בס"ד
הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.
בגדול התאווה תפסה אצלי חלק מרכזי מחיי עוד מגיל 13-14 לערך. הכוונה לתכנים פורנוגרפיים, פנטזיות ונגיעות בעצמי, עד אשר גיליתי את עניין האוננות שתפס גם הוא חלק מרכזי בחיי החל מגיל 15 לערך.
בגיל 17 הייתה ההתנסות המינית הראשונה שלי. אני זוכר הרבה פרפרים בבטן כולי נרגש הולך עם מה שקרה לי במשך חודשים ספורים לאחר מכן יום יום. היתי אז בפנימייה, שמרתי את זה לעצמי מכיוון שתמיד התביישתי בתאווה, כי ידעתי שזה מנוגד לרצון הבורא. אף פעם לא שיתפתי אף אדם. למעשה השיתוף הראשון שלי עם בני אנוש הינה כאן בקבוצה.
למרות שהתביישתי בתאווה, היא היתה ריגוש גדול בשבילי. מכיוון שאיני מגיע מרקע דתי, אלא מסורתי בלבד. תמיד היתה פתיחות מינית בסביבה בה שהיתי ודבר זה נתן לי לגיטימציה להשאיר את התאווה בחיי. לא הרגשתי עוף מוזר והבנתי שזה נחת עלי כמו שזה נוחת על כל נער מתבגר. מעצם גושפנקא זו התאווה נשארה בחיי, ימים שיותר ימים שפחות עד היום.
מה שידעתי תמיד היה שכל המשברים והקשיים בחיי באים באותו הזמן שגל התאווה נמצא בחיי. הרבה פעמים ראיתי בזה שאלוקים מעניש אותי. כלומר פגמתי בברית - והנה יום למחרת אני רב עם אחים שלי, עצבני, כועס על כל העולם ושונא את כולם. המעגל הזה חזר על עצמו עשרות ואם לא מאות פעמים. פעמים רבות שהרגשתי שאלוקים אומר "לא הפעם" ואני פשוט נלחם. האינטרנט לא מתחבר. בדיוק מישהו נכנס הביתה בזמן התאווה (זה קרה לי עשרות רבות של פעמים) ותמיד הרגשתי התערבות של יד עליונה בכל מה שקורה לי בחיים ובפרט בעניין התאווה. ככל שאלוקים אמר לי "לא" כך יצר המרדנות שבי התגבר. הרי התאווה כבר במוח איך עכשו להפסיק? זה רק דירבן אותי להמשיך. כמובן שבסוף הצלחתי כי מי אני ליד התאווה?
מההתנסות הראשונה שלי שהיתה בגיל 17 ועד גיל השחרור מהצבא 22 היו לי מפגשים מיניים אחת לכמה חודשים בממוצע ואיכשהו הצלחתי לחיות עם זה בשלום. התפקוד שלי היה רגיל ואפילו בתקופות שהיתי עסוק בדברים אחרים התאווה הוחלשה לעוצמה מינימלית. חשוב לציין שעל אף זאת, תמיד ידעתי שאני עושה משהו אסור ותמיד הרגשתי רע עם זה. אך דאגתי להשלים עם עצמי לאחר זמן לא רב מהנפילה.
בזמן השחרור מהצבא חוויתי משבר בעניין העתיד - לא ידעתי מה אני אעשה ונכנסתי לדכדוך. לאחר ייעוץ תעסוקתי הבנתי שאני מעוניין בלימודי תואר ולצורך כך נרשמתי ללימודי פסיכומטרי, כיוונתי ללמוד מדעי המחשב ובהתאם היה צריך תוצאת פסיכומטרי גבוהה.
כבר אז הכרתי את האני הלוחמני שבי - מי שלא העזתי להיות כל החיים לפני - הייתי עכשו. למידה אינטנסיבית של יום ולילה. משהו כמו 14-15 שעות ביממה 7 ימים בשבוע (אז עוד לא שמרתי שבת). ולא רק זה לאחר 3 חודשי לימוד במכון הפסיכומטרי יומיים לפני הבחינה הבנתי שזה לא מספיק לי, אני לא מספיק מוכן. החלטתי לגשת למועד הבא. ההשלכות היו 3 חודשי לימוד נוספים הפעם באופן עצמאי מהבית. האובססיה ללימודים היתה כעת יותר גבוהה כשאני זה שצריך ליצור לעצמי את המסגרת. פתאום גם הכרתי את הצד שבי שמעז לקחת סיכונים. לא חשבתי לרגע על היכולת שלי להתמודד עם הכל. היתה לי האמונה שבורא עולם יעזור. ועם הקשיים שאתקל בהם - כמו תמיד אבקש עזרה מאבא והוא יעזור. העזתי, האמנתי ועשיתי בלי חששות על העתיד.
