הזהות שלכם לעומת מקומכם

צפו בסרטון בקישור הזה (או קראו את הטקסט המצורף בהמשך), ואחר כך השיבו על השאלות הבאות:

1. במשך כמה זמן אני מתמודד עם ההתמכרות?

2. באלו אופנים ניסיתי להפסיק?

3. האם זה הצליח?

4. האם אני מרגיש שההתמכרות היא לא חלק מהזהות שלי? (ושאלה נוספת לצועדים בתכנית 12 הצעדים: האם הטענה שההתמכרות היא לא חלק מהזהות שלי סותרת את תכנית הצעדים?)

5. עד כמה אני מסכים לטענה שאני לא הגורם העיקרי להתמכרות הזאת?

6. האם הסרטון הזה הצית בי הרגשה חדשה או מבט חדש לגבי ההתמודדות שלי?

***

עבור אלה שאין באפשרותם לצפות בסרטון, או אלה שמעדיפים לקרוא את תוכנו, אני מצרף כאן את טקסט תמלול הדברים:

המצב של כל אדם שונה אמנם, אך רוב האנשים שמתמודדים עם התמכרות כזאת חוזרים אליה שוב ושוב, ולעתים לאורך שנים רבות. אחרי זמן-מה טבעי שאדם מתחיל לחשוב שהוא "כזה", שזאת זהותו. מחשבות כאלה צצות במוחם של רוב המתמכרים: "אולי אני פשוט שתיין." או: "הסם הזה עוזר לי להיות מי שאני באמת, לא?"

וודאי שמעתם רעיונות דומים בנוגע לפורנוגרפיה: "כן, זה רק קטע של מתבגרים." או: "כל הבנים עושים את זה." "אני פשוט אדם כזה." זה נכון? יש אנשים שבאמת רוצים שזה יהיה נכון. הם מקווים שזה נכון ומנסים להאמין בזה.

יש לי הצעה. למה לא ניצמד לעובדות, לניסיון שלנו מהמציאות ולדברים כפי שהם באמת? חבר שלנו, אחרי שחזר לצרוך פורנוגרפיה ערב אחד, סיפר לנו שהוא כיבה את המחשב שלו וניסה לישון, כשחש שוב את קהות החושים והכבדות, שתמיד באות אחרי שימוש בפורנו, הוא הפסיק והתיישב על הרצפה. "זה לא מי שאני באמת!" הוא צעק בחושך. "זה לא האדם שאני רוצה להיות. זה לא אני!"

מובן שהרבה יותר קל לומר את ההפך: להביט על חיינו, על הרגלי צריכת המדיה שלנו, ולומר: "זאת הזהות שלי". "זה האדם שאני". אנחנו כאן כדי לומר לכם משהו אחר. אנחנו כאן כדי לומר לכם חד וחלק, שיש הבדל גדול בין הזהות שלכם לבין המקום שבו אתם נמצאים בחיים. זאת האמת.

אתם כאן. אולי אתם עושים את זה כבר הרבה זמן. זה המקום שאתם נמצאים בו, אבל אין זאת אומרת שזאת הזהות שלכם. למעשה, ייתכן שההתמכרות הזאת סותרת את הזהות האמיתית שלכם. היה לכם רגע כמו זה שהזכרתי עכשיו? רגע שבו הרגשתם, אפילו בקושי, שאתם יותר טובים מזה? שהדבר הזה הוא לא באמת אתם? שאולי זה אפילו מנוגד לזהותכם? אם לא היה לכם רגע כזה, תמשיכו לחפש. אתם יכולים, אנחנו מבטיחים.

לאלה מכם שכבר הרגישו כך, אתם ודאי כבר יודעים גם כמה קל ליפול למלכודת שוב. כאילו התמודדות עם התמכרות איננה קשה מספיק, לעתים אנחנו מוסיפים לנטל בכך שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שאנחנו לגמרי מקולקלים, טיפשים או חסרי ערך. אולי אתם מאמינים במשהו מעין זה כרגע. אולי אתם אפילו מאמינים בלבכם, שהשתתפות בתכנית הזאת היא סימן לכך שאתם חלשים עמוק בפנים.

