קוראים לי נתן, נשוי,  בן 26, מכור לתאווה כבר 13 שנה.  לפני 103 ימים בדיוק הכרתי את האתר הנפלא שלנו, והיום עברתי את ה90 יום.
הלוואי והייתי יכול לקנות עוגה ווירטואלית ולשלוח לכל אחד מכם חתיכה, הלוואי  שהייתם יכולים לראות את הדמעות הלא מאמינות שלי כשאני כותב את השורות האלה - אני, 90 יום? הרי אני מכיר את עצמי? אני יודע כמה פעמים אמרתי לאבא שבשמיים ובארץ בתחילת חודש אלול - אבא, עזור לי לשמור על עצמי חודש, ואז באמצע - עזור לי שבועיים, ואז  בעשרת ימי תשובה - שיהיו לי רק כמה נפילות בתוך החודש וזהו, הייתי סופר את הנפילות, חשבתי שקצת נפילות בהרבה זמן זה אומר שהתקדמתי, וכל פעם הכל קרס. אתם מבינים, זה לא ה90 יום שמרגשים אותי, כבר עברתי תקופות נקיות ארוכות יותר בחיים שלי, זה העבודה. פעם ראשונה בחיי שאני לוקח את חיי ברצינות. עד שהתחתנתי תמיד אמרתי לו בתפילה - אני מוכן לעשות הכל ובסוגריים הוספתי 'חוץ מלהתחתן', אבל באמת באמת ידעתי שאני לא מוכן לעשות הכל. אני חייב לשמור על הדימוי של המצליח, התלמיד הטוב בכיתה בתיכון, הבחור המבריק בישיבה אחר כך, לא הסכמתי לשנות את סדרי חיי בשביל זה. אחר כך, אחרי שהתחתנתי, עברתי להכחשה מסוג אחר - אמרתי לעצמי, כל מה שאני צריך זה לגרום ל'אישיות המסודרת' שלי - זו המבריקה, והיפה, והיצירתית, והמעניקה, להיות בקדמת הבמה. אם היא תתבטא, הבעיה תיפטר מאליה. אז היו לי תקופות טובות, ואז פרצים של נפילות הזויות כאלה, שלא היה לי ברור מהיכן הם נפלו עלי, איך אני בורח לחדר באמצע סדר בוקר בישיבה, מצליח לאתר את הפרצה ברימון ומשם הסוף ידוע...וכל זה במקביל לפיתוח שאר הכוחות. בהתחלה אפילו לא סיפרתי לאשתי, וזה רק היה יותר גרוע, פחדתי שהיא תתפוס אותי, פחדתי שהיא תגיד לי את מה שעמוק בלב ידעתי לבד - אני אפס, אני מטורף, כל האישיות הבנויה שאני כל כך גאה באה לא שווה כלום אל מול האש שגורמת לי לרוץ מבית המדרש לחדר בלא לחשוב על שום דבר חוץ מעל דרכים חדשות לנסות לגרות את עצמי. והמשכתי ליפול.
הצעד הראשון להחלמה, היה בחודש אלול לפני שנה. באותה התקופה סיפרתי לאשתי טיפין טיפין חלק מהבעיות של התאווה, אמרתי לה שזה דברים שהיו בעבר, לא חשבתי שאני מכור אז, וכבר היו לנו כמה שיחות על נושא 'שמירת הברית' כבר מתקופת האירוסין ותחילת החתונה, כך שהדברים נבנו קומה על גבי קומה. אשתי עשתה את אחד הצעדים האמיצים ביותר שאני יכול להעלות על הדעת (במיוחד אחרי שהבנתי ב'ספר הלבן' עד כמה הדבר אינו פשוט ומובן מאליו), והעניקה לי את אותו הביטחון שכל כך חסרתי. שאני אהוב למרות. ואפילו בגלל.
עד היום אני לא באמת מפנים את זה.
הצעד השני היה כמעט אחרי שנה וחצי (!!!!) - ההכרה שדי, מספיק לנסות לחסום את עצמי לדעת, זה לא עובד. צריך להתחיל לעבוד באמת. בשלב הזה, אחרי שעברתי דירה ליד בית עם אינטרנט פתוח ומצאתי את עצמי בבור תחתיות הווירטואלי הכי עמוק שהייתי בו אי פעם, נכנסתי לאתר.
גיליתי (וכאן שוב יש לי דמעות בעיניים) שיש אנשים כמוני. אנשים מדהימים, עם 'אישיות בנויה' עמוקה, עם חיים ומשפחה, שעברו מסלול כמוני, ואפילו, כמו שכתבתי לזלמן כמה פעמים, מסלול הרבה יותר גרוע משלי - והם מושיטים לי יד ואומרים לי: נתן, יש לך מוצא.
בהתחלה חשבתי שזה סתם, הרי אני מכיר את עצמי, דף הווידוי שאכתוב לעצמי ביום כיפור הבא לא ישתנה, כבר 13 שנה שכל מה שמשתנה בו זה חומרת העברות שאני מוסיף ליד הפסוק 'וטהר ליבנו לעובדך באמת', אז הפעם? מה? למה?
אני לא יודע להסביר את זה, אבל הפעם, בתשעים יום האלה יש משהו אחר לחלוטין - הפעם אני עובד, אני מסכים לבקש עזרה מאלוהים ומאנשים, ובאמת, משהו זז שם בפנים.
הריק הפנימי הזה, שדוחף אותי לתאווה לא נעלם, אבל הפסקתי לברוח ממנו. הכאב הגדול עוד לא נוקז, הדימוי העצמי עוד לא שוקם, אבל עם זלמן ועובד ועוד כל מיני אנשים שגדולים ממני בעשרות שנות התמכרות יכולים - גם אני יכול.
אז זהו, חברים, תשעים יום האלה מבחינתי הם תחילת הדרך, אין בהם שום דבר מצד 'הספירה', כבר ספרתי יותר זמן, אבל יש בהם כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה כאב שמתנקז אל הפורום ואל החברים בקבוצה הטלפונית, ומעל הכל - יש בהם את הזרעים של דרך חדשה שאני צועד בה, צעד אחר צעד, לקראת חיבור מלא יותר לעצמי ולאבי שבשמיים.
הלוואי והייתם יכולים לראות אותי כותב את השורות האלה, במבט נרגש ודומע, הייתם מרגישים כמה אתם משמעותיים בשבילי.
תודה
נתן
 