ביום של הבחינה הפסיכומטרית לא הצלחתי להתרכז כלל, לא נרדמתי בלילה. והמבחן שעשיתי היה מכוח האינרציה של התרגול. ריכוז מינמלי ותחושה שחצי שנה של לימודים התפקששו ברגע האחרון.
פתאום ברגע אחד כל הדכדוך חזר לי. אך דווקא ברגע זה החלטתי לשחרר. אמרתי שכל תוצאה שאני אקבל תהיה מספיק טובה. אך עדיין היה קשה להתמודד עם העובדה שהשקעתי כל כך הרבה זמן אנרגיה ותעצומות נפש למטרה שאיננה מושגת - הציון המיוחל. דווקא ברגע הזה שמחתי "שאני אחרי" ובירכתי על העובדה שאנחנו לא יכולים לדעת את התוצאה מראש, כי אם היתי יודע שזה מה שיהיה לא היתי מעז ללמוד בעוצמה שלמדתי ומקריב תעצומות נפש כה רבות. אך ברור לי שזה לטובה ועלי היה לעבור את זה ולכן שמחתי שלא ידעתי על התוצאה מראש. זה עזר לי להתמודד גם עם התוצאה הבינונית ביום ששלחו לי אותה. הבטתי בה, צפיתי אותה והפעם גם חייתי וקיבלתי את המציאות כפי שהיא. יומיים נוספים של באסה והתחלתי לחיות מהחופש שלאחר הפסיכומטרי.
בהסתכלות לאחור אני חושב שהלמידה לפסיכומטרי היא הצעד הראשון בדוחק העצמי שאותו תרגלתי היטב עם הזמן. דוחק נפשי שדחף אותי לתאווה וכיום לוקח חלק מרכזי בחיי. ואליו אגיע בהמשך.
לאחר הפסיכומטרי התחלתי בתהליך השיקום העצמי מהדכדוך שלאחר הצבא - ואיך לא ההתקרבות לדת היתה בשבילי הפתרון. קראתי את הספר "בגן האמונה" של הרב ארוש שנתן לי הסתכלות רעננה ומחודשת על החיים. אמונה שהביאה בעקבותיה תוצאות טובות ומבורכות: כל המשבר שחוויתי הוחלף באמונה, האמנתי בכל ליבי שהנה כבר קורה משהו טוב. מיום ליום הרגשתי יותר טוב, כל המשבר העמוק שחוויתי הוחלף בשיקוף ראי להרגשה טובה, ובעוצמה מנוגדת. הרגשתי על גג העולם, הבן של בורא עולם הכל יכול שדואג לי בכל רגע ורגע, מה אני צריך לדאוג? מה אני צריך יותר מזה בחיים? ככל שהרגשתי את התחושה הטובה קרו לי גם דברים טובים: התבודדות יום יום שעה, התפללתי על כל מה שרציתי - בראש ובראשונה "שמירת הברית" כך תמיד כיניתי אותה. הגעתי לשמירה של 60 יום, בלי שום שיתוף ועזרה - נטו תפילה. הרגשתי שבורא עולם מוליך אותי בדרך של מעל הטבע. קריאת ספרי מוסר. התחלתי לעבוד. שיעורי תורה. קריאת ספרי מוסר רבים. הרגשתי את כל כולי משתנה לטובה, באופי בעבודת המידות. מצאתי חן בעיני כל מי שראה אותי. נהניתי מהשלווה והרגיעה. ידעתי שזה קשור לשמירת הברית ושמירת העיניים. לא סתם זה בקשת הסף שביקשתי מבורא עולם בשביל שאוכל להמשיך ולצמוח. מעבר לכך מה שכל כך רציתי - מצאתי תוכנית לימוד שהסכימה לתמוך בי בכל שנות התואר, ועמוק בפנים ידעתי שקיבלתי ציון פסיכומטרי מספיק טוב למקצוע שאני צריך ללמוד, בדיעבד גם צדקתי. איזה חסד גדול בורא עולם עשה איתי, כמה אני אוהב אותך אבא תודה לך, כל יום כל היום הלכתי בתחושה ואמירה זו.
התחלתי שנת מכינה מבורכת. חייתי את הלימודים. וגם היתי בשיא הצמיחה הרוחנית שלי. בחודשים הראשונים כמעט ולא הרגשתי תאווה. עדיין המשכתי עם התפילה.
