שלום לכולם. נפלתי. אני רוצה לעשות תשובה. יש לי וידוי שאני חייב לספר לכם. מבחוץ יש לי חיים סבבה. יש לי עבודה קבועה, אני לומד מקצוע, יש לי תחביבים, בקיצור אני נחשב 'בחור רציני'. דבר אחד אין לי, וכנראה שלעולם לא יהיה לי. חברים...
חברים... רק לחשוב על המילה הזו מזכיר לי את היחידים שהיו לי בילדות. אין מה לעשות, אני שונה. וכשאתה שונה, צוחקים עליך או במקרה היותר טוב מתעלמים ממך ולא מציקים לך. כבר קיבלתי את עצמי איך שאני, אבל לגרום למישהו אחר לעשות את זה? בלתי אפשרי. למישהי אחרת לעשות את זה? חחחחחח.
אינני אומר שאני זאב בודד על הר. יש לי קולגות מהעבודה, ואפילו עמיתים מהלימודים. אנחנו נפגשים מדי פעם ומתאמנים או מנהלים שיחות נפש די נחמדות למען האמת. אבל חסר לי משהו. בשבת בבית, בשלב מסויים אחרי האוכל, תמיד דופקים בדלת החברים של אחי ולוקחים אותו איתם. אחר כך מגיע תורו של אחי השני. ככה כל שבת. ותורי לא מגיע. "שבת שלום. hiddenlight,אתה בא סיבוב?" "hiddenlight פה?". לא. נדה. כשחבריו של אחי החייל נכנסים, אנחנו יושבים, ואפילו משחקים משחקי קופסא. אבל לצאת איתם, וממש ליהיות אחד מהם, הפרש הגילאים ומרכז העניינים שלנו שונים מדי. ניסיתי ישיבה. הלכתי למקום קרוב ללימודים. ביום השלישי שלי שם אחד הרמים שלך תלמיד אחר לדבר איתי. "אנחנו חברה מגובשים משיעור א'. היינו בצבא ביחד, עברנו דברים ביחד. אתה לא עשית צבא, ואתה בא משום מקום ליהיות פה למרות שאתה לא מאמין בדרכה של הישיבה. נח לך פה כי יש כאן ספרי קודש. זהו". נפנפתי אותו ונשארתי כמה ימים. ראיתי שהוא צודק, ועזבתי. קראתי עליו את הפסוק :
כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הבדידות שלי גורמת לי ליפול פעם אחר פעם. אחרי יום עבודה עמוס, אני חייב משהו מרגיע במיידי. אין לי כלום. אימונים ואומנות הם דברים שדורשים כח. אני צריך מרגוע יותר פאסיבי, וכל מה שאני מכיר זה המחשב שלי. אני מנסה לשנות את זה כבר תקופה, אך ללא הועיל. למה שאלחם כל כך חזק כדי ליהיות חלק מחברה שמתנכלת לאנשים שונים? כדי שאהיה כמוהם? אין לי לאן ללכת. אני נשאר לבד, נלחם לבד, משתמש באנשים הרלוונטים ונותן להם משהו בתמורה, וזהו.
. בהצלחה כולם