שבוע טוב!

בשעה טובה, בעקבות הדיון בשרשור הזה, אנו פותחים את "קבוצת פורטיפיי", קבוצה ללימוד ותרגול של עקרונות תכנית "פורטיפיי" (Fortify). הקבוצה פתוחה לכולם, ועם זאת, אנו מבקשים שהדיון יתמקד בהבאת דברים מניסיונם המעשי של חברים שצופים בסרטונים ומתרגלים את התכנית בפועל, ולא בהעלאת מחשבות ודעות תיאורטיות.

החלטתי לפתוח את הקבוצה בפורום יומני מסע, מאחר וזהו מעין מסע משותף של כולנו.

בעזרת ה', בכל שבוע נפתח דיון על אודות אחד הסרטונים (או יותר, לפי העניין). ננסה לתרגל את העקרונות שבו באופן מעשי, ולשתף או להתייעץ כאן בעקבות כך.

אדגיש שלפי הטבע שלי, סביר שאזנח את המהלך הזה. לכשעצמי אין לי יכולת התמדה גדולה. כדי שזה יצליח, אנחנו זקוקים לשני דברים: 1. לחסדי ה' שיעזור לנו להתמיד. 2. להשתתפותכם במהלך - שתיתן תחושה שקורה כאן משהו משמעותי שכדאי להשקיע בו.

נ.ב. השם "לוחמי התמורות" הוא בהשראת ספרו של הרב ארז משה דורון, והוא מבטא את הנכונות והרצון שלנו ללחום למען התמורה והשינוי, למען חיים אחרים המשוחררים מהשעבוד לתאווה.

***

להלן קישורים לכל הדיונים שנערכו עד כה לגבי הסרטונים השונים:

שלב 1
1 - צעד בכיוון הנכון
2 - הזהות שלכם לעומת מקומכם
3 - הסברים מדעיים להתמכרות

צפו בסרטון בקישור הזה (יש כתוביות בעברית, כך שאפשר גם להשתיק את הקול ורק לקרוא את הכתוביות), ואחר כך השיבו על השאלות הבאות:

1. אני מכיר בכך שיש לי בעיה, מחפש אחר פתרון ונכון ליישם תכנית מעשית כדי לפתור את הבעיה. מה כל זה אומר עליי?

2. מה ההשלכות שיכולות להיות לפתרון הבעיה על העתיד שלי?

3. מדוע חשוב לחגוג את התחלת המהלך הזה?

4. כיצד אני מתכוון לחגוג זאת?

5. איך אני מרגיש עם כל החגיגה הזו? מדוע?

מאחר ומדובר בסרטון קצר וכללי, ייתכן ובעוד כמה ימים נעבור לסרטון הבא.

בהצלחה לכולנו!

כדי לעבור לצפייה בסרטון הבא ולדיון בעקבותיו - לחץ כאן.

***

עבור אלה שאין באפשרותם לצפות בסרטונים, אני מצרף כאן את הטקסט:

1-1 צעד בכיוון הנכון

ברוכים הבאים ל"פורטיפיי". אנחנו שמחים שמצאתם אותנו. על אף שאנחנו לא יכולים לדעת מה בדיוק החוויות, הרגשות או המחשבות שלכם, בילינו זמן רב עם אנשים אחרים שמתמודדים עם אתגרים זהים לאלה שהביאו אתכם לכאן.

אם אתם דומים להם, ודאי תהיתם: "מה השתבש בעבר?" "אני לא מאמין שאני כאן!" "איך הגעתי למקום הזה?" "אני לא בטוח שמשהו ישתנה." ייתכן שיש לכם פחדים בנוגע לעתיד שלכם: "אולי אני עושה את זה יותר מדי זמן. אולי כבר הרסתי הכול." "ואם לא אצליח לנצח את הדבר הזה?"

ואז יש לכם רגע... התחלה חדשה, דף נקי. לא משנה מה קרה אתמול, בחודש שעבר או בשנה שעברה, אתם יודעים מה? עכשיו... אתם עושים את התכנית הזאת!