עם הזמן הלימודים התובעניים דרשו ממני להפסיק עם התפילה. המאמץ הלימודי גרם לי להשקיע את כל כולי בלימודים ובעקבות כך - חזרה לי התאווה. למדתי שוב לחיות איתה בשלום כמו בימים הקודמים.
סיימתי את שנת המכינה בהצלחה עם ממוצע גבוה שחיפה על הציון הפסיכומטרי שקיבלתי ואפשר לי להגיש בקשה להרשמה למספר מקצועות שרציתי באוניברסיטה.
נרשמתי לאוניברסיטה ובמקביל התחלתי לעבוד בבנק. כחודש לאחר מכן קיבלתי הודעה שהתקבלתי לאוניברסיטה. אני זוכר כמה שמחתי וכמה הוקרתי תודה על כך.
בזמן שעבדתי בבנק אני זוכר שהתאווה אצלי דרשה מנות כפולות. מכיוון שהיתי בתקופה שכבר לא התפללתי ולא היתי נקי באופן קבוע, כעת גם היתי בחופש מהלימודים והרגשתי איך התאווה מתגברת. לא זאת בלבד אלא גם חיפשתי את התאווה. היא גלשה מעבר למדיה האינטרנטית, כללה מפגשים וטיפוח עצמי. התעסקות במראה החיצוני יתר על המידה והכל על מנת לחוש הנאה מהתאווה. רגע לפני שאני חוזר להתעסקות האינטנסיבית בלימודים.
בדיעבד זה הצעד הראשון ברובד העמוק יותר של הצורך בתאווה. אני זקוק לה, כדי לחוש חופש. אני זקוק לה, כדי לברוח מהתמודדות עם מעמסות החיים.. במיוחד אחרי שלמדתי שנה אינטנסיבית ואני עומד בפני שנת לימודים אינטנסיבית נוספת, זו ההזדמנות שלי. חיי התחלקו בין התאווה ובין העבודה בבנק שהיתה מסגרת לא מחייבת מבחינתי.
התחלתי שנת לימודים, עזבתי את הבנק כדי להתמקד בלימודים ולהצליח בשנת הסינון.
כשהתחלתי את שנת הלימודים שוב פעם מינון התאווה ירד, הפעם היחידה שנפגשתי לצורך מין היתה בחופשת סמסטר. החלטתי שאני לא יכול לתת לזה להפריע לי בחיים וידעתי שאם תשומת הלב שלי תלך יותר מדי למין אני עלול ללמוד פחות וזה עלול להזיק לי. הסתפקתי בצפייה בפורנוגרפיה שכעת כבר בבירור היתה בשבילי מקום פורקן קבוע מהעומס הכבד של הלימודים, לכשעצמו התמכרות שכלל לא יחסתי לה חשיבות.
עברה שנת לימודים מוצלחת. ממוצע גבוה. שאפתי לגבוה. היתי קיצוני בלימודים וחייתי רק אותם ואת התאווה. לא חיי חברה, לא חיי משפחה, אך ורק אני הלימודים והתאווה.
עם זאת עברו שנתיים אינטנסיביים של לימודים נטו, וסיימתי את שנה א בהצלחה אך מותש. היתי מאוד עצבני. היה לי קשה. היתי גס רוח לכולם. ירדתי מהרוחניות. העומס של הלימודים לא איפשר לי לשלב את המצוות שרציתי. חייתי על בסיס קבוע בתוך מעגל של תחושת עומס מהלמידה ופנייה לתאווה לצורך תחושת הקלה. ממש בריחה. לא העליתי על דעתי שהבריחה הזאת גם יום אחד תהיה כל חיי. חשבתי שאני אברח לכמה דקות ואחזור. תמיד היה לי בראש שבעוד כמה שנים אני אסיים את הלימודים ואוכל להתפנות לעבודה הרוחנית שכל כך רציתי. כרגע אין באפשרותי, אני לא מסוגל, ההתמודדות היחידה שלי עם העומס של הלימודים זו פריקת עול באמצעות התאווה.
הגיעה שנה ב. אם בשנה א היה לי ממוצע גבוה, לא הסתפקתי בו ושאפתי כעת להיות מצטיין. החלטתי ללמוד לבד, כי ההרצאות כבר לא תרמו לי. כעת הוספתי לעצמי את הבדידות. מגיע כל יום לספרייה ולומד מבוקר עד ערב. לא מדבר עם אף אדם. אין חיי חברה, מתחיל את היום לבד, מעביר אותו לבד עם הלימודים ומסיים את היום לבד. חודשים שלמים של בדידות גזרתי על עצמי בלי כוונה. רק רציתי להיות עוד יותר טוב בלימודים. הסתכלתי על עצמי כמכונה בלי לחשוב לרגע מה אני עלול לעשות לעצמי. שוב פעם אמרתי..אעשה והשם יהיה לי לעזר.
