היום ה-530.
שנה ו-5 חודשים וחצי של ניקיון.
החלטתי להיכנס ולכתוב, אני נעלמתי קצת בתקופה האחרונה מהפורום, גם כי אני יותר פעיל בקבוצות בהאנגאוטוס ובטלפונים לחברים, וגם כי למען האמת כמות הפעולות היומיות שאני זקוק לה לאט לאט יורדת, וזה בסדר, אני מרגיש פחות ופחות חייב אותם באופן נואש, ויותר ממלא את הזמן הזה בעבודה ובעבודת השם וכו', ויותר יציבות נכנסת במהלך היום.
אני מפוכח היום 13 ימים, אחרי שהמעידה האחרונה הייתה עבורי לפחות קלה יותר, כשהלכתי אחרי מישהי בפארק, ולפניהם היה רצף של 23-24 ימים של פיכחון ללא אף פעולת תאווה, כך שאני חייב להגיד שיחסית אני בתקופה טובה.
וזו גם הסיבה שאני כותב פחות.. יש פחות מה לכתוב ולשתף.. אבל היום חשבתי שזהו דווקא דבר שאני חייב להיכנס ולכתוב.
כי אם אני נכנס רק כשאני במצבים קשים, יוצא בכל השרשור הזה שבכלל לא רואים את ההחלמה ואת המתנות אלא רק את הסבל.. וזה חוטא למטרה שלי..
אז אני אשתף שבאמת באסירות תודה ענקית, רק להיום, אני חווה התקדמות אדירה ושיפור בחיים, בכל תחומי החיים.
וזה לא שמשהו השתנה, לא זכיתי בלוטו ולא קודמתי בעבודה, אישתי לא התחלפה והילדים לא השתנו..
הדבר היחידי שהשתנה זה היחס שלי למציאות, ומידת הביטחון בהשם שלאט לאט הולכת וגדלה. ועוזרת לי להתמדד כמעט עם כל דבר.
אני חווה עלייה רוחנית מתמדת, באסירות תודה, אני מתפלל כל יום כמעט שחרית ומנחה במניין, ועולה שליח ציבור כמעט באופן קבוע בבוקר, משהו שלעולם לא היה..
אבל יותר מזה, אני נהנה מזה... אני נהנה לבוא לבית הכנסת להתפלל להישאר עד הסוף ממש, עד ה "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא..." והקדיש שאחריו..
אני עוזר בבית כמעט באופן קבוע. ה-10 דקות שהחלטתי להקדיש לבית כל פעם שאני חוזר מהעבודה הפכו מזמן לחצי שעה ועד שעה...
בהם אני מסדר את הבית, מנקה מטאטא, משחק עם הילדים, מצחצח להם שיניים משכיב אותם לישון עם סיפור.. יושב עם האישה לקצת תשחצים \ קשקושים. משמח אותה. משתדל.
אני פחות דואג באופן כללי, מכלום.. פחות דואג מהעתיד, ממה יהיה ממה יגידו.. לאט לאט יותר ויותר מקבל שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה והכל בהשגחה פרטית מדוייקת לפרטי פרטים. ושאלוקים אוהב אותי!!
התלות שלי באישתי במין נעלמה כמעט לחלוטין.. כשאנחנו יחד זה רק ממטרה של לספק אותה ולשמח אותה. אני מרגיש שחרור שם לחלוטין וחווה ניסים מטורפים. כמות הפעמים שאנחנו ביחד גבוהה הרבה יותר מהתקופה שלפני כן, שהייתי אני זה שיוזם ורודף אחרי זה כל הזמן.. דווקא עכשיו כשאני נותן לזה לבוא ממנה, ובא לזה קודם כל בשבילה.
בעבודה גם מתרחש הנס.. עד לפני חודש לא הצלחתי להתחיל עם המשימה הענקית הזאתי שקיבלתי לכתוב איזשהו מוצר מאפס. כיום אני במצב שאני לא מסוגל להפסיק לעבוד. אני הולך לעבודה בשמחה בבוקר ומחכה להתחיל לעבוד כבר, להמשיך מהנקודה שעצרתי בה אתמול שממש לא היה בא לי ללכת!
אם בעבר תמיד הייתי במצב שכל השבוע אני מחכה שרק ייגמר השבוע, ובשבת אני רק מחכה שהיא תצא כבר, כשאני סובל באיזשהו מקום גם במהלך השבוע וגם בשבת, היום אני נהנה גם בשבת וגם במהלך השבוע באסירות תודה ענקית. פשוט אוהב כמעט כל יום בשבוע. ימי ראשון שהיו קשים לי מנשוא הפכו להיות אחד הימים החביבים עליי בשבוע (אחרי שבת כמובן)
היחס שלי כלפי אנשים שאני לא מסתדר איתם, כלפי הגבאי המרגיז בבית הכנסת, החבר המעצבן, אנשים שלא הסתדרתי איתם, בעיקר בעיקר אישתי, הולך ומשתנה. אני יותר מכיל ויותר מקבל ויותר ויותר עובד על עצמי ולא מנסה לשנות אחרים. מתחיל לקבל את האנשים סביבי על כל פגמי האופי שלהם. ויש לי מליון דוגמאות לזה רק מהיום בבוקר...