זה אומר עליכם משהו. ואם זה תלוי בנו, זה יאמר משהו גם על העתיד שלכם. אבל לעת עתה, בואו לא נרוץ מהר מדי אל המחר. בואו נישאר ביום הזה. והיום, עצם העובדה שאתם כאן, העובדה שאתם משתתפים בתכנית הזאת, מצדיקה חגיגה קטנה.

תחשבו על זה: עם כל מה שאתם יכולים לעשות עכשיו, בחרתם להקדיש זמן כדילנסות את התכנית הזאת. זה לא עניין של מה בכך. למעשה, זה עניין רציני. אנחנו באמת שמחים שאתם כאן.

אנחנו צריכים לדבר על דברים רבים בהמשך, אך הבה נתמקד בנקודה אחת בינתיים: לא משנה כמה זמן, ובאיזו עוצמה אתם מתמודדים עם הבעיה הזאת, לא משנה כמה מיואשים או תקועים אתם מרגישים כעת - היום יום חדש. זאת לא רק קלישאה. זה באמת נכון. הרגע הזה לא זהה לשום רגע שבא לפניו.

עכשיו עשיתם משהו, שרוב האנשים במצבכם לא אמיצים מספיק כדי לעשות: הכרתם בזה שיש בעיה, ואתם עושים משהו בנוגע לה. כל הכבוד, באמת!

אבל לא באתם לכאן כדי לקבל טפיחה על השכם או שיחת עידוד. הגעתם לכאן כי החיים שלכם הסתבכו ונחטפו על ידי משהו שאתם לא מצליחים לשלוט בו מספיק, או בכלל. אתם כאן כי נמאס לכם להרגיש כך, ואתם מוכנים לעשות משהו בנדון, לעשות משהו שונה, משהו שנאמן לזהות האמיתית שלכם, או למה שאתם באמת רוצים להפיק מהחיים.

בגלל זה גם אנחנו כאן, כי גם אנחנו מאמינים שמגיע לכם יותר מזה. אנחנו נעשה כל מה שבכוחנו כדי לעזור לכם למצוא את זה. אז הבה נעשה את זה. כל מקום שאתם נמצאים בו, ולא משנה היכן הוא, הוא נקודת התחלה מושלמת!

1. זה אומר שאני לא שמח להיות במקום שהייתי בו.  שאני מודע לעצמי ולתאווה ואני שואף לשינוי.  זה אומר שהסכמתי להודות שיש משהו לא טוב בי. 

2. אני לא אהיה תלוי במשהו.  אני מאמין שזה יחזק את הקשר שלי עם בת זוגתי לעתיד,  את הקשר שלי עם א.לוהים ובכלל את כל התחושות העדינות והפנימיות של הנפש שנשחקו בעקבות התאווה. 

3. כדי לתת לעצמי מוטיבציה וכדי להבין שזה לא עניין של מה בכך,  זה דבר רציני וחשוב שהולך לשנות את חיי

4. באמת שאלה.  אולי אנסה לסיים מסכת ולעשות "סעודת מצווה",  אולי סתם אקנה משהו מתוק לעצמי.  אני זוכר שפעם הראשונה שראיתי את הסרטון הזה זה היה בשעת לילה מאוחרת ומיד לאחר מכן אכלתי שוקולד 

5. שבעזרת ה' אתחיל דרך חדשה,  טובה יותר ונקייה יותר.  התרגשות לקראת משהו חדש. 

בהצלחה לכולם!!  יוזמה מבורכת! 

בגדול זה המשען היחיד שלי. הנחמה היחידה שלי במצב שלי היא שאני מבין שהוא בעייתי, ושאני עוד לא מיואש מלפתור את הבעיה. מצד שני - זה אומר שנגזרו עלי חיים לא פשוטים, כי אם הייתי מקבל את התאווה שלי בהבנה היה לי הרבה יותר קל. לא קל לחיות עם משיכה חזקה למשהו שאתה מאמין שהוא שלילי.

מבחינתי כל חיי עומדים כאן על כף המואזניים. אין לי שום סיכוי לבנות את העתיד שלי כמו שאני רואה אותו כל עוד אני שקוע בתאווה. אצלי זה לא פצע מקומי, זה סרטן, זה משתלט לי על כל החיים.

