ניסיון להתחיל את העסק מחדש. לכתוב, לפחות. להציף. בעיקר בשביל על עצמי. לנסות להבין איפה הבאג הגדול. ואיך אפשר אולי אחרת. אולי אפילו להשתנות. 

*
וכן, אני יודע: כבוד גדול. גם אביתר בנאי וגם יונתן רזאל איזכרו אותי בשירים החדשים שלהם. החלטתי לראות בזה גם סימן. אולי. אפשר. אחרת. אולי. אפילו. להשתנות

בהצלחה ובהחלמה, אוהבים.

אוהבים!
נראה לי את של בנאי אני מכיר, אפילו שמעתי בהופעה חיה
אבל את של רזאל (עדיין?) לא

בהצלחה רבה!

מסמן לעצמי. 
והסבה שלא התחלתי ורשמתי היא מהסבה הפשוטה, אני מכור. ומשומש. ואין לי כח לכלום. גם לזה. מספיק סיבות טובות כד לחזור, ועדיין. 

רוצה לכתוב. לסמן לעצמי כל פעם לכתוב משהו. לא משנה אם אני ממחזר את עצמי. הכי גרוע בשבילי, כפי שכבר קורה וגרוע, שאני אהיה מכור לדמות שאני רוצה להראות, או שאני חושב שאנשים חושבים שהם רואים בי. אז לא. אני רוצה לכתוב. פעם בכמה זמן. לא רוצה להתחייב לכל יום. ולכתוב. על בלנד. מצב נתון. בלי מסכות. בלי תצוגות. מצב. נתון. 

הגילוי הגדול והנורא. שלקח לי חמש שנות תוכנית לקלוט אותו. ואז גם. לא באמת לקלוט. לא באמת לרצות לקלוט. כל הזמן הזה שאני בתוכנית, ושאני הולך לקבוצות, ושאני מדבר בטלפון, ושאני כותב, ושאני, כמו עכשיו מנסה לחזור מחדש, היו ועדיין רק עם צד אחד של העסק, זה שקם בבוקר אחרי שימוש (וכשאני כותב שימוש אני מתכוון לכמה, מינימום שתיים), ומגעיל לו, וחם כבר, כי לא שבע בבוקר, והוא הולך ומתקלח, ומכבס את המצעים, ועושה איזה תפילה חפוזה, ומתלבש יפה, (מה שקורה אחר כך אני רוצה לסמן לעצמי כאן לכתוב על זה, כי זאת הנקודה עכשיו, המה-יהיה-במקום, ואחרי-שהכל-נקי), במלים אחרות, אני נמצא כאן רק בתור אור יקרות, אף פעם ומעולם לא באתי עם קיפאון, עם החור השחור הזה שבולע הכל, שלא אכפת לו מכלום, שנועל את הדלת כשאפשר, מוריד את התריס, ומסדר לעצמו נשנושים ללילה, עם הפסקות פרסומת בין לבין, שנוטש את כל החלומות שהיו פעם, דוחס את כל מה שמלוכלך לארון, את כל השאר למגירה, ומתעסק רק בדבר אחד מאוד ספיציפי עם בד יבש בהישג יד, כל ההחלמה שלי, אולי גם רצף הנקיות הארוך, היה רק מהמקום של אור יקרות, המתפקד, המבין, הקולט שהכל הולך לעזאזל, ורציונאלית מנסה להניח תחתיות לכל הבורות שנפערו סביבי כמו בולענים של ים המלח, אבל אין מה לעשות, בסוף קיפאון שנדחף לבוידעם איזה שנתיים פלוס יוצא משם מורעב כמו לא יודע מה, ואין, דרכו אני לא יודע לעשות כלום, רק להשתמש ולספק בידור בין לבין, ברור שלא לבקש עזרה, ככה הספונסר אמר וקלע בול, אני לא יודע לבקש עזרה, אני עושה את זה רק אחרי שאור יקרות מגיע, מניח איזה קרש עץ עלוב מעל החור של הביוב, ומדבר כל מיני מלים, וזה שאני נקי ומתפקד כמה שעות. שיהיה ברור. גם את זה אור יקרות כתב. אחרי חודשיים שימוש מאסיבי קיפאון מאפשר לאור יקרות לצאת מידי פעם החוצה. משהו כמו יום כן יום לא. היום כן. מחר לא. אין לי מושג איך קיפאון מדבר. אין לי מושג איך קיפאון יכול לחיות בשלום עם אור יקרות. או בכלל אם הוא יכול לחיות

