תודה רבה חברים יקרים. על ההזדהות והתמיכה והקריאה והתגובות. תודה.
היום ה-511.
אם אני צריך לסכם את הימים האחרונים מנקודת המבט של היום, אני אגיד שבעיקרון במישור החיים - פרנסה \ עבודה \ שלום בית \ חינוך ילדים \ עבודת המצוות הכל מתנהל כסדרו, הכל אפילו מצויין.
אני זוכה להתמיד כל יום בתפילות שחרית ומנחה במניין, לוקח את הילדים בבוקר לגנים, עולה לקבוצה טלפונית, נוסע לעבודה, המשימה הקשה שהייתה לי מזמן כבר פיצחתי אותה ואני כותב וכותב וכותב (קוד) ועובד במרץ. עוזר לחברי הצוות, נעזר על ידם איפה שאני צריך, אסירות תודה. הכל מתנהל על מי מנוחות.
במישור התכנית וההחלמה אני עדיין עולה כל בוקר לקבוצה הטלפונית, הולך ל-3 קבוצות בשבוע, ועושה טלפונים כל יום לחברים לשתף, מדבר עם הספונסר והספונסיי, ומשתדל לכתוב כתיבה יומית אם כי כאן אני קצת מפשל וכותב בממוצע אחת לשבוע.
אני נתקעתי בעבודת הצעדים, סיימתי לכתוב את צעד 7, ואני אמור להתקדם ולהתחיל לכתוב את צעד 8 אבל לא רציתי לעשות את זה עד שאני לא מסיים לקרוא את כל הספרות על צעד 7, ואני לא קורא בכלל כך שבמצב הזה נתקעתי. כבר חלף יותר מחודש מאז שסיימתי לכתוב את צעד 7 ועדיין לא קראתי אף לא עמוד אחד בספרות על הצעד הזה.
ואני חושב שזה מה שמוביל לזה שבמישור של התאווה, לצערי, המצב פחות טוב.
אמנם אני לפי ההגדרות שלי מפוכח 25 ימים היום, אבל אני לא בטוח בכלל לגבי ההגדרה הזאת.
אמנם לא פעלתי על תאווה באופן ישיר בצורת נסיעה למקום של פריצות כדי ללגום תאווה, או כניסה לאתרי אינטרנט משום סוג שהוא שהוא לא לצרכי עבודה וכו'.. אבל אני לא מוותר כמעט על אף מבט על נשים חשופות שאני נתקל בהן ברחוב בדרך לעבודה או חזרה וכו'.
אתמול הייתי בקניות בערב אחרי שכל היום ראיתי מושאות תאווה קשות מאוד ברחוב.. והייתה אחת שלא הצלחתי לוותר שם. ואז פעלתי על זה והלכתי ונעמדתי מאחורי שורה של מוצרים כשאני מציץ עליה מתוך חרך שבין המוצרים.
הצצתי עליה משהו כמו 10-15 שניות.. עד שהתקדמתי משם להמשיך בקניות.
אחרי דקה שוב חזרתי לשם כדי להסתכל.. ואחרי עוד דקה שוב..
חזרתי לקניות ואחרי כמה דקות שוב הלכתי להסתכל עליה אך היא כבר נעלמה.. (אסירות תודה...)
אז כן, זה לגמרי סוג של פעולה על תאווה... לא בטוח לגבי אם לאפס את ספירת המפוכחות או לא.. ביום חמישי שעבר כמעט שנסעתי לשוטט במקום של זונות רחוב ואני חושב שאני עדיין בהשפעה מאותה פעולה של "כמעט" שברגע האחרון אלוקים שלף אותי משם ..
התאווה נמצאית חזק אצלי בראש. כמעט בכל רגע ורגע. המחשבות עולות וקופצות. זכרונות מן העבר על בנות שהייתי איתן, וסתם פנטזיות ומחשבות נוספות.. כמעט בכל רגע. אני משתדל לא להילחם בזה.. להיכנע לזה ולוותר ופשוט לתת לזה לעבור. והן אכן עוברות אחת אחרי השנייה אחת אחרי השנייה... כמו בסרט.. אבל אני מתחיל כבר להתייאש..
אני מתפלל לאלוקים שיעזור לי לוותר. שייתן לי נכונות לוותר על כל המבטים האלה ברחוב שבטח לא מוסיפים לי... מתפלל לאלוקים שיעזור לי היום לסוע ישר הביתה מהעבודה מבלי לסוע לשוטט. להעביר ערב נחמד עם אישתי בבית. מחר מתחיל הסגר.... שייתן לי להיות בנתינה בבית ובשירות.. להנות מהאישה והילדים.. לא לחפש לברוח החוצה כל הזמן...
מרגיש שקשה לי מבחינת התאווה שהיא לוחצת ולוחצת... הדיון בראש כבר מתחיל... ליפול או לא? כדאי או לא? להיעלם לתקופה ולחזור? ליפול ולהמשיך לבוא? לשים הכל בצד לחצי שנה? כל מיני רעיונות כאלה משונים שכל הזמן קופצים לראש... מתפלל לנכונות לוותר על זה לחלוטין. על כל הרעיונות האלה והויכוחים האלה בתוך הראש שלי.
אוהבים ותודה שאתם איתי בדרך.