כמו שחוגגים בר-מצווה או חתונה, שמתחיל אצלנו משהו חדש, שהולך להיות קשה מאוד, אבל  אנחנו מקווים ומאמינים שהוא ישנה את כל מסלול חיינו לטובה. החגיגה מטמיעה בנו בצורה חוויתית את גודל המאורע וחשיבותו ובעיקר - נותנת לנו זריקת מוטיבציה להתחלה. נראה לי שבמקרה שלנו החגיגה חשובה עוד יותר - כמה פעמים כבר נחלנו כישלונות? אנחנו עשויים לגשת לתכנית כאל עוד נסיון אבוד מראש ואז ממילא אין לנו שום סיכוי. אנחנו חוגגים כי אנחנו מאמינים, ואנחנו חייבים להאמין, שהפעם באמת פתחתנו דף חדש, באמת עלינו על הדרך הנכונה, ודבר כזה חייבים לחגוג. 

כשראיתי את הסירטון הייתי בחופש וראיתי את כל הדברים הכיפיים שעשיתי באותו יום כחגיגה על הדרך החדשה. טיול חצי יום עם חברים, מנוחה בבית של קריאה, מוזיקה ואוכל טעים, ובערב עוד מפגש קצר עם חבר ותיק וטוב. כמובן שלכל האנשים שחגגו איתי, לא היה מושג מכל העניין...

טהרני כתב on 17 ספט' 2016 19:38:

1. זה אומר עליי שאני אדם טוב, שרוצה לבחור בטוב ולהיות טוב, ואף מוכן להתאמץ לשם כך. בהקשר לכך, חבר ותיק בתכנית 12 הצעדים רגיל לומר: "אני לא אדם רע שמנסה להיות טוב, אני אדם חולה שמנסה להיות בריא".

2. אוקיי. במשבצת שבה אני נמצא כרגע, אני מבין שהבעייה שלי היא לא רק אוננות ופורנוגרפיה. היא הרבה יותר עמוקה מזה. כשבעיית האוננות והפורנוגרפיה תיפתר, אני ארגיש טוב, והחיים שלי יהיו יפים יותר. לראשונה אוכל להתפנות באמת להיות חלק ממה שקורה. כשגם הבעיות השורשיות תיפתרנה, או תהיה בהן עוד התקדמות (גם אם לא שלמות), אני ארגיש טוב יותר לאין ערוך, ואוכל לממש בכל תחומי חיי את הפוטנציאל שיש לי, את כל הדברים היפים בהם חנן אותי ה'.

3. מאוד התחברתי למה שכתב lglg בהקשר הזה. החגיגה חשובה כדי להצית בי תקווה. כדי להרגיש שאני מתחיל עכשיו משהו חדש לגמרי. מצד שני, הניסיון שלי מוכיח שהחגיגה היא גם מאוד מסוכנת. היא יכולה לשרת את ההכחשה שלי. וההכחשה היא הרי חלק חזק של המלכודת שבה אני נופל פעם אחר פעם, במשך שנים רבות.

4. השאלה הזו הביאה אותי לשאול את עצמי שאלה נוספת: "איך אני חוגג דברים?" והתשובה היא, שאני "חוגג" בבריחה לעניינים גשמיים. אז אם לא לתאווה, אז לאוכל. ובעיניי גם קריאה, לימוד או עיסוק במוסיקה או יצירה / צריכה אחרת עשויים להיות בריחות כאלה. אני מנסה בעקבות כך לשאול את עצמי איך נכון לחגוג דברים בכלל, ומאורע כזה בפרט. התשובה שמהדהדת בתוכי היא שהחגיגה האמיתית ביותר היא להרגיש את הפְּנִים שלי מואר ושלו. לא לצרוך משהו חיצוני. פשוט להתחבר לרגע לאור הזה שבפנים. הוא נמצא שם, הבעייה שמרוב רעש חיצוני שבו אני מציף את עצמי - אני לא מרגיש אותו. זה אור עדין, לא גס כמו האכילה הגסה שלי ושאר הדברים בסגנון. רגע של שקט. רגע של הַדְמָמָה. רגע של חיבור. זה מה שאני צריך לציון המאורע. אפילו המילה "חגיגה" נשמעת לי צורמת וגסה.

