מחד והצצות מנגד.
קבוצת הצהריים הגיעה וחלפה בלי שאמצא בי מספיק רצון להתקשר.
ולבסוף חזרתי הביתה לארוחת צהריים כשחצי תאוותי בידי ( והחצי השני בראש )בשעה שבה אמא אמרה שהאוכל יהיה מוכן.
לא היה.
לפעמים זה ממש מכעיס הקטע הזה שלמשרתים שמקיפים אותי יש עוד מה לעשות בחיים חוץ מלדאוג לי.
ואני כל כך רציתי לאכול מהר ולחזור ללמוד.

נשברתי.

אכלתי משהו והלכתי לפורנן.

יצאתי עוד יותר מבועס משנכנסתי ( מפתיע מישהו? ) ונשכבתי על המיטה על מנת להעביר את יתרת היום הזה בשוטטות באתרים ובפורומים.

הייתי עייף אבל רציתי לחכות קצת וללכת לישון מוקדם.
ואז התפנה המחשב.
עוד שעתיים שלוש.
מסיים עם יותר עייפות ו'ביטול שיעורי בית'.
מאונן שוב.

מסיים לפני כמה דקות 1:30 בלילה.
עייף.
מטונף.
ללא שיעורי בית.

בתקווה להרגיע מעט את מצפוני הדואב ולראות מעט מהאור המצפה בקצה המנהרה נכנסתי לכאן.
לגבי האור פירטתי בהתחלה את הגיגי המעניינים.
והמצפון נרדם תו"כ כתיבת שורות אלו.

ועכשיו התעורר עייף ומבועס על הבזבוז של יום האתמול יותר משהיה כשנרדם.

יום טוב ומחלים לכולם!

שני דברים מנהלים אותי בצורה מופרעת בימים טרופים אלו.
בחירות.
והפסיכומטרי.

אני לא עושה כלום בעניין הבחירות.
אין לי זמן בשביל זה.
אבל זה נמצא שם תמיד בכל שניה ושניה.
לא עוזב אותי.
כאילו שאם אדע את תוצאותיו של עוד סקר ואצפה בעוד סרטון זה יעזור לכוחותינו.
וזה מתדרדר.
זה לא רק שאני רוצה לראות הכל.
אני בטוח בכל רגע שבטח משהו השתנה ובודק את זה.
בדרך מהבית לאוטו אני בודק בפלאפון אם משהו התעדכן.
כאילו לא קמתי מהמחשב.
איבדתי כל פרופורציה.

פסיכומטרי.
אני מפנטז על לימודים בתכנית מצטיינים כלשהי.
אני מסוגל להגיע לציון הנדרש.
בודאות.
אבל לא תוך שלושה שבועות מהיום. ( חודשיים מיום שהחלטתי לנסות.  התקדמתי מאז המון אבל נדרשים זמן ויזע רב כדי ללמוד מהתחלה את כל יסודות המתמטיקה שבהם זלזלתי בתיכון וזה לא משאיר הרבה אפשרות ללמוד אנגלית מאפס כמעט )
אז אני נלחץ ומפעיל מבערים.
וזה כמעט עבד.
למעלה מחודש של למידה כמעט ללא הפוגה יעידו.
אבל זה הגיע לקצה.
השבוע נשברתי ומאז שלושה ימים שאני לא מסוגל לגעת בזה.
לחץ אמרנו? אמור מעתה היסטריה.

ואז מצטרפים חוסר הוודאות לגבי שנה הבאה והלבטים לגבי תכנית ההחלמה...

יאוש בלבול שגעון.