מאוד מאוד מזדהה. מילים לא יוכלו ספר. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
זה גם הסיפור שלי, ובמיוחד לאחר המעידה שהייתה לי אך לפני עשרים וחמישה ימים.
(וכנראה שלא לחינם עדיין לא מצאתי את הזמן לכתוב בפרוטרוט אודותיה).

***

אני ממש שמח שאתה נמצא כאן אתנו. זה מחבר אותי מאוד. לבעיה ולפתרון.

אוהבים. כואבים.
זו מחלה ארורה. 
כשאני שם, קשה לי לשבור את המעגל ולצאת משם. נראה שטוב לי שם, או לפחות יותר טוב מהאופציה השניה, לא להשתמש.
אצלי, הכאב שובר את המעגל הזה.
זה כואב, למה אני חייב כאב?
אבל שם המפתח לחיים טובים יותר.
כן, מחלה ארורה
שלא רק רוצה להכאיב לי, רוצה לגרום לי להיות כל כך אפתי שלא ארגיש כלום. לא ארגיש את הכאב אפילו.
אז הנה, גמרתי, עוד פעם, בסדר. זה כבר לא כמו פעם שאני רוצה למות אחריי, או מתחרט. אני כבר שם, אפתי, מנסה לא להרגיש. כי איך אני מסוגל להרגיש? הרי אני לא יכול להכיל את החיים, ועכשיו גם עם אכזבה, ייאוש, בושה, אשמה בתור הדובדבן שבקצפת, את כל זה, פלוס החיים שלי, אני וודאי לא יכול להכיל.
אז אפתיות
אולי אפילו מצליח לשכנע את עצמי שטוב לי שם. יותר מההחלמה הסיוט הזאת.
אז אפתיות
אז מוות.

אפשר אחרת
ועוד יום נקי, ובין קריז לקריז, מופיעים החיים עצמם. לפעמים זה מאוד כואב. שורף. גם הכאב הוא חלק ממני, וגם הוא מרגיש חי יותר.

אבל יש לי אבא אוהב
מי ייתן ואמצא אותו היום

אוהב אותך אחי

קולט עד כמה התעסקתי (אני עוד מתעסק) בשאלות כמו האם פורונוגרפיה היא התמכרות וכדומה חולה או חוטא והייתי מנסה לענות וחושב על "בראי התוכנית" ואיך האנשים החכמים של התוכנית והמאוזנים שאני מצייר לעצמי בראש עונים על זהכו וכו, אולי כמן ריצוי כזה, כרגע איך שאני חושב על זה, וואלה, לא מעניין אותי, אני חי צורה של חיים שאני לא יכול להתמיד בה לנצח למרות שאני מאוד רוצה בזה, ואני יודע שיגיע לזה קצה, אני מפחד מהקצה עם האלה בפנים אז אני רוצה להקדים אותה ולנסות לעשות שינוי וזהו.  אולי יותר מזה, אני לא רוצה להתמכר לתוכנית. לנסות להצדיק אותה. להוכיח שהיא עובדת. הייתי בסרט הזה. אני רוצה לעשות שינוי. בלי ראסטות וזיקוקים. בלי צלצולים וסצנות. לעשות משהו עם החיים שלי

אז יאלה תצרף טיפול תרופתי זה נותן גם סיבה חדשה לקוות

זאת לא הנקודה שלי. אבל בכל מקרה, לא רוצה לפסול כלום. כן רוצה נכונות. עדיין אין לי כלום מהמצרך הזה. כאילו יש אם אני כותב כאן ונכנס לכאן, ועדיין.

