קודם כול מדהים שאתההכאן:blush:
שנית, מזדהה עם התחושות שלך.. גם לי לקח הרבה זמן עד שהסכמתי להגיע לתוכנית (3שנים בערך) זה מאוד מפחיד להודות בתבוסה שלנו ומאוד קשה להגיד לעצמנו שכל העניין הזה 'גדול-עלי'.
הרי הפסקתי אלף פעמיים (ועדיין אני חוזר תמיד לאותו מקום)
ואז מגיעים השאלות;,"מה הפעם עשיתי לא נכון?!? או ; "מה דפוק אצלי?!", או לצאת בהצהרה המייאשת; "כולם עושים את זה, זה העולם שעובד ככה!" אז הבעיה היא העולם בכלל ולא אני.
דברתי מהמקום שלי.. אולי לא קלעתי למה שאתה עובר(?)
במקרה שלי: הייתי צריך למתוח את החבל עד-דק, מאוד! לראות עד כמה חשוך ועמוק בור הייאוש והתאווה. עד שאלוהים בכבודו, הביא אותי להודות שאני חסר-אונים מול "זה", זה מה שהביא אותי לכניעה ולמכונות להשתתף בתוכנית. אבל מה שהייתי צריך לעבור בשביל להגיע לשם (אלוהים וחברים יודעים..) אסירות תודה לאבא אוהב, שגם היה שם להראות לי את האור ואת הדרך החוצה.
אתה עוזר לי לזכור - כמה אני היום במקום אחר - וכמה אני אסיר-תודה להיות פה - אז תודה! ותמשיך לכתוב
אזהרה: ספוילר!
,