הגעתי למחצית השנה מרוקן נפשית. אם עד עכשו המושג "בדידות" היה רק נחלתם של מוכי גורל בעיני אז כעת היא נחלתי. נכנסתי למעגל שלא יכלתי לצאת ממנו. היתי חייב להמשיך ולתפקד בדרך שבחרתי בשביל להצליח בלימודים. הדבר היחיד שניחם אותי היה התאווה. ככל שמעגל הבדידות התעצם, התאווה תפסה חלק יותר משמעותי בחיי. כעת כבר הרצון שלי השתנה - מרוב תחושת הבדידות הקשה הבטחתי לעצמי שרק השנה תסתיים ואני אשקיע בעצמי כל כך ואחיה כמות תאווה שלא ידעתי לפני רק על מנת שלא ארגיש בודד יותר. הסתיימה השנה. ממוצע הלימודים שלי ירד. לא הצלחתי. חוויתי מפלה חוזרת על כמות ההשקעה שלי שלא הניבה פרי. תחושת התבוסתנות משכה אותי יותר לתאווה. כעת כבר היתי במצב שהבטחתי לעצמי, סוף סוף החופש המיוחל. גם ככה בקושי יכלתי לתפקד במסגרת הבדידות שגזרתי על עצמי אז אין לי מה לחשוב על שום שיפור ציון. אני חושב רק על התאווה. כיצד אוכל להשיג יותר ויותר תאווה. והכוונה כבר היתה במפגשים במציאות ולא באינטרנט. לשם כך עלי גם להיראות יותר טוב ועלי להתחיל לעשות ספורט.
התחלתי להשקיע בעצמי באימוני ספורט במטרה אחת - להראות יותר אטרקטיבי כדי שיהיה לי יותר קל. כדי לא לומר לעצמי בגלוי שאני בדרך למטה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עושה ספורט כדי להיות עם מצב רוח טוב ושיתן לי את כל הסגולות שספורט נותן בשאר מישורי החיים.
מכאן חיי כבר לא נראו אותו דבר, ברגע שרציתי את התאווה במכוון הכל התהפך
התחילה לי הדרדרות בריאותית. חודשים שלמים של מעי רגיז שלא נתן לי מרגוע. חודשים שלמים שנמשכו ממש עד לא מזמן שהגוף שלי לא תפקד כראוי. חודשים שלמים שככל שהזמן עובר והגוף ממשיך להגיב כך אני חושב שאולי אני מפתח מחלה. כל הבדיקות יוצאות תקינות ואני מתחיל לפחד. לאחר שנים שלא הוצאתי דמעה פתאום אני מתחיל לבכות מייאוש, מפחד שאני מפתח מחלה מסוכנת, והרופאים לא מצליחים לעלות עליה. לאף אחד לא אכפת ממני. גם ככה אני בודד, ואין לי אף אחד בעולם שבאמת מבין אותי. התאווה זה מה שמחיה אותי, אבל ככל שאני פונה לתאווה אני מרגיש פיזית פחות טוב. אין לי ספק בהתערבות האלוקית. אבא לא רוצה אותי במקום הזה הוא רוצה שאשנה כיוון. אבל זה כבר גדול עלי. מעגל הבדידות והייאוש גדולים עלי. הדוחק הנפשי אליו נכנסתי לא מאפשר לי אחרת אבא, בבקשה תעזוב אותי ותן לי ללכת לתאווה. אני מבטיח שיום יבוא ואחזור מרצון.
זה לא עוזר. הדברים נעשים קשים מנשוא. מתחיל גם שיעול כרוני. אני מנסה לבנות שגרת יום של עשייה בלי להתבונן במצב הנפשי ובלי להתחשב במצב הפיזי.
שנה ג מתחילה. אני ממש לא במצב של לימודים. החלטתי לבנות לעצמי סדר יום שהפעם הלימודים לא יהיו בראש מעייני. העומס הזה ממש לא עשה לי טוב, מה גם שאיני מסוגל לתחזק שנה נוספת בצורה כל כך קיצונית. אני רוצה הפעם להמשיך לשלב ספורט (=תאווה למען "רווחה נפשית") וכך אוכל לתפקד טוב בלימודים, כך חשבתי לעצמי. באותה תקופה התחיל גם שיעול כרוני. לא נורא אמרתי לעצמי, אני אעשה את כל הבדיקות הנחוצות ובורא עולם ישמור עלי, אני אשלב ספורט "למען התחושה הטובה ושמירה על הבריאות" כך תירצתי, כי איך אני יכול לבקש מאבא שישמור עלי ומצד שני לעשות ספורט כדי לספק תאווה? חייב תירוץ טוב.