נ.ב.: במקום עוגה ווירטואלית החלטתי לתרום 'כמספר הימים' כסף ל'שמור עיניך' - סוג של 'עוגה ווירטואלית' 

מזל טוב אחי היקר!!
איזה כיף לקרוא את זה!!

וזו ההזדמנות שלי להודות לך על האיכות המיוחדת שאתה מוסיף לפורום.

באהבה,
גד.

כיף ומחזק לשמוע!

מי יתן ותמשיך עם החלמתך.
יישר כח על העמידה בזמנים פחות פשוטים והעבודה הקשה.

פששש

איזה כיף!!!

כל כך מרגש לקרוא על חברים שעובדים ומתקדמים ורואים את יד ה' עוזרת להם לצאת החוצה. לי באופן אישי יש בכך יותר מזה ויש כאן משהו אישי. אנסה להסביר את עצמי.

לפני שלושה חודשים בערך, כאשר כתבתי כאן על הדרך שבה אני צועד, הדרך של 12 הצעדים, הייתי כמעט יחיד והיה לי חשש בלב, חשש שאמר לי שאולי אני שונה בכך שהצלחתי, ובפועל התכנית לא מתאימה לכל אחד. היה לי אמנם את מוטי שצעד לא הרבה אחריי, אבל בתכל'ס היו כל כך הרבה מיואשים, שלמרות שכתבתי די בביטחון, גם חששתי שאני מפזר צ'קים ללא כיסוי.

ואז מתחילים להגיע הפוסטים המרגשים שלך ושל נתן ושל שמואל וכן הלאה, חברים שעובדים בשיטה ורואים שה' עוזר להם והם פתאום רואים את האור בקצה המנהרה, ואז אני מקבל את החיזוק והמסר: כן, הדרך הזאת עובדת, יש סיכוי לכל מי שרציני ומשקיע.

אז תודה לך נתן. תודה על הכל

מזל טוב! מתרגש אתך ביחד, מזדהה מאד עם הסיפור שלך, ומקווה להיות באותו מצב בעוד חודש וחצי.
דווקא עכשיו, באמצע הדרך, כשאני מרגיש פתאום שקשה לי וששכחתי קצת למה בכלל נכנסתי לכל זה ומה היה לי רע מקודם (כאילו שאפשר לשכוח, אבל בכל זאת היצר מנגן על זה), כל כך חשוב לשמוע חברים אחרים שמצליחים.

תודה נתן על החיזוק זה נותן כח להאמין בשיטה

איזה כיף!
עשית לי את היום.תודה.

מזל טוב
תמשיך בדרכך הטוב ותצליח בכל מעשי ידיך
היסוד הוא היסוד לכל דבר שבקדושה
בהצלחה

מזל טוב
נתן .
הישג גדול מאוד , צ'פחה וירטואלית על השכם
מקווה להידבק בהצלחה
יום טוב ונקי