שלום חברים הכינוי שלי פה הוא מתנות קטנות ואני מכור לתאווה.
הרבה מאד זמן שלא הייתי פה, אבל במקום הקדוש הזה התחלתי את הדרך שלי ואני חב לו את חיי.

אני מאד מפחד לכתוב פה בתוך ההגדרה של יומן מסע, כי אני אדם לא עיקבי ובקלות זה יכול להיהפך מ"יומן מסע" ל"יום מסע", אבל באסירות תודה פחדים כאלה לא עוצרים אותי היום, מקסימום אטעה ואנסה, ואז אולי אלמד על עצמי עוד משהו.

אז ככה אני נקי באסירות תודה 606 יום, ודווקא הכתיבה וההסתכלות פה בפורום מחזירים אותי ללילות ההכחשה, בהם אחרי שימושים בלתי נגמרים, הייתי בא לפה מסתכל ומחכה שיחדור את המעטה שלי משהו, אבל כלום... ככה שנה מסתכל והולך, אחחח כמה כאב.
ואז בנס אלוהים נתן לי נכונות ובאתי לקבוצות, ועשיתי צעדים, ויש לי ספונסר, והמון חברים שאוהבים אותי באמת, ויש ניצחון גובר והולך, וחיים לחיות ולהתאמץ בשבילם.

קראתי ליומן מסע "מתנות שבדרך" כי אני רגיל בחולי שלי לבכות ולהתבכיין ולשאוב רחמים וערך מאחרים, אז אני מזכיר לעצמי להתמקד בהתקדמות ובדרך ובמתנות הענקיות שיש שם.

אוהב וצריך.

איזה כיף לך.

הדברים שכתבת ריגשו אותי מאוד. להתגבר על החששות, להשקיט את הקולות השליליים שבפנים ולעשות את הצעד הזה לשתף ולסייע לאחרים...זהו מעשה אמיץ מאוד בעיניי. 
אז תודה רבה לך על המתנה הגדולה הראשונה שנתת לכולנו.
בהצלחה בהמשך!

תודה שחזרת 
אוהבים

תודה שאתה פה איתנו

אכן מתנות גדולות.. חיבוק.

שלום חברים
עברו עלי שבועות עמוסים בגלל מבחן גדול שיש לי שבוע הבא. עיקר העבודה שלי הייתה על הפחדים והנסיון לשלוט בחיים שלי, וכל פעם שנכנסתי לראש של המבחן יותר מדי ,כשהפסקתי להסתכל רק על הפעולה הבאה, או שניסתי לקבל אישורים מחברים על זה שאני יעבור את המבחן, לא יכולתי ללמוד מרוב לחץ.

אסירות תודה יש לי חברים לדרך ואני צועד איתם יד ביד אז הייתי משתף כל בוקר כמה חברים, מתפלל על זה מזמין את אלוקים להיות לידי בלימוד, כי בלעדיו אני הולך שם לאיבוד.
ולמדתי המון המון, הרבה מעבר לכוחות שלי.

עכשיו יש שבת וראש השנה ואני יכול להרוס לעצמי ולסביבתי אותם עם הלחץ של המבחן, ועם למידה אין סופית,אבל נראה לי שאלוקים לפי הבנתי רוצה ממני שאני יתבונן בהטבה שלו בעולם ומתוך כך אשתוקק להתקרב אליו ושימלוך על העולם, בגלוי ולא בהסתר פנים. ולהיות עם המשפחה שלי בסעודות לשיר איתם ולשמוח. 

והפעולות האלו הם התרופה ללחץ ולפחד שלי, כי אם אני משקיע את כל הוויתי במבחן, ולא עושה מה שאני צריך לעשות בראש השנה אז ה"אלוקים" שלי זה המבחן - שיתן לי חיות בזה שאני חכם, מוכשר, מוצלח, יכול, ושאני שווה משהו-, ולא אלוקים האמיתי שלי, אבא אוהב שדואג לי ולתוצאות של הפעולות שלי.

אז העבודת ראש השנה שלי, שהיא גם עבודת התכנית שלי, זה ללמוד כמה שפחות על חשבון המשפחה והתפילות.

מתפלל שאלוקים יעזור לי ויהיה איתי בזה כי לבד אני לא יכול.

אוהבים אותך!
מקווה לראות אותך היום בקבוצה.

שלום אהוב יקר!
בהצלחה בנקיות ובמבחן!
גמר חתימה טובה!:-)

שלום חברים!

ראשית אני מתנצל פתאום ראיתי שיש עוד חבר שקרא למסע לו מתנות שבדרך אבל אני לא בדקתי אז מחילה אם זה מפריע!