הימים עוברים בלי שעדיין התחלתי ללמוד. אני כעת מקפיד על תזונה על ספורט ועל אורח חיים מסודר ואין לי מה לדאוג, המצב הפיזי שלי יבוא לידי בירור ואני מקווה שזה רק איזה חיידק בבטן שמצא שם מקום נוח ויסתיים במהרה. בכל אותו הזמן אני מפתח חרדות נוראיות בנוגע למצבי הבריאותי אך דואג להדחיק זאת היטב על מנת שאוכל להמשיך לעסוק בספורט ובתאווה ולתפקד בשגרת היום שבניתי. הלימודים יחכו לאחר כך. אני צריך להיות חזק פיזית כדי ללמוד ואין טעם כרגע, כך אני מתרץ לעצמי.
יום אחד בסוכות אני חוטף חום. שנים שלא העליתי חום מה קרה עכשו? עם כל התמיכה המשפחתית שום דבר לא באמת מרגיע אותי. אני רק רוצה שכל זה יסתיים שיגלו כבר מה יש לי ולמה הגוף שלי מגיב ככה.
לאחר מספר ימים החום עבר, שוב אני חוזר לעשייה מלאה בתאווה ספורט ותזונה "לחיים טובים". הרגישות בבטן ממשיכה לתת אותותיה, הסימפטומים משתנים מתקופה לתקופה וכל פעם אני עושה את כל הבדיקות הנחוצות. הכל יוצא תקין. החרדה גוברת בשכנוע עצמי שהרפואה לא יודעת כלום. לא יודעים מה יש לי. עם כל זאת אני עדיין מנסה לתפקד כרגיל באורח החיים החדש של הספורט והתאווה.
כך הרגשתי חצוי - בן אדם שחי כל רגע ורגע בחרדה בריאותית, פגוע ממצב של בדידות, הערכה עצמית ירודה, צריך שיאהבו אותו בכמות היסטרית ולא מתפקד בלימודים. ומהצד השני מתפקד לתפארת בכל מה שקשור לאימוני ספורט, טיפוח עצמי, ותאווה הכל בשביל להרגיש שאני שווה משהו, שאוהבים אותי באיזשהו היבט. העיקר שאני אשמור על עצמי בעניין הזה אמרתי לעצמי, שלא ארגיש לגמרי שאני לא מסוגל לתפקד. לא הפסקתי לשקר את עצמי לרגע. ניסיתי לשכנע את עצמי בכל דרך אפשרית שאני עושה את הדבר הנכון. חוסר היכולת לשלוט בתאווה הותירה לי ברירה אחת - להשלים עם דרך חיים זו. הבחנתי בכך שאני צריך מינונים כל כך גבוהים של תאווה מעבר למדיה האינטרנטית ועוד לעיתים כה קרובות והבנתי שאיני יכול להילחם בזה כי זה שביל הבריחה המושלם שלי וכל התמודדות קטנה בחיים דוחקת אותי לשם. המצב הזה גרם לי בדיעבד לדוחק נפשי גדול, כל תפיסת החיים שלי משתנה לבלי היכר והיא אינה נתונה להחלטתי!
עבר חודש, עולה החום שוב, החום שלי כעת מלווה גם במצב נפשי לא טוב בעקבות הפחדים שיש לי בנוגע לבריאות, והמערכת החיסונית שלי על הפנים כי בחיים לא היה לי חום פעמיים ברצף בטווח זמן כה קצר. 3 ימים לאחר החום אני מתעלף. לוקחים אותי לביה"ח. כעת בבדיקות רואים תהליך דלקתי בגוף. אך זה תהליך שהגיוני למצב של חום ולכן לא אומר דבר. בחיים לא התעלפתי. למה עכשו התעלפתי? בטוח יש לי מחלה וכניראה אלוקים לא רוצה שיגלו מה יש לי, כניראה שנגזר עלי הייסורים האלה בגלל הדרך הפסולה שלי. והתחלתי כבר לראות שחורות בשלב הזה. היו רגעים שממש פחדתי שאני אמות ואפילו עברו לי תסריטים בראש שזה עומד לקרות ומה הולך לקרות לאחר מכן.
