הבה נתפעל מהרגעים הקטנים בחיים, אך המרנינים ביותר שיכולים להיות לנו...

היום, אני מרגיש בליבי מועקה נוראה, אינני יכול לפנות את ליבי לדברים אחרים חוץ מהתאווה :'(
הקשיים הכללים בחיי, מעיבים עליי ולא נותנים לי לראות את הדרך הישרה...
אני מחפש על מי להישען... וחבל שאני לא יכול להאמין ולא רק לשיר את "אין לנו על להישען, אלא על אבינו שבשמיים".
אנא אבא, רחם על נפש אומללה ודואבת שכמוני, אמנם הרביתי לחטוא ואף להחטיא, אך קצתי בחיי אלו, רצוני בחיים חדשים, מלאי אור ושמחה, כמו שלחלק מהחברים יש כאן... :'(

במשך שנים הייתי חנוק בדיבור, הייתי מגמגם, הייתי שותק רוב היום, ומוריד את הראש בפני כל אחד.
דבר אשר גרם לי, להקטין את עצמי, למעוך את אישיותי, ולברוח אל המקום הכי חם שמצאתי בחיים המרים האלה :'(
מגיע לי לפעמים קצת לבכות... אני יכול להגיד מילים גדולות ומחכימות, אך אני בליבי, חלול וריק, ריק מתוכן.
אמנם, אני לא במצב קשה, אך לפעמים, כאשר כולם מסביבי מתקדמים ומשתכללים, ואני נראה כמו סבא מעלה שערות לבנות בגיל 25... מי מאמין...

"אנחנו רק צריכים לצאת מתחושת הדיכאון..." רק זאת מילה יפה, אך איך עושים את זה? איך? מאיפה מתחילים, לאן פונים, לאן?

לאדם יסודו,
אך, דע עקא, ויצא שכרי בהפסדי, ככל שהורדתי את הראש מפני אנשים, נהייתי יותר מריר עם השנים מבפנים, וכשיכלתי והייתה לי את ההזמדנות להתפרץ ולהוציא את התסכול, הוצאתי אותו על בני משפחתי לצערי... דבר אשר הקשה עליי עוד יותר את החיים, הן מהפן החברתי, והן מהפן המשפחתי.
הבעיה העיקרית, שאין לי מושג מה נקרא ללכת קדימה? איפה זה קדימה? תמיד חשבתי שזה רק מפלגה בכנסת...
אין לי רחמיים עצמיים, יש לי קשיים עצמיים שהשתלטו עליי משום מקום...

כרגע, אינני משתתף בקבוצה לא טלפונית ולא חזותית.
קראתי חלק מהספר הלבן, אין לי את הספר הגדול.

הלוואי שאדע ויהיה לי את הרגש להיות ביחד עם אנשים... נראה לי שאיבדתי את הרגש הזה... לחלוטין!

אני מסוגל ויכול ומדבר עם אנשים שעוזרים לי, אך הרגש, מחוספס, מאוד.
אני יכול לתמוך, לעזור, אך קשה לי  מאוד לפתוח  את הצד שלי... החיים גרמו לי לא לסמוך על אף אדם, כי האדם הכי קרוב אליי נלקח ממני, ועד היום יש בי צד  שאני חושב שזה בגללי...

קשר השתיקה, שניהלתי במשך כמעט 10 שנים, לגבי הבעיות האישיות שהיו לי, בייחוד הגמגום, גבה ממני מחיר כבד של עוגמת נפש, בזבוז חיים טוטאלי, וויכוחים וריבים פנימיים וחיצוניים לי, וכמובן אנרגיות רבות עד אשר היום, ואני לא מגזים, אני מרגיש כמו אדם בן 50 שעבר מסכת חיים ארוכה בחייו.
שמתי לב על עצמי, שיש לי פחד עמוק מאוד, ותהומי משהו להוציא מילים מהפה, כאילו פחד להתבטא, לחשוף דברים החוצה, ייתכן מאוד שהנעילה האוטומטית של רגשותיי, גרמה לגמגום הנוראי שחוויתי במשך שנות חיי הבגרות שלי.
האם זה משנה, האם ההתמכרות גרמה לגמגום, או שהגמגום גרמה להתמכרות? כנראה שאצטרך לפוסט הקודם שלי, שכתבתי על הנושא, לקרוא אותו שוב, ולענות על כך בעצמי, אני מקווה שיהיו לי תשובות, למרות שאחד מחברי הפורום כבר זרק לי הערה במסר האישי, שייתכן ויש הכחשה שלא מדעת לדברים מסויימים בחיי...

ראית את הסרט "נאום המלך"?
אם לא ממש מומלץ.
[הסרט עוסק בבעיית הגימגום של מלך אנגליה ואכמ"ל...]

אנסה להשיג אותו.. תודה על ההמלצה.