קשה לי לתאר את ההרגשה הזאת, אבל עד לפני חצי שעה,
הרגשתי שאין לי בכלל תאווה. אחרי שבוע של נקיון, ובמיוחד
אחרי שבת משפחתית מחזקת עם אשתי וילדיי בבית ב"ה.
לכל שבת יש מוצ"ש - כמו שאומרים בצבא, ובאמת אחרי שכולם
הלכו לישון, נשארתי לבד מול המחשב, והרגשתי פתאום ריקנות.
פחדתי להתעמת מולה, אז התחלתי להכנס לאתרי חדשות, מייל, בנק.
עשיתי מסלול תמים, עד שהגעתי לאפשרויות הסינון שבאתר שמור עיניך.
רציתי לבדוק מה גבולות הסינון שלי (רימון), והחלטתי לעשות בדיקה
במסלול הנמוך ביותר.
בחסדי השם, לא הגעתי לשום תוצאה - אפילו לא תמונה אחת (פשוט לא חיפשתי מספיק).
אבל כשראיתי לאן פניי מועדות, החלטתי שנגמרה הריקנות, אני עדיין חי ובועט.
סגרתי את הכרטיסייה בדפדפן, והחלטתי לרשום פה את מה שעובר עליי.
זה לגמרי לא מובן מאליו, שהצלחתי לעצור - כי הרי אחד הסימפטומים של מחלתנו הוא
שאין ברקסים! אבל כנראה העובדה שבתי הגדולה צריכה שאחזיר אותה בעוד חצי שעה מחברה,
נותנת לי חיבור כלשהו למציאות שמונע ממני להשאב לנפילה.
תודה לך אבינו שבשמיים - על שבוע נקיון! אנא תעזור לי להשמר בעיקר מרגעי השאננות
והאופורייה שבהם אני מועד ביותר, ולמצוא לי חיבור משמעותי למציאות בכל זמן.