טוב, אז קודם מה שקרה.
ב-3:30 לפנות בוקר חשתי שתם כוחי. ולצערי התחלתי לצפות בתמונות לא צנועות. ברוך השם עצרתי אחרי כמה רגעים, ואמרתי לעצמי וואי אני עוד רגע נופל.
מה לעשות?! אני לא נרדם.
ואז הערתי את אשתי הצדיקה והיא הסכימה לשתף פעולה. אני מספר לה שאני רוצה לאונן לא על התמונות.
החלטתי לא לאפס אף שלמעשה כבר נכנעתי, כבר חשתי שאני בשלב אל חזור, אלא שהיות ולמעשה לא עשיתי איסור אני לא מאפס.
לאפס זה מייאש אותי, עדיף לי להמשיך, בתחושה של לא מאה אחוז מאשר התחושה הזו שזה לא הולך.
אנחנו מתקרבים ללידה והדבר מפחיד אותי מאוד! מניסיון של לידות קודמות זה יכול להיות חודשיים שלושה.
בלידות הראשונות עברתי את זה בקלות.
עכשיו כשיש עוד אופציה זה נהיה קשה שבעתיים. פעם זה היה כמו להאכיל את הילד ביום כיפור, זה לא יוצר גירוי כי האיסור ברור ולא מתלבטים בכלל אם לאכול בכיפור.
ברגע שאכלתי מהעץ האסור אז תמיד יש לאשתי אלטרנטיבה, ועצם האפשרות מכה ומכהה את עייני ויוצר מאבקים אין סופיים.
הלואי שאחזור לאותו מצב, כי אני מרגיש שכל מה שאני לומד הוא כיסוי.
ככלוב על אריה שתמיד מחפש להשתחרר. ולא מתאים לי להיות הארוחה הבאה שלו.