5. האמת, שאני מרגיש מיואש. אני מרגיש שזה עוד ניסיון עקר. אני מרגיש עייף מהחיים, חסר מוטיבציה. מצד שני, כשהגעתי לכאן, הרגשתי במצב דומה, ובחסד אלוקים נשארתי נקי שנתיים וחצי. אז אולי מחכה לי הפתעה בלתי-אפשרית נוספת? איכשהו אני מתקשה "לגזור" ולהשליך מהנס שקרה לי בהפסקת השימוש בתאווה, ולהסיק מכך שאני יכול לחוות שחרור גם בתחומי חיים נוספים. הראש שלי מלא בטצדקי של "לא ראי זה כראי זה". מצטער על האקורד המבאס שבו אני מסיים את התשובות שלי...

ערב טוב חברים יקרים!

האמת שציפיתי להיענות רבה יותר, אבל גם תוכנית 12 הצעדים התחילה משני חברים בלבד, בעוד אנחנו כבר שלושה!... בכל אופן, בע"ה מחר אני מקווה שנעבור לסרטון הבא.

חברים שרוצים להצטרף לסבב הנוכחי (כבר רואה בעיני רוחי את המחזור השני...) - זה הזמן לקפוץ על הרכבת! (אם כי לעולם לא מאוחר לגמרי, אבל עכשיו עדיין לא מאוחר בכלל).

טהרני כתב on 20 ספט' 2016 20:38:


אני חושב שחז"ל, ועם ישראל לדורותיו, לא ראו בחגיגה גשמית בהכרח בריחה. בוא נתבונן איך ההלכה מחייבת אותנו לנהוג בשבתות וימים טובים ושאר חגים ימי הודאה וכ'ו. המוטיב החוזר הוא בגדול: אוכל ויין. 
אפשר להיות נזיר (במובן הגויי של המילה) ורק להסתכל פנימה כאילו שהקב"ה לא הוא זה שברא את העולם שבחוץ, אבל לדעתי הגדולה האמיתית היא להצליח להתחבר לאור הפנימי דווקא מתוך החגיגה הגשמית. 
מסובך להיות יהודי...

בעניין כמות המשתתפים - כדי לחזק את המחוזקים אומר שבנוסף לכך שגם שלושה אנשים זה מספיק, מחובתנו להמשיך, גם כי אנחנו לא יודעים כמה אנשים עוד קוראים אותנו בלי להגיב.

טוב הייתי מעט חריף מדי בהודעה הקודמת. לא באתי אלא להאיר את הצד השני, ולא להחשיך חלילה את חשיבותה של הפרישות.

lglg- אתה צודק ברמה העקרונית, שחגיגה גשמית היא לא בהכרח בריחה, אבל בדגש על המילה בהכרח... אצלי העניין הזה מורכב, והנטייה הבסיסית שלי היא בדרך כלל לעשות אותו לא ממש נכון. זה מתבטא למשל בנטייה שלי "לחגוג" באכילה לבד, להחביא את הדברים הטעימים מהילדים שלי וכדו'. מאז התכנית, זה נמצא במגמת השתפרות.

לעשות את זה נכון בעיניי, זה לעשות את זה בפשטות וטבעיות, בלי לעשות מזה יותר ממה שזה, בלי לתת לזה מקום גדול יותר ממה שזה תופס בפועל.

לעשות את זה נכון בעיניי, זה לעשות את זה עם אחרים, לא להפוך את זה למקום שאני בורח אליו כדי להתנתק, אלא להפוך את זה לאמצעי לפתיחת וקירוב לבבות.

מסובך להיות יהודי, ומסובך עוד יותר להיות יהודי מכור... 

תודה גם על החיזוק בעניין חשיבות המשך המהלך הזה.
אני באמת תוהה האם 89 הצפיות בשרשור הזה עד כה, הן מהכניסות הבלתי פוסקות שלי אליו, או שיש גם עוד כמה צופים... 

lglg כתב on 21 ספט' 2016 06:17:

תוך כדי שהייתי עסוק בכתיבת ההודעה הקודמת, שלחת את ההודעה הזו...