והתאווה? טוב, אני לא יכול להגיד שהיא נעלמה, אני לא חושב שהיא אי פעם תיעלם כי בכל זאת אני בנאדם, והקב"ה יצר אותי עם יצר לזה, אז ודאי שזה לא נעלם וזה עדיין שם. זה תמיד יהיה. אבל באסירות תודה שהאובססיה פחות ופחות נדלקת, ואני לומד לאט לאט לעשות את הפעולות הנכונות ולשחרר ולוותר על זה עד שעוברים לעיתים פרקים ארוכים מאוד של שעות ואפילו ימים מבלי שחשבתי על תאווה כלל..
חזרתי לעשות את הצעדים השבוע. הגעתי לצעד 8 וחצי. צעד שבו אני כותב את כל האנשים שפגעו בי במהלך החיים, את הסיטואציות והמקרים שקרו, ואיפה נפגעתי ומה הרגשתי.
התחלתי לכתוב, ואז התחוור לי ש90% מהמקרים (בינתיים) הם על אמא שלי..
האמת, שתמיד ידעתי שצעד 9 יהיה הכי קשה לי. הלבקש סליחה מאנשים שפגעתי בהם - לעשות איתם שיחה ולהתנצל. כי ידעתי שאמא שלי בין האנשים האלה.
אבל אז הסתבר לי שלפני צעד 9, לפני שמבקשים סליחה, צריך לסלוח בעצמנו...
ואת זה אני לא רואה את עצמי מסוגל לעשות...
כתבתי וכתבתי וכתבתי עוד ועוד מקרים וסיטואציות ודברים שאמא שלי עשתה לי, ואמרה לי, במהלך החיים. דברים לא פשוטים.. וזה הכניס אותי לעצב.. עצב כבד.. זה הציף לי את כל הרגשות האלה שהיו לי כל החיים של הרצון לברוח... להיעלם...
הבנתי היום מה הסיבה שהגעתי להתמכרות הזאתי. מה הסיבה שברחתי. ממה ברחתי.
ברחתי מאמא שלי. מהרגשה של פחד וטרור בבית. של חוסר אכפתיות.. של שום שמץ של אהבה.. רק לעיתים רחוקות מאוד ואהבה כפויה ומכאיבה.
שם זה התחיל.. ומשם זה נמשך.
והרגשתי איך שהנגיעה הזאתי במקום הזה, במקום של הכאב הזה והסבל והזכרונות מההתנהגות של אמא שלי ומאיך הרגשתי... הרצון למות או שהיא תמות... או להרוג אותה ואז להתאבד.. הפחד והטרור ממנה..
כבר בתור ילד קטן.. הרגשתי שאני נוגע בעצב הכי רגיש אצלי. ממש נוגע בו עם פינצטה. בשורש. בשורש הכואב.
והרגשתי את הרצון לברוח לתאווה מגיע ישר. ממש הרגשתי את השורש של הדבר.
כאילו בשיא השפיות הרגשתי את הקול הזה בפנים שאומר לי די אני לא יכול יותר... זה כואב מידי ואני לא יכול להכיל את זה יותר...
ולא אכפת לי מהשם, ולא אכפת לי מאישתי ולא אכפת לי מכלום אני פשוט רוצה לסמם את זה.... לא להרגיש את הכאב הזה... לברוח להתנחם בתאווה ובשימוש. מבלי לזכור את ההשלכות.
אבל אסירות תודה שבאמת אני במקום אחר היום, אני זוכר היטב את הכאב והסבל שהשימוש מביא אחר כך... ואני זוכר שהוא לא פותר שום בעיה.. רק מעצים אותה..
אני מתפלל לאלוקים שיעזור לי להגיע למקום הזה של לסלוח לאמא שלי. לשחרר. לקבל אותה כחולה רוחנית. היא לא אשמה.. בדיוק כמו שאני לא אשם..
מאמין שזה ייקח זמן.. אבל היום אני מאמין שאפילו שזה לא ביכולתי, אלוקים יכול לעשות את זה עבורי. בדיוק כמו בכל דבר אחר.
אז רק נשאר לעשות את הפעולות, לשחרר להוציא לשתף, ולהתפלל אליו ולמסור לו את הדברים האלה. עד שהוא יחליט שהגיע הזמן שלי להשתחרר מזה ולסלוח ולקבל את אמא שלי ואפילו אפילו לאהוב אותה!
אוהבים ותודה שאתם איתי בדרך.
מקווה שזה לא ינהל אותי הלאה...