אחי היקר! 
חשבתי מה לכתוב יותר אבל זה שעת בוקר מוקדמת והראש לא כל כך מתפקד
אז רק מאחל לך המון הצלחה 
אוהב וחיבוק גדול
השינוי עוד יגיע.  רק להמשיך להשתדל ולהאמין

והפחד הגדול שבאמת לופת את הלב זה שאוקי, אז סבבה, אני לא אהיה מכור, אני לא אשתמש נונסטופ בפורנו, ואני לא יאונן בכל רגע נתון, אבל מה אני כן יהיה. מרוב השנים עם ההתמכרות, גם עם הפאוז של השנתיים ומשהו, אני לא יודע מה אני יהיה בלי. ההתמכרות כבר הגדירה אותי. אני מפחד לפגוש אור יקרות לא מכור. אור יקרות בלי קיפאון. לא מסוגל לחשוב על מצב כזה. כמו שהייתי קטן ותמיד, ואז מה, ואז מה, ואז מה. איך אני אהיה בלעדיה. וכשאני אומר בלעדיה אני לא מתכוון לשימוש ולכל האתרים והשמות שעפים לי בראש וברגע בגוגל ואני חזרה. אני מתכוון גם להתמודדות עם השימוש. למקלחת, כביסה וריצה. לכעסים, הרצונות, והמלים. 
וכאן אני נוגע בנקודה שנייה, מילא אם הייתי עכשיו מחליט זהו, ניסיתי מיציתי, לא רוצה החלמה ולא גמילה ולא תוכנית ולא כדורים, אני רוצה לאונן את עצמי למוות, להוריד את כל הסרטים מכל הסוגים, להסתגר בתוך אי עם מחשב עד מאה עשרים, ולפרנן בלי לראות ממטר, אולי הייתי אומר, בואנה המצב חמור, אני ככה קרוב מהגיהנום וחייב לעשות משהו. אבל לא, יש לי תקווה. ובמקום להוציא אותי מזה היא שומרת אותי במקום. למה אני יודע בדיוק את האיזונים, כמה גרם תקווה לשים כדי לשמר את המצב הקיים. כדי לא לנסות להזיז משהו, לא להתשגע, לנסות להשתנות. לדעת שיש איזה חלון ושיש אולי איזה דרך ואולי עכשיו אולי ביום מן הימים. אבל לא הכל אבוד. והנה, המצב.

האמת שאני לא יודע מה לכתוב לך. קראתי את הדברים וכאב לי, וחשבתי על כל מיני דברי לכתוב אבל לא יצא לי כלום. כי באמת הכאב הוא בלתי נסבל, ובאמת שיש מצב שכבר קשה לדמיין חיים אחרים. אחרי כל כך הרבה שנים בשימוש בתאווה, איך נראים בכלל חיים בלי כל העסק הזה?

אז במקום לכתוב לך משהו חכמולוגי כזה, אשתף אותך באפיזודה קטנה שעברה עליי היום.

בתקופה הזאת לפני חמש שנים הייתי בשיא השיאים של הנפילות שלי. למעשה, בעשרת ימי תשובה תשע"ב היתה לי אחת הנפילות הכי כואבות. היום כשיצאתי בבוקר למשרד, הדרך הזכירה לי את אותה נפילה. אולי זה היה מזג האויר המשתנה או משהו באוירה של התקופה, אבל פתאום נזרקתי לשם וממש יכולתי להרגיש את זה. אפילו ממרחק של חמש שנים, התחושה היתה קשה והכאב היה ממשי מאוד.

למה אני מספר לך את זה? לא יודע. פשוט זה מה שעבר לי בראש כשקראתי את מה שכתבת.

תודה על זה.

הבוקר בכתיבה הבנתי שזה לא הפחד מלהשתנות, כאילו, כמובן שכן, יש הרבה מינון מהפחד הזה. אבל מה שיותר מזיז לי זה מי משנה אותי. בגלל מה אני משתנה. ומסתבר שפה יושב לי חתכת אגו שלא מקבלת שום דבר מאחרים, גם אם החיים שלי תלויים מנגד. זה לא רק החוסר יכולת שלי לבקש עזרה מאחרים, זה חוסר היכולת לקבל שאני לא מושלם, שיכול להיות שמישהו יקח אחוזי זכות על הקיום שלי וההשתנות שלי