אנחנו חולקים על זה ובגדול. לא משנה אילו חששות אישיים יש לכם, או מה הבלבול שאתם חשים, זאת נקודה שאנחנו רוצים להבהיר היטב: אתם לא הגורם העיקרי להתמכרות הזאת.

כל האובססיה סביב בעיות פנימיות מחמיצה חלק גדול מאוד מהתמונה: הוא נקרא העולם, ואתם חיים בתוכו. אתם חיים בחברה שמכניסה תמיד בעיות כאלה לחייהם של אנשים. אם זה נכון, אולי אנחנו צריכים להפסיק להאשים את עצמנו בזה שאנחנו חלשים ועלובים. אולי אנחנו צריכים להסתכל על הסברים מדעיים אמיתיים לשאלה מדוע יש התמכרות בכלל.

לסיכום, לא משנה כמה זמן אתם מתמודדים עם הבעיה, או כמה תקועים אתם חשים - אתם לא ההתמכרות שלכם. מישהו אמר פעם: "כל זמן שאתה נושם, מצבך יותר בסדר מלא בסדר".

אתם שומעים אותנו? שוב, אתם לא ההתמכרות שלכם! אתם הרבה יותר מזה, וכך אנחנו רואים אתכם. בסופו של דבר, מטרת התכנית איננה להפוך אתכם לאדם אחר, אלא לעזור לכם להיות שוב מי שאתם ומי שהייתם תמיד, גם אם שכחתם את זה לזמן-מה.

אני מוסיף כאן גם משימה, שהובאה בסוף הסרטון השני:

עבור על תמונות שלך מהעבר ומצא בהן אחת שמייצגת את האדם שהנך באמת, עמוק בפנים, מתחת לכל האתגרים האלה. נסה למצוא תמונה שמשקפת את האישיות האמיתית שלך ואת רגשותיך האמיתיים - לפני שההתמכרות השפיעה עליך - גם אם פירוש הדבר חזרה לתמונות שלך מגיל הינקות. ברגע שתמצא תמונה טובה, שים אותה בחדר שלך במקום שבו תוכל לראות אותה. אם אתה רוצה, אתה יכול לשים גם תמונה של מישהו שהוא גיבור בעיניך, אדם שאתה מעריץ או מכבד, מישהו שמייצג את סוג האדם שאתה מקווה להיות בעתיד. זה יכול להיות בן משפחה, גיבור-על בדיוני, או אדם אמיתי שהפך לאגדה. המטרה היא שתהיה לך תזכורת חזותית חזקה למי שהנך באמת - עמוק בפנים - ולמי שאתה רוצה להיות.