-------------------------

תודה למגיבים והקוראים,

אסיר תודה על תקופה טובה השינוי גישה בחיים שלי ממש משמח אותי, גם זה שאני שם לב לאיפה שלא, אבל אני יכול לאבד את זה בקלות אם אני שואב תאווה או טינה, אז אני מתחנן לאלוהים להשאר מפוכח היום.

נזכרתי לאחרונה כמה הייתי מרוכז בעצמי במחלה כמה ניסיתי להיות בשליטה על מה שאני מרגיש/חושב/עושה, ועל ידי שליטה באחרים גם אשיג את מה שאני רוצה, וגם נזכרתי כמה זה לא עזר לי ורק הרס יותר, חוץ מזה שכיביתי עד כמה שיכולתי את הרגשות שלי, גם התנהגתי מהפגמי אופי ללא שליטה, ממש כמו בתאווה. וגם שם סבלתי המון ועדיין לא יכולתי להפסיק, וזה הנס שלי בחיים שאני מתנהג אחרת, עדיין יש את הקול בראש שלי שאומר לי להתנהג בצורה החולה, אבל ברוב הזמן כשאני מחובר אני לא חייב לפעול לפי מה שהוא אומר לי.

וזה נזכרתי ממקרה שהיה: באזור ימים אלו יש לי יומהולדת, אשתי היקרה הלכה לקנות לי מתנה, שעון, שמחתי שהיא קונה לי וניסיתי לכוון אותה לאיפה, טוב, היא חזרה והביאה לי את המתנה, שעון נחמד נראה עדין ויפה, אבל אני רוצה סווטש לא משהו לא מוכר ועדין מדי, אחרי ההתלהבות אמרתי לה שיכול להיות שנלך יחד להחליף, ומה היא אומרת...

תכלס' הזדרזנו מאד לחזור לחניות לבדוק את האופציות, ובעודנו בקניון מתלבטים אני רואה את המבט שלה מתחיל להיות מעונן ומאוכזב, נשמתי עמוק ואמרתי לה ש"הגעתי להחלטה". אני רואה את העניים נכבות ואת האכזבה מבצבצת, אז אמרתי לה אני רוצה להשאר עם השעון שקנית לי, היא ממש ממש שמחה וזה המשיך לכמה ימים.

נו אתם שואלים אולי מה כל כך מיוחד בזה??

אז זהו שאני פריק שליטה. משוגע לגמרי. אני תמיד צריך לשלוט בהכל, אין מתנה שלא החלפתי מאז שהתחתנו! (חוץ מה שאי אפשר או שאמרתי לה מפורש מה לקנות לי ואיפה(כן אני יודע זה ממש ממש חולה)), למה? כי אני יודע הכי טוב מה אני רוצה ואיך הכי טוב לנצל את הכסף שאני יהנה במקסימום, ויותר מזה אני גם יודע מה טוב לה ולנו ולילדים ולמדינת ישראל ולsa. אני אלוהים. וזהו.

לצורך הדוגמא אחד מהמצבים שמראים לי את השליטה החולה שלי: אין בגד שאשתי לבשה שאני לא אישרתי אותו קודם, לא בשביל תאווה אלא כי הטעם שלי קובע, נולדה לי בת לפני פסח ואשתי הייתה אצל הוריה, אז אני ניקיתי לבד, והכלל שלי היה מה שלא לובשים במשך שנה זורקים, היא חוזרת אחרי פסח וחושכות עיניה איפה כל הבגדים שלי? היא שואלת, אז הסברתי לה, ואז היא אמרה לי אני לא לובשת אותם כי אתה לא נותן לי לא כי אני לא אוהבת אותם! בתחילת דרכי בהחלמה שלחתי אותה כתיקון לקנות בגדים לבד עם 1000 שקל ביד, היא חזרה אחרי שלוש שעות בלי כלום, שאלתי אותה למה? היא אמרה לי שהיא לא הייתה מסוגלת כי היא פחדה שאני לא יאהב את זה. היום אני לא קונה איתה בכלל היא הולכת לבד וקונה מה שהיא רוצה, לפעמים היא שואלת אותי ואני מציע כמו לחבר לא מחליט לה ולא פוסל את דעתה.
וההבנה שלי מכל זה שהשליטה המדומה שלי רק הרסה לי היא הרחיקה אותי מהאנשים שקרובים אלי חירבה מצבים שיכלו להיות נעימים, ובעיקר הרחיקה אותי מעצמי, מהיכולת להרגיש, לשמוח באמת, להשתחרר...

עדיין יש הרבה מה לשפר בינינו ואנחנו גם בטיפול זוגי, וגם בתאווה יש לעיתים נסיגות אבל אני שמח שאני בדרך ושיש התקדמות נחישות וכנות, ובעיקר שטעמתי את טעמה של הענווה.

תודה, מתנות. לקרוא (ולשמוע) שיתופים שלך זה מתנות גדולות שיש לנו בדרך.