בכל אופן, אני לא התכוונתי לקטע של פרישות. להיפך, אני חושב שפרישות ממש לא מתאימה לי (בניגוד לכיוונים רוחניים שלי בעבר). התכוונתי יותר לאובססיה לא בריאה, לשקיעה בדבר מסוים ואיבוד הזהות בו. בתור תבלינים שמוסיפים שמחה לחיים, אני דווקא חושב שהעניינים הגשמיים יכולים להיות טובים. הבעייה שלי היא שאני מנסה לאכול ארוחות ענקיות שמורכבות אך ורק מהתבלינים האלה.

במובן מסוים, זה דומה לעיקרון שמובא בסרטון השלישי והרביעי (אני בינתיים עורך את הטקסט של הכתוביות שקיבלתי מיחזקאל, מנכ"ל שמור עיניך, לכדי מאמרים קריאים, אז יוצא לי לפגוש את התכנים הבאים). השימוש בתאווה מייצר אצלי במוח דופמין, שזה חומר שבמציאות תקינה מופרש כשאני עושה פעילות חיובית, כמו התעמלות, כמו קשר עם חברים. הצרה היא, שבצריכת תאווה החומר הזה מופרש בכמויות מטורפות והזויות, בכמויות לא טבעיות ולא נורמליות, וכתוצאה מכך כל המערכת שלי קורסת, על כל רבדיה: גופנית, נפשית ורוחנית.

אז כן, אוכל זה דבר טוב, וגם מין זה דבר מצוין. הבעייה היא במינונים, הבעייה היא במקום שזה תופס אצלי בנפש. וזה לא בהכרח קשור לכמות (אם כי זה גם משמעותי), זה יותר קשור לאיכות הנפח שזה תופס אצלי. עד כמה הדבר הזה מעסיק אותי. עד כמה הוא חשוב לי עד לפרטי פרטים. עד כמה אני מסתדר בלעדיו. כמה אחוזים הוא לוקח על במת החיים שלי. איזה נתח מהחיים שלי מופרש לטובתו.

[תוך כדי המתנה בתור באיזה מקום חשבתי על משהו שרציתי להוסיף כאן: כמה מדהימים היו החיים שלי, אם כל פעם שבה היה מופרש דופמין, זה היה מתבצע בצורה טבעית - על ידי פעילות גופנית, קשר עם חברים, עשייה מספקת וכדו'. וכמה קלוקלים הם החיים שלי כאשר הדופמין הזה מופרש בצורות לא טבעיות].

השאלות שנשאלו לעיל:

1. אני מכיר בכך שיש לי בעיה, מחפש אחר פתרון ונכון ליישם תכנית מעשית כדי לפתור את הבעיה. מה כל זה אומר עליי?
2. מה ההשלכות שיכולות להיות לפתרון הבעיה על העתיד שלי?
3. מדוע חשוב לחגוג את התחלת המהלך הזה?
4. כיצד אני מתכוון לחגוג זאת?
5. איך אני מרגיש עם כל החגיגה הזו? מדוע?


התשובות לשאלות הפותחות ממבטי:

1. חיים שכאלה אינם חיים. 
2. השלמת הצורך בדרך חילופית.
3. לאמת לעצמי שאני אכן לוקח עצמי אל דרך חדשה - טובה משהייתה לי בחיי.
4. כמו שמחת חג; מאכלים משובחים, שמיעת שירים המשדרים אווירת חג, ויום חופש.
5. שמח וטוב לב, כי אני כבר יותר לא בעולם הרע הזה, אלא בפינה שלי, בחיים שלי, בדרך שלי האהובה עלי מכול!

בעקבות עצת חבר, פתחתי את הדיון בסרטון הבא בשרשור נפרד.
אפשר ללחוץ על הקישור וכך להגיע אליו.

המטרה היא לאפשר לחברים נוספים לעבור את התהליך באופן עצמאי, מבלי ששרשור אחד יוצף תגובות לגבי סרטונים שונים באופן שייצור בלאגן גדול.

אני מודה לאותו חבר על עצתו החכמה.