אין באמת מילים בפי לתאר את המצב הנפשי המורכב אליו נכנסתי, המצב שתיארתי הוא לגבי החודשים האחרונים. בגלל שהגעתי למצב פיזי מאוד חלש החלטתי להפסיק לעשות ספורט. הבנתי שזה לא בשבילי לעת עתה, עודדתי את עצמי בכך שאמרתי שזה זמני עד שארגיש טוב, והיה לי מאוד קשה להפסיק מכיוון שרציתי לספק את התאווה כאן ועכשיו, ממש בכל יום ויום, למרות השיברון. הרגשתי לא שווה כאחד שלא עושה ספורט ושאני חייב להיות אטרקטיבי כדי להשיג תאווה. הרגשתי שאין לי כלום בחיים מלבד התאווה. ולכן לא יכולתי להפסיק בקלות עד המצב של העילפון, רק מחסומים פיזיים עצרו אותי.
כחודש וחצי לאחר ההתעלפות המצב שלי הבריאותי ידע עליות ומורדות. באופן כללי הייתי מאוד חלש. הייתי מותש מאוד. לא כל כך חשבתי שכל מה שעובר עלי זה נפשי. מכיוון שיש סימפטומים פיזיים יחסתי את זה לגוף.
היתי צריך לעבור שכנועים רבים גם מצד המאמרים באינטרנט וגם מצד המשפחה שמה שיש לי זה נפשי.
כחלק מהשגרה שלי לא היתי מסוגל ללכת להרצאות ולתפקד היטב בלימודים, הגעתי למצב שהיה עלי ללמוד לבד כדי להשלים פערים. כתוצאה מכך וכתוצאה משגרת החיים החדשה שאימצתי, כל השעון הביולוגי שלי השתנה. הגעתי למצב שאני נרדם כל יום בין 6 ל8 בבוקר וקם ב3-4 אחה"צ. מצב לכשעצמו לא בריא בעליל.
לילה אחד תקף אותי פרץ אדרנלין חזק בבטן שגרם לי לרעידות בכל הגוף. חשבתי שאני מקבל התקף לב. לא ידעתי מה עובר עלי. אני אפילו לא מסוגל לזעוק לאלוקים מהמקום המבלבל הזה שהיתי בתוכו. גם ככה אני לא מתפקד בלימודים ויש מצב גדול שאני מפתח מחלה כרונית. עכשו היה ברור לי שנגזר עלי כבר משהו חמור. ההידרדרות הזאת הוסיפה עוד שמן למדורה הענקית של הפחדים וחוסר הוודאות בנוגע למצבי. לילה קשה עבר עלי, עוד הייתי צריך לקום ב6 בבוקר לשיעור חובה בלימודים לאחר שלא ישנתי ולאחר שחוויתי את הדבר המפחיד הזה שלא ידעתי מאיפה נפל עלי.
בכל אותו היום פחדתי להיות לבד, פחדתי שיקרה לי משהו ולא יהיה מי שיעזור לי, פחדתי פחד מוות מהתחושות האלה שהיו לי בלילה. כל היום רעדתי פיזית מהפחד.
איכשהו באופן מאוד לא מוסבר ולא טבעי יום למחרת הכל עבר וחזרתי להרגיש חזק, לכן חזרתי לשגרה שלי והרצונות הרעים שלי בתוך דקות. כל העניין הזה של חוסר היציבות והפער בין מה שקורה לי במציאות לבין הפעולות שאני עושה כדי לספק את התאווה גם יצרו אצלי את הפחד שיקרה לי משהו נפשי, שאני אשתגע או משהו.
התאוששתי במהרה והייתי חזק יחסית במשך שבוע. שבוע לאחר מכן באותו לילה ואותה שעה, אותו שיעור חובה למחרת, התקף נוסף. כעת כבר יותר ברור לי. יש לי סימפטומים נוראיים של חרדות.
נכנסתי לאינטרנט וקראתי על חרדות. כל הסימפטומים של חרדות זה מה שקרה לי: אי נוחות בטנית - במצב חרדה הגוף מתפנה למצב של סכנה ולכן אינו משקיע אנרגיה בעיכול האוכל כהלכה, כך קראתי באינטרנט - וואלה, זה מה שיש לי כבר חודשים.
מאותו הרגע ההוא שרציתי תאווה ברמה היסטרית וחסרת תקדים, ובאותו הרגע שהצלחתי לממש את הפנטזיות שלי במציאות מה שלא עשיתי לפני כן - הוא גם אותו הרגע שהתחילו לי בעיות העיכול. הבנתי בתת ההכרה שלי - אני הולך בדרך לא נכונה. אך לא יכולתי לעשות עם זה כלום כי התמכרתי. הדיסוננס הזה גרם לי לתחושת החרדה.