איני זוכר מאיזה גיל אני מתמודד עם הבעיה. לדעתי, למן היום בו הבנתי שאנשים אמורים ללבוש בגדים, התחלתי לדמיין נשים ללא בגדים, ולשפשף (גם כשלא יצא כלום). ("אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא, לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום אסור, מאי טעמא יצר אלבשה" קידושין פא:). אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל בגיל כזה, בטח שזו לא הרשעות שלי, לכן אני מאמין שכנראה אני לא הגורם העיקרי למצב שלי, למרות שהאחריות לפתור את המצב כרגע, היא אך ורק שלי.  התמודדות במובן של לנסות להפסיק התחילה בערך מגיל 13, רק אז הבנתי מה אני עושה והבנתי שזה אסור. 
בהתחלה חשבתי שאני פשוט אפסיק, הרי זו עבירה חמורה (צחוק עצוב..). בהמשך הישיבה התיכונית, ניסיתי בעיקר לעבוד על כוח רצון, ספרים שונים וכ'ו, שוב ללא הצלחה מרובה. 
לקראת סוף התיכונית, התחלתי בצעד שלדעתי קידם אותי עד היום באופן הכי משמעותי שזה שינוי עצום שעשיתי בכל שמירה על גדרי הצניעות, שלב שלב (יחסית באופן די מהיר) שיניתי את כל אורח חיי בנושא צניעות, שמירת העיניים, הלשון הנקייה, האוזניים והידיים מן הקצה אל הקצה.
הוספתי על זה שינוי של הלו"ז שלי משינה של ימים רצופים, ללימוד ועשייה משמעותית, וגם תפילות לה' שיברא לי לב טהור. 
כל הדברים האלו הורידו דרסטית את התדירות של השימוש, עד שכבר כמעט חשבתי שהבעיה הולכת להיעלם, אבל אז שוב הגעתי לנקודה שבה נעמדתי במקום.
אז הוספתי סינון לפלאפון וקראתי עוד ספרים, אבל זה בקושי עזר עד כמעט בכלל לא. ועכשיו אני פה, בעיקר מפתח מודעות לעצמי בינתיים, עוסק בנושא, לומד אותו, ומתוך גם מצליח להשתמש בכלים הבסיסיים פה, שאת העקרונות הכרתי כבר קודם, אבל התאווה באה לי בכזה היסח הדעת שלא באמת השתמשתי בהם).
במובן מסויים כבר שנים שמתחולל מאבק אדיר בתוכי האם ועד כמה התאווה היא חלק ממני או ספחת ברת הסרה. אני רוצה להאמין בלב שלם שההתמכרות היא סוג של לכלוך שנדבק בי בטעות בלי לשים לב, ורק צריך צריך לשטוף חזק, עם התכשירים הנכונים, ואפשר להוריד את זה. קשה לי מאוד להכריע בסוגיה הזו. 
את הטענה שאני זה לא התאווה שמעתי פעם ראשונה מרב אחד שדיבר איתי בטלפון (עד היום  אני לא יודע מי זה והוא לא יודע מי אני, אולי יום אחד אספר בהרחבה) ואז זה אכן נתן לי מבט אחר, זה בעיקר הצית בי את הסוגיה באופן גלוי. 

תודה רבה LG (יש לך סמארטפון כזה?... ). זריזין מקדימין להחלמות.
מחכים לשמוע בהרחבה את הסיפור...

טהרני כתב on 21 ספט' 2016 19:12:

האמת שהשאלות שכתבת כאן ממש עשו לי חשק לכתוב את קורותי עד כה יותר בפירוט, גם כדי לעשות סדר לעצמי, וגם כי התפרצתי לפה בפתע כחבר פעיל בכלל בלי להציג את עצמי. אם וכאשר זה יקרה הסיפור הזה בהחלט יכנס לשם.

מצחיק. בדיוק צפיתי בסרטון וחשבתי על כך שהשאלות שלי לא מספיק קולעות לרוח הדברים. שאולי אני בא יותר מדי מתכנית הצעדים ולא עם ראש פתוח למשהו חדש... והנה אתה כותב שהשאלות היו לך לתועלת. אין ספק שכתיבה מסודרת של מה שקרה איתי מסייעת מאוד בתהליך ההחלמה. לדעתי, בכל תהליך החלמה שהוא.

בהקשר למחשבות הנ"ל שלי, אני מציע שאם יש מישהו שרוצה להיות שותף בעריכת השאלות, שיכתוב לי הודעה כאן או בפרטי.

1. כמעט עשר שנים
2. בעיקר לנסות לחשוב על דברים אחרים,  להחליט עם עצמי ולהבטיח לעצמי,  לא להיות עם המחשב לבד,  לנסות להגביל את עצמי במספר פעמים בשבוע שאני יכול ליפול.. 
3. לפעמים יותר לפעמים פחות,  בעיקר פחות :/
4. מעולם לא ראיתי את ההתמכרות כחלק ממני.  אני מסתכל עליה במובן מאוד "טכני".  יש בי איזושהי בעיה של התמכרות לאוננות,  צריך לפתור אותה.  כאן זה נגמר. 
5.כן ולא.  זה נכון שמזינים אותנו בכל הזוהמה הזו והרבה פעמים הנפילה הראשונה היא לא כלכך באשמתו.  אליפות להיות שאם הייתי מנסה יותר או נתעורר מוקדם יותר הדברים היו נראים אחרת
6. החדר בי קצת תקווה ומוטיבציה לשנות