בשלב הזה סוג ההתמודדות שלי הפך להיות שונה לגמרי. מצד אחד יש לי הקלה אדירה מהבחינה הזאת שאין לי שום דבר פיזי ברוך השם, ויש לי הבנה ממשית שכל הגורמים שהובילו אותי לתאווה ולרצונות המלוכלכים שלי הם בעצם אלו שאחראיים לכל הסבל שעברתי. יש לי הקלה כי יש לי וודאות. המציאות לא פשוטה, אך לפחות יש וודאות. החוסר וודאות העצימה את החרדה עוד יותר קודם לכן, וכעת זה בא לפתרונו.
אך עם זאת הגעתי למצב כה חמור שכעת הגוף שלי נמצא במוד חרדתי, אני מקבל התקפי חרדה כרעם ביום בהיר. מעבר לכך יש לי פחדים עצומים מכל דבר קטן. ויש לי התקפי בכי לא סבירים מספר פעמים ביום. עצם הידיעה לרגישות נפשית כמעט ולא עזרה לי. הכל כבר היה על אוטומט. הנפש שלי מרוסקת. הכל כעת ברור לי. אך מה עושים? בא לי כל הזמן לבכות, משהו רע עובר עלי מבחינה נפשית, אני פוחד להשתגע, איך ככה הדרדרתי? ממש מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מאחד שמתמודד בצורה כל כך חזקה עם החיים ומגיע להישגים וכאחד עם רצונות כל כך טובים, עם הצלחה רוחנית והרגשת קרבה לבורא עולם, אחד שרצה לבנות עולם טוב ותמיד חשב איך להיות אדם יותר טוב ויהודי יותר טוב. איך הגעתי למצב הזה? מה התאווה עשתה לי אבא? איך אני יוצא מהמצב הנפשי הזה?
לאחר ההתקף הנוסף הפעם לא חזרתי למיטבי. עבר עלי שבוע קשה במיוחד עם התקפים דומים מרובים. מעבר לסימפטומים הפיזיים הפעם גם מלווים סימפטומיים נפשיים. פחדים לא מוסברים, ממש פחד שהולך לקרות משהו רע.
יום אחד קמתי ב4 אחה"צ, שתיתי קפה. פתאום הרגשתי לא טוב. מן תחושה נפשית קשה, פחד שמשהו רע עומד לקרות. אני מתחיל להילחץ. כל רגע כל הסימפטומים שחוויתי יכולים לחזור ואני לבד בבית. יש לי רעד בלתי נשלט בשפתיים. אני יוצא מהר מהבית לגינה, מנסה לחזור להרגיש שפוי ונורמלי. מפחד שיקרה לי משהו נפשי, פיזי זה כבר לא משנה.
הגינה הצילה אותי, ראיתי מרחב פתוח, ראיתי ילדים צוחקים, ויונים עפות בצורה אחידה, ראיתי שהעולם מתנהל רגיל ושום דבר רע לא אמור לקרות. זה תחושה נפשית אישית בלבד, כך אני מנסה לשכנע את עצמי. בתקווה עצומה שהתחושה הנוראה איתה קמתי תעבור לי כליל במהרה ולא תחזור יותר.
אני חוזר הביתה. בשניות אחדות התחושה הרעה שוב חוזרת לי. התחושה הנוראה גם באה לידי ביטוי בחלומות מפחידים שחלמתי וגם תוך שניות משפקחתי את עיניי במשך מספר ימים. אין לי ספק שאני במצב נפשי רעוע. זה לא יאומן כמה הנפש שלי עומדת על חבל דק חשבתי לעצמי. ואיך דבר כזה יכול לקרות כאחד שלא חווה מעולם משבר נפשי?
ייתכן שהצורך בתאווה הזיק לי עד כדי כך? שאלתי את עצמי. מה הסיכוי שזה כך פגע בי? באותו הרגע אני מרגיש שאיני יכול עוד. אני הולך לרופא משפחה דחוף בלי התראה מוקדמת כדי שיעזור לי. כל הדרך אני בוכה, יורד לי דמעות בלי שאני רוצה. דווקא בזמן הכי לא מתאים נתקל בי בטעות בן אדם שיכור ומקפיץ לי את הלב לשמיים. זה עזר לדמעות לרדת יותר מהר. מנסה להסתיר את הפנים כדי שהעוברים ושבים לא יבחינו באדם שבוכה, אני הולך למרפאה מהר מספר דקות הליכה. היחיד שהבחין בי היה כלב שהסתכל עלי מלמטה עם מבט חמוד של חמלה בעיניים ובחר לצעוד בקצב שלי תוך כדי שהוא מסתכל ולא מתקרב יותר מדי. היצורים האלה מבינים עניין אמרתי בליבי. אני רוצה לאמץ כלב שיעזור לי לעבור את המשבר הנפשי הזה. שאני אפסיק להרגיש להיות בודד כפי שהרגשתי בשנה האחרונה. שאני אפסיק להרגיש צורך בתאווה. כבר מעל חודש שחשבתי על זה. זה היה הסימן שעלי לבצע זאת.