בפעם הקודמת אחרי שראיתי את הסרטון הזה והמשיכה,  שמתי תמונה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בפלאפון

גוש פסטר כתב on 21 ספט' 2016 21:58:

גם אני שמתי בפלאפון תמונה של שני רבנים חשובים, מסתכלים אחד על השני בהערצה הדדית. (כן, עד כדי כך אני חרד לאנונימיות שלי, שאני אפילו לא אומר אילו רבנים...). אחת הסיבות ששמתי דווקא בפלאפון ולא בחדר, היא שהפלאפון (המסונן) הוא המקור העיקרי שלי לפורנו, ואני מקווה שזה יהווה עבורי עוד חומה.

טהרני כתב on 21 ספט' 2016 09:35:

1. עם התאווה אני מתמודד כעשרים שנה. בתכנית 12 הצעדים למדתי שההתמכרות שלי התחילה קודם לכן, בהתמסטלות מרגשות עזים של טינה, רחמים עצמיים וכדו'.

2. וואו, ניסיתי המון דברים. בעיקר דברים יהודיים: לימוד תורה (בכל תחומי התורה, ובייחוד ברוחניים-קבליים שבהם) תפילות, צומות, תיקון הכללי, לבישת ציצית עם תכלת (אולי אם אקיים את המצווה הזו כראוי, הסגולה הזו סופסוף תעבוד...), מקווה, שבועות, טיסה לאומן, שיתוף רבנים וחברים והתייעצות עימם. הייתי גם שנתיים אצל איש מקצוע. הטיפול אצלו הפחית את התדירות, ובמקביל הגביר את רגשות התסכול.

3. שום דבר לא הצליח להשאיר אותי נקי לאורך זמן, ובוודאי לא נקי ולא מתוסכל. אחרי הטיפול הייתי נקי לכל היותר חצי שנה, שאותה החזקתי בשיניים ובסוף חזרתי בריבית דריבית לשימוש.

4. זו שאלה מורכבת. במידה רבה - כן. ההתמכרות חלחלה לכל הרבדים בחיים שלי והיא משפיעה על כולם, כמו איזה בגד לבן שטבול בבוץ נוזלי. אמנם, המהות שלי היא לא ההתמכרות, כמו שמהות הבגד הנ"ל לבנה, אבל הסתבכתי עמוק בבוץ, ותהליך ההתנקות ממנו מורכב ביותר, וגם חיים שלמים לא יספיקו לו. עם זאת, חשוב להדגיש שאני לא אדם רע. אני אדם שביסודו הוא טוב ורוצה טוב (כפי שעניתי על השאלה הראשונה בסרטון 1) אך הרע אביק ביה טובא...

5. גם זו שאלה מורכבת. הייתי אומר שאני הגורם המרכזי להתמכרות, אבל אולי לא להתמכרות המסוימת הזו. כלומר, ההתנהלות הנפשית שלי בשנותיי הראשונות, בין אם היא נבעה מבחירה או מגנטיקה, גרמה לי לרצות לברוח לאיזה חומר אסור. אבל בהחלט ייתכן שהחומר האסור נבחר לאור הסביבה והערכים בהם גדלתי. אם הייתי גדל בחברה שבה מין זה לא אישו, אז אולי הייתי הולך על סמים קשים או משהו אחר שמאוד מחוץ לקונצנזוס, או לחילופין, אולי הייתי לוקח את המין למקום רחוק מאוד שהוא גם מחוץ לקונצנזוס החילוני.

6. הסרטון הזכיר לי: "טהרני - יש בך אור! יש בך הרבה טוב שנחבא מתחת לכל שכבת הלכלוך העבה והמתסכלת הזו".

***

זו ההזדמנות להזכיר שהעליתי את השאלות, הקישור והתוכן של סרטון 3.