הגעתי לרופא. מנסה לשמור על ארשת פנים קבועה מול אנשי התור כי כל תזוזה תוריד מפל דמעות. היו רגעים שלא הצלחתי הלכתי הצידה לנגב את הדמעות. חזרתי עם מבט לרצפה שמישהו חלילה לא יפנה אלי לשאול מה קרה. נכנס לרופא. פרץ של בכי על התחושות הקשות שחוויתי. לקח לו לא יותר מכמה שאלות קטנות כדי להביא לי מרשם לפסיכיאטר.
בכל התקופה הזו של התקפי החרדה הנוראיים - שיניתי את כל הרצון שלי. התפללתי לבורא עולם שלא יקרה לי כלום. דמיינתי את עצמי איך אני מטפל בעצמי מבחינה נפשית, פורש לגמרי מהתאווה וחי חיים נורמליים לפחות כפי שהייתי פעם. הקפתי את עצמי כמה שיותר בזמן תפילה רק מהפחד שאני לא אהיה לבד ואפול על המחשבה הלא נכונה שתכניס אותי לדוחק נפשי.
החלטתי לא לגשת לפסיכיאטר, לא רציתי להתחיל לקחת כדורים בגלל תופעות לוואי שעושים לא טוב. היתה לי הקלה עצומה שמדובר רק במשבר נפשי שניתן לתיקון ואמרתי מזמור לתודה.
הבנתי שאני מוכרח לפרוש לגמרי מהתאווה, והפעם הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לחיות עם התאווה - כראייה המצב שהגעתי אליו. מצד שני אני יודע שאיני יכול לחיות בלי התאווה בעקבות ההתמודדויות בחיים שגורמות לתאווה להיות שביל בריחה מושלם. אני יודע שאיני מסוגל לבד ולכן הבנתי שאני מכור.
אני יודע שזה תהליך ויודע שיש סיבה לתוצאה. יודע שאני צריך להתרפות מכל מה שנכנסתי אליו ולחיות חיים נורמליים ושפויים. יודע שאני צריך ריפוי עמוק מהתאווה, שלא תחזיר אותי יותר למחוזות הנוראיים שביקרתי בהם.
כיום עדיין לא חזרתי לתפקוד מלא בלימודים כי אני עדיין פוחד להגיע למצבים של צורך בבריחה בעקבות העומס. מתפלל לאל שישלח לי פיתרון לזה ושיעזור לי לסיים בהצלחה את התואר.
אני רוצה קודם כל לומר ולהתוודות - איני יודע באיזה מקום אני עומד בחיי. מאורעות חיי והתיאורים כאן הם למעשה רק קמצוץ ממה שעבר עלי. אני מרגיש מאוד מבולבל וחסר אונים מול התאווה ומרגיש שאין לי שליטה על החיים כלל. ההחלטות שלי הם לא שקולות. וגם כל מאורעות חיי תמיד הלכו לכיוון שלא תכננתי. עד לא מזמן התאווה משכה אותי באף במשך כל רגע ורגע מחיי, והיא מנסה לעשות זאת גם כיום. אני אוחז בכך שהכל לטובה. אני עובד על עניין הכניעה. להפסיק לרצות שהכל יהיה בשליטתי כי ההחלטות שאני מקבל לא מובילים אותי למקום טוב. מתפלל לאל שישלח לי את הפתרונות הטובים ויתן לי את ההחלטות הטובות ושינהל את חיי כפי שהוא רואה לנכון. אוחז בכך שאני בידיים הטובות שלו. לא רוצה להילחם יותר בכלום. רוצה שיקח ממני את התאווה ששיבשה לי את החיים ועדיין לא מרפה ידה ממני. רוצה שיציל אותי.
מצהיר לאלוקים לעצמי ולכם - אני חסר אונים אל מול התאווה. היא עושה בי כרצונה. אין לי שליטה על חיי. אנא עזור לי בורא עולם.
אזהרה: